מיקרופדיה תלמודית:כלי המקדש

הגדרה^[1] - הכלים שהיו במשכן ובמקדש

ערך זה דן בכלל הכלים שהיו במשכן ובבית המקדש (ראה ערכם), במהותם, ובדינים המשותפים להם. על מידותיהם המסוימות של כל כלי וכלי, על תבניתם, על דיניהם המיוחדים ועל המצוות הנעשות בהם, ראה ערכים: ארון; כבש (כבש המזבח); כיור; כפורת; מזבח החיצון; מזבח הפנימי; מנורה; שולחן, ועוד.

על דיניהם המיוחדים של כלי השיר, ועל המצוות הנעשות בהם, ראה ערכים: חצוצרות; שירה.

על בגדי-כהונה, ראה ערכם.

על הדינים המיוחדים לכלי-שרת, ראה ערכם.

על האמות בהן השתמשו למידות הכלים, ראה ערך אמה.

על השיעורים שנתנה התורה במידות כלי המקדש, אם אפשר לצמצם בהם, ראה ערך אי אפשר לצמצם: בידי אדם.

על המצוה לחנך את המזבח הפנימי, ואת המזבח החיצון, ואת השלחן והמנורה, בעבודות מסוימות, ראה ערך חנוך כלי המקדש^[2].

מהותם

כלים שמקומם קבוע

כלי המקדש, יש מהם שמקומם קבוע במקדש:

* מזבח-החיצון, שנעשה להקרבת הקרבנות (ראה ערך מזבח החיצון), והכבש שנעשה לעלות בו למזבח (ראה ערך כבש) - מקומם בעזרה (ראה מדות ה א, וברייתא דמלאכת המשכן יא; רמב"ם בית הבחירה א ו).

* הכיור - וכנו - ממנו היו הכהנים מקדשים את ידיהם ורגליהם לעבודה (ראה ערך כיור. וראה ראב"ן חולין רעא, וריטב"א חולין קו א, בשם יש מפרשים) - מקומו בין האולם ולמזבח (מדות ג ו, וראה ברייתא דמלאכת המשכן יא; רמב"ם שם).

* מזבח הפנימי, עליו היו מקטירים את הקטורת, ונותנים מדם חטאות הפנימיות (ראה ערכם, וערכים: מזבח הפנימי; מתן דמים); וכן המנורה והשולחן - מקומם בהיכל (ברייתא דמלאכת המשכן ד, וראה יומא נא ב; רמב"ם שם)^[3].

* הארון, שלוחות הברית היו מונחים בו (ראה מנחות צח א), והכפורת עם הכרובים שעליה - מקומם בקודש הקדשים (ראה ברייתא דמלאכת המשכן ז. וראה ערך ארון)^[4].

* עשרת הכיורים שעשה שלמה (ראה להלן: במשכן ובמקדש), עמדו אף הם בין האולם ולמזבח, חמשה מימין הכיור של משה, וחמשה משמאלו (ברייתא דמלאכת המשכן יב, וראה דברי הימים ב ד ו). וכן עשרת השולחנות ועשר המנורות שעשה שלמה (ראה להלן: במשכן ובמקדש), עמדו בהיכל, חמשה מימין אלו שעשה משה, וחמשה משמאלם (ברייתא דמלאכת המשכן ח,י; מנחות צח ב; ירושלמי שקלים ו ג, וראה דברי הימים ב ד ז–ח). הים של שלמה - שהיה בית טבילה לכהנים, או שהיו ממלאים ממנו מי הכיור - היה נתון בעזרה במקצוע מזרחית צפונית, או בצד דרום משוך כלפי המזרח (ראה ערך ים של שלמה).

* בנוסף, היו במקדש עשרים וארבע טבעות שבהן היו שוחטים את הקרבנות (מדות ג ה. וראה ערך בית המטבחים: הטבעות); שמונה שולחנות של שיש שבהם היו מדיחים את הקרביים והבשר (ראה ערך בית המטבחים: השלחנות); ושמונה עמודים שעליהם היו תולים את הקדשים ומפשיטים את עורם (ראה ערך בית המטבחים: העמודים) - כל אלו עמדו בבית המטבחים [מקום שחיטת הקרבנות בעזרה שבבית המקדש], בצפונו של מזבח החיצון (ראה ערך בית המטבחים: מקומו).

* מלבד השולחן שהיה בהיכל ושמונת השולחנות שהיו בבית המטבחים (ראה לעיל), היו במקדש ארבעה שולחנות נוספים - שנים במערבו של כבש המזבח, אחד של שיש ואחד של כסף - על של שיש נותנים את האברים, ועל של כסף כלי שרת (משנה שקלים ו ד; רמב"ם בית הבחירה ב טו); ושנים באולם מבפנים על פתח הבית, אחד של שיש ואחד של זהב, על של שיש נותנים את לחם הפנים בכניסתו, ועל של זהב ביציאתו (שקלים שם; משנה מנחות צט ב; רמב"ם שם ג טז).

כלי העבודה

מלבד כלים אלו, היו במקדש כלים רבים שהיו נצרכים לעבודה:

* שתי מידות של יבש (משנה מנחות פז א; רמב"ם כלי המקדש א טז), ושבע מידות של לח (משנה שם פז ב; רמב"ם שם א יז).

* שלוש סכינים, אחת כדי לשחוט בה את הקרבנות (ראה ערך שחיטה (קדשים)), השניה כדי לחתוך בה את הבשר (ראה תמיד ד ב; ראה רמב"ם מעשה הקרבנות ו ה), והשלישית לחתוך בה את החלבים (תמיד ד ג; רמב"ם שם ז).

* מזרק כדי לקבל בו את הדם (ראה שמות כז ג, ורש"י ורשב"ם שם, ופסיקתא זוטרתא שם פירוש ב; ראה משנה יומא מג ב, ושם נג ב; רמב"ם מעשה הקרבנות ד ח. וראה ערך קבלה).

* כוס של זהב להשקות בה את התמיד (תמיד ג ד; רמב"ם תמידין ומוספין א ט. וראה ערך תמיד).

* טני, והוא כלי הדומה לסל ופיו רחב, לדישון מזבח הפנימי (תמיד ג ו, ורבי עובדיה מברטנורא שם; רמב"ם תמידין ומוספין ג ד. וראה ערך דשון מזבח הפנימי); וכוז, שהוא כלי הדומה לקיתון גדול, לדישון המנורה (תמיד ג ו, ופירוש המשניות לרמב"ם שם; רמב"ם שם יז).

* קופיץ לשבר בו את עצמות הקדשים (ראה רש"י פסחים ע א ד"ה קופיץ, ומאירי שם. וראה תוס' בכורות כד ב ד"ה השוחט).

* בזך שהוא מין קערה (פירוש המשניות לרמב"ם תמיד ד ד; פירוש הרא"ש לתמיד לא ב), להביא בו את הקרביים למזבח (תמיד ד ג; רמב"ם מעשה הקרבנות ו טז).

* כף, בזך, ושתי מחתות - אחת של כסף, ואחת של זהב - להקטרת הקטורת של כל יום (ראה ערך הקטרה (ב). תמיד ה ד,ה; רמב"ם תמידין ומוספין ג ד,ה), ומחתה נוספת של זהב להקטרת הקטורת של יום הכפורים (ראה ערך הקטרה: ביום הכפורים).

* פסכתר (ראה שמות כז ג, ואונקלוס ופסיקתא זוטרתא שם), שהוא סיר העשוי נחושת (רש"י עירובין קד ב ד"ה כופין), לכפותו על גבי הגחלים, וכן לכפותו על גבי השרץ בשבת, ולהוריד בו את הדשן מעל גבי המזבח (ראה שמות שם, ורש"י ורשב"ם שם; תמיד ה ה; רמב"ם תמידין ומוספין ג ו).

* מחתה בה היו תורמים את הדשן (תמיד א ד; רמב"ם תמידין ומוספין ב יב. וראה פסיקתא זוטרתא שמות כז ג, פירוש ב. וראה ערך תרומת הדשן).

* יעים (ראה שמות כז ג, ושם לח ג), שהם מגרפות (אונקלוס שמות שם ושם; רש"י שמות כז ג, מלכים א ז מ, ערכין י ב ד"ה מגריפה; רלב"ג מלכים שם מה), לגרוף בהן את הדשן שהצטבר על גבי מזבח החיצון כדי להעלותו לתפוח (ראה ערך מזבח החיצון. ראה משנה תמיד ב א, וראב"ד ורא"ש והמפרש ורבנו גרשום שם; רמב"ם תמידין ומוספין ב יג).

* מזלגות (ראה שמות כז ג, ושם לח ג), שהן צינורות (אונקלוס שם ושם; רש"י ורשב"ם שם כז ג; פירוש הראב"ד והרא"ש והמפרש לתמיד ב א), לסלק בהן את האברים שלא נתאכלו לצדי המזבח (ראה תמיד שם והמפרש שם; ראה רמב"ם תמידין ומוספין ב יג); ולהפך בהם אברים כדי שיתאכלו (ראה יומא יב א, מעילה י א; ראה רש"י שמות שם, וזבחים קט א ד"ה תלמוד לומר, וסוכה נו ב ד"ה האי; ראה רמב"ם שם א ו).

* מגריפה, שהוא כלי מכלי הזמר (ראה ערכין י ב), להשמיע בה קול (תמיד ג ח, ושם ה ו, וראה פירוש הראב"ד לתמיד ג ח; רמב"ם תמידין ומוספין ו ה).

* שתי קערות, אחת לבלילת המנחות, ואחת ליציקת השמן לתוכן (ראה רמב"ם מעשה הקרבנות יג ה, וכסף משנה שם. וראה רמב"ם כלי המקדש א יג. וראה ערך מנחות).

* מחבת ומרחשת לעשיית המנחות (משנה מנחות סג א; רמב"ם מעשה הקרבנות יב כג).

* מלקחי המנורה ומחתותיה (ראה שמות כה לח; ראה רמב"ם בית הבחירה ג ו,יא), דהיינו הצבתות העשויות ליקח בהן הפתילות מתוך השמן, והבזיכין הקטנים שחותים בהם את האפר שבנרות (ראה רש"י שמות שם, ומלכים א ז מט, ודברי הימים ב ד כא, ורשב"ם שמות שם, ואברבנאל שמות כה ל. וראה ערך מנורה).

* עלת (ראה דברי הימים ב כד יד), שהוא כלי קטן לשאוב בו יין מן ההין לנסכים (ראה רד"ק שם. וראה ערך נסוך היין).

* הדחת קרבי התמיד (ראה ערכו), יש מן הראשונים סוברים שהיתה נעשית בכלי מיוחד שהיה נקרא "מיעוטה" (ראה פירוש הראב"ד ופירוש הרא"ש תמיד לא א).

על הכלים המיוחדים לשולחן, דהיינו קערתיו וכפתיו וקשותיו ומנקיותיו, ראה ערכים: שולחן; בזיכין.

שאר כלי המקדש

כמו כן, היו במקדש כלי גללים כלי אבנים וכלי אדמה בהם היו עושים את מעשי פרה אדומה (יומא ב א; רמב"ם פרה אדומה ב א. וראה ערך פרה אדומה); מכתשת בה היו כותשים את סממני הקטרת (ראה תוספתא ערכין (צוקרמאנדל) ב ד; ערכין י ב, ורש"י ד"ה מפטמת); כוס חרס להשקאת סוטה (ראה משנה סוטה טו ב, ורש"י ד"ה פילי; סוטה ט א, ושם לב ב; רמב"ם סוטה ג ט); כלי חרס לטהרת מצורע (נגעים יד א; רמב"ם טומאת צרעת יא א); קלפי ושני גורלות בהם היה נעשה הגורל על שעירי עבודת יום הכפורים (משנה יומא לט א; רמב"ם עבודת יום הכיפורים ג א,ג. וראה ערך גורל: בשעירי יום הכפורים); חצוצרות בהן היו הכהנים תוקעים במקומות וזמנים ידועים (ראה ערך חצוצרות: בקרבנות ציבור; בשאר עבודות שבמקדש); וכן היו כמה מיני כלי שיר בהם היו הלויים משוררים (ראה משנה ערכין יג א, ומדות ב ו; רמב"ם בית הבחירה ו ו, כלי המקדש ג ד); תנורים, לאפות בהם את המנחות הנאפות (ראה תוספתא שקלים (ליברמן) ב יד; ראה זבחים צה ב; ראה רמב"ם מעשה הקרבנות יב כג); צלוחית של זהב, ושני ספלי כסף, ויש אומרים שהיו של סיד (סוכה לח ב), המונחים על גבי מזבח החיצון, לנסוך המים ולנסוך היין (משנה סוכה מח א; רמב"ם תמידין ומוספין י ז).

כלים חלופיים

כל הכלים שהיו במקדש היו עושים עוד שני כלים דוגמתם, שאם נטמאו הראשונים יביאו את אלו תחתיהם (משנה חגיגה כו ב; רמב"ם כלי המקדש ז יט).

השולחן, יש שכתבו שלא היה אלא אחד (מאירי חגיגה כז א, בשם קצת מפרשים, וראה שו"ת רדב"ז ו ב אלפים קעח); אבל יש שכתבו שאף לשולחן היו עושים עוד שנים (ראה רדב"ז שם. וראה דרך חכמה כלי המקדש ח יט).

הוצאת הכלים

בכל יום היו נכנסים ללשכת הכלים להוציא משם תשעים ושלשה כלי כסף וכלי זהב לצורך העבודה (תמיד ג ד, ופירוש הראב"ד; ראה ירושלמי חגיגה ג ח. ראה רמב"ם תמידין ומוספין ו א), שזהו מספר הכלים שהיו צריכים לכל תשמישיהם באותו היום (פירוש המשניות לרמב"ם תמיד שם, וראה רמב"ם תמידין ומוספין שם).

מלבד כלים אלו היו במקדש כלים רבים, וכמו שנאמר לענין הכלים שעלו עם עולי בבל לירושלים: כָּל כֵּלִים לַזָּהָב וְלַכֶּסֶף חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת הַכֹּל הֶעֱלָה שֵׁשְׁבַּצַּר עִם הֵעָלוֹת הַגּוֹלָה מִבָּבֶל לִירוּשָׁלִָם (עזרא א יא, וראה רש"י שם)^[5].

כלים מסויימים דנו בהם אם מכלי המקדש הם:

הארון

* הארון, אף על פי שמקומו בבית המקדש, בקדש הקדשים (ראה ערכו, וערך ארון: מקומו), יש סוברים שאינו בכלל כלי המקדש (ראה מדרש הגדול להלן; ראה שושנים לדוד מנחות יא ו; ראה צפנת פענח מהדורא תניינא עמ' 134; ראה כלי חמדה תרומה ג, פקודי א), וכן אמרו: הארון הרי הוא ללוחות, ואינו מכלי המקדש (מדרש הגדול שמות כה ח). והטעם ששאר הכלים תלויים בבית המקדש, שבלא בית המקדש אי אפשר לקיים את המצוות הנעשות בהם, ואילו הארון אינו תלוי בבית המקדש, שעיקרו נעשה ללוחות העדות, והרי הוא משמש למה שנעשה אף בלא המקדש (כלי חמדה שם). ומטעם זה יש שכתבו, שאף לסוברים שכלי המקדש שנאמרה בהם "שימה" מעכבים את העבודות שבפנים, הארון אינו מעכב את העבודה, שכן אין הוא מכלי המקדש (ראה להלן: שנוי מקומם). וכן יש שכתבו שאין הארון בכלל איסור עשיית תבנית כלי המקדש (ראה להלן: איסור עשיית תבניתם), לפי שאינו מכלי המקדש (ראה צפנת פענח שם; תורת הקרבנות ב יב, בדעת הרמב"ם). וכן יש שכתבו, שאף על פי שיש לעשות את כלי המקדש לשמה, לסוברים כן (ראה להלן: כשנעשו שלא לצורך קודש), הארון אינו בכלל זה, לפי שאינו מכלי המקדש (תורת הקרבנות שם).

* ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאף הארון מכלי המקדש הוא (ראה רמב"ן שמות כה ב, וראה להלן). וכן יש מן האחרונים שכתבו בטעם הראשונים שלא מנו את עשיית הארון כמצוה בפני עצמה (ראה ספר המצות לרמב"ם שורש יב, ועשה כ), שלדעתם כלולה עשיית כלי המקדש במצות בנין בית המקדש, ואף הארון מכלי המקדש הוא (לב שמח על ספר המצות שורש יב, וקנאת סופרים לספר המצות עשה לג, ודרך מצוותיך על השגות הרמב"ן עשה יח, בדעת הרמב"ם). וכן יש שכתבו, שכשם ששאר הכלים שנאמרה בהם "שימה" מעכבים את העבודות שבפנים - לסוברים כן (ראה להלן: שנוי מקומם) - כך מעכב הארון עבודות אלו שאף הוא מכלי המקדש (ראה לב שמח שם, ומנחה חדשה צה ו, בדעת הרמב"ם). וכן יש מן הראשונים סוברים שאף הארון בכלל איסור עשיית תבנית כלי המקדש (ראה תוס' ראש השנה כד ב ד"ה לא תעשון; תוס' הרא"ש שם, ועבודה זרה מג ב; תוס' ר"י מבירינא עבודה זרה שם)^[6].

הארון ששברי הלוחות היו מונחים בו, והיה יוצא עם ישראל במלחמה (ראה ערך ארון) - כתבו האחרונים שלכל הדעות אינו מכלי המקדש (חידושי רי"ז הלוי במכתבים שבסוף הספר עז, בשם ר"מ סאלאוויצ'יק; תורת הקרבנות א נד ה, ב יב).

המזבחות

מזבח הנחושת שעשה משה, לדעת הסוברים שלא היה מחובר לקרקע (ראה ערך מזבח החיצון. וראה שו"ת מהרש"ם ג ק סק"ה), וכן מזבח הפנימי - כלים הם (זבחים ס א, ורש"י שם ד"ה כלי. וראה רש"י מנחות צז ב ד"ה ר' מאיר, ותוס' זבחים נט א ד"ה פנוי).

לעומת זה, מזבח החיצון שהיה בבית המקדש, שהיה עשוי אבנים ומחובר לקרקע (ראה ערך מזבח החיצון), יש סוברים שאינו כלי, אלא חלק מן הבנין (ראה זבחים ס א, וראה רש"י זבחים פז א ד"ה או דלמא; ר"י פרלא לרס"ג עשה יג דף קיא ואילך). ומטעם זה יש שכתבו, שאף לסוברים שמותר לבנות את כלי המקדש בלילה - שלדעתם מה שאמרו שאין בונים את בית המקדש בלילה (ראה ערך בית המקדש), אין זה אלא במקדש, אבל לא בכלי המקדש (עי' להלן: עשייתם) - אין בונים את מזבח החיצון בלילה, לפי שאינו כלי, אלא חלק מן המקדש (עבודה תמה שער ז (סז א); ר"י פרלא לרס"ג עשה יג; ראש המזבח זבחים כז ב).

ויש שכתבו שמזבח החיצון בכלל כלי המקדש הוא (ראה ערוך לנר סוכה מא א, והר המוריה בית הבחירה א סק"ב, ותורת הקרבנות ב י סק"ב, בדעת הרמב"ם שם ו; תורת הקרבנות שם, בדעת מדרש הגדול שמות כה ח והמאירי). וכן יש מן האחרונים סוברים שאף על פי שאין בונים את בית המקדש בלילה (ראה ערך בית המקדש), מכל מקום מזבח החיצון אפשר לבנותו בלילה שלדעתם אין כלי המקדש בכלל איסור זה, ואף המזבח בכלל כלי המקדש הוא (ערוך לנר סוכה מא א; ראה שו"ת בית יצחק או"ח ג סק"ה, בשם גדול אחד; ראש המזבח זבחים כז ב, ושו"ת מהרש"ם ו לח, ובהגהותיו לש"ס סוכה מא א, בשם רבי עקיבא איגר; ראה הגהות הר צבי לטור או"ח קפ).

הפרוכת

הפרוכות שהבדילו בבית שני בין ההיכל ובין קודש הקדשים (ראה ערכים: אמה טרקסין; פרוכת), אמר רב נחמן שנשים האורגות בהן נוטלות את שכרן מקדשי בדק הבית, משום שהפרוכות תחת בנין הן עשויות (כתובות קו א; רמב"ם שקלים ד ב), וכיון שנעשו למחיצה - צורך הבית הן (מאירי כתובות שם).

בדיקת הכלים בכל יום

שתי כיתות של כהנים היו בודקים את העזרה (ראה משנה תמיד כח א, מדות א ז; רמב"ם בית הבחירה ח יא) בכל בוקר לראות אם כל הכלים נמצאים במקומם כפי שהניחום אמש (רבנו גרשום תמיד כו ב, ופירוש הראב"ד שם; רא"ש מדות שם, ותמיד כח א; ורבי עובדיה מברטנורא מדות שם, ותמיד א ג). וכן שנינו: היו בודקים והולכים וכו', הגיעו אלו ואלו אמרו שלום הכל שלום (משנה תמיד כח א; רמב"ם שם), כלומר כל הכלים נמצאים במקומם בשלום (רבנו גרשום תמיד שם; רבי עובדיה מברטנורא מדות שם), ולא נפקד מהם כלי (פירוש הרא"ש תמיד שם).

עשייתם

המצוה

עשיית כלי המקדש, נחלקו הדעות אם היא חלק ממצות בנית המקדש:

* יש סוברים שמצוה מן התורה היא, וכלולה במצות בנין בית המקדש (ראה ערך בית המקדש. ספר המצות לרמב"ם שורש יב, ועשה כ; חינוך צה; ראה מדרש הגדול שמות כה ח; זוהר הרקיע עשין מט; רדב"ז בית הבחירה א ו, ובשו"ת הרדב"ז ה צג), הנלמדת מן הכתוב: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ (שמות כה ח), שהמנורה והשולחן והמזבח וזולתם, כולם מחלקי המקדש הם, והכל נקרא מקדש (ספר המצות לרמב"ם עשה כ), שכל הכלים הללו נצרכים לעבודה בבית המקדש (חינוך שם), ואין ראוי למנות כל חלק מחלקי המצוה כמצוה בפני עצמה (ספר המצות לרמב"ם שורש יב. וראה ערך מנין המצוות).

ויש מן האחרונים שביארו, שלדעה זו, מלבד שמשמשים כלים אלו למצוות המיוחדות להם, אף חלק מתבנית המקדש הם, ולפיכך כלולה עשייתם במצות עשיית המקדש (חידושי הגר"ח שכג (שיט), וגור אריה יהודה חלק השו"ת ד עז, ומשנת יעבץ יו"ד לח, בדעת הרמב"ם שם). וכתבו האחרונים, שמכל מקום, אף לדעה זו העובר ומבטל כל אחד מן הכלים עובר בעשה, שאין ביטול העשה תלוי במנין המצוות (שו"ת הרדב"ז ה צג).

* ויש חולקים וסוברים שעשיית כלי המקדש אינה כלולה במצות בנין בית המקדש, שאין הכלים חלק מן הבית, שהרי מקריבים בבית אפילו אם אין בו כלים אלו, לסוברים כן (רמב"ן בספר המצות עשה לג. וראה מנחת חינוך צה סק"ח); ולדעתם עשיית כלי המקדש אינה אלא הכשר למצוות הנעשות בהם, כגון עשיית השולחן לשים עליו את לחם הפנים (ראה ערכים: לחם הפנים; שלחן), עשיית המנורה להדליק בה את הנרות (ראה ערכים: הדלקת הנרות: המצוה ומקורה; מנורה), ועשיית המזבחות לעבוד בהם את העבודות הראויות להם, שכולם אינם אלא תשמישי מצוה (ראה ערכים: מזבח החיצון; מזבח הפנימי), מלבד עשיית הארון שנמנית כמצוה בפני עצמה (רמב"ן שם, ובשכחת הלאוין), לפי שאינה הכשר לעבודה אחרת (רמב"ן בספר המצות עשה לג).

* ויש ממוני המצוות שנראה מדבריהם שמחלקים בין עשיית השולחן ועשיית המנורה, שאינן נמנות כמצוות מיוחדות, אלא כלולות במצות לחם הפנים, ובמצות הדלקת הנרות, ובין עשיית מזבח החיצון ועשיית מזבח הפנימי, שנמנות כמצוות בפני עצמן (ראה ספר המצות לרס"ג פרשה נה ופרשה סה. וראה ר"י פרלא שם נה, בביאור דעתו).

עשייתם בלילה

אף על פי שאין בונים את בית המקדש בלילה, ואם בנוהו בלילה הרי הוא פסול לעבודת יום (ראה ערך בית המקדש), יש מן האחרונים סוברים שכלי המקדש אינם בכלל זה, ואפשר לעשותם בלילה, שהדין שאין בונים את בית המקדש בלילה נלמד מן הכתוב: וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן (במדבר ט טו), ולפיכך אין הוא נוהג אלא ב"משכן", אך לא בכליו (ערוך לנר סוכה מא א; דרישת ציון מאמר קדישין (דף לד ב) אות ט, ובהוספות שם (דף מד א) אות ו; שו"ת בית יצחק או"ח ג סק"ה, בשם גדול אחד; הר המריה בית הבחירה א סק"ב; ראש המזבח זבחים כז ב, ושו"ת מהרש"ם ו לח, ובהגהותיו לש"ס סוכה מא א, בשם רבי עקיבא איגר).

ויש מן האחרונים סוברים שאף כלי המקדש והמזבח אינם נבנים אלא ביום, שבלשון "משכן" האמורה בכתוב כלולים אף כלי המשכן ומזבח החיצון (ר"י פרלא לרס"ג עשה יג; עבודה תמה שער ז ד"ה ועתה).

כשנעשו שלא לצורך קודש

כלים שנעשו להדיוט

כלים שנעשו מתחילתם להדיוט אין עושים אותם לגבוה (תוספתא מגילה (ליברמן) ב טז; רמב"ם בית הבחירה א כ)^[7].

בגדר דין זה, נחלקו האחרונים:

* יש סוברים שאין צריך לעשות כלים אלו לשם קודש דווקא, אלא שאם נעשו לצורך הדיוט אין להשתמש בהם לגבוה (ראה שו"ת חות יאיר קסא; ושב הכהן ה; ראה חזון נחום מנחות ג ב; מנחת חינוך צט ס"ק טו; ראה שו"ת בית אפרים או"ח י; ראה שו"ת יהודה יעלה יו"ד רסט; ערוך השולחן בית המקדש ד כב), שדבר שנעשה לצורך הדיוט גנאי הוא שייעשה ממנו תשמיש קדושה (חות יאיר שם; חזון נחום שם; יהודה יעלה שם).

* ויש סוברים שיש לעשות כלים אלו לשם קודש (ראה קרית ספר בית הבחירה א; בתי כהונה ב ח, בלשונות הרמב"ם בית הבחירה א כ; ראה זרע יעקב דרוש לשבת תשובה (דף צו א); ראה חלקת יואב או"ח ה יא; שו"ת עמק הלכה מט; ראה אבני נזר או"ח יח כא; ראה מגן גבורים קמז סק"ב; ראה עמק הנצי"ב במדבר ז יג; ראה משך חכמה שמות לט א; קובץ שיעורים ב כה; הר אפרים על המכילתא יתרו יא; חזון איש יו"ד ס ס"ק כא; שו"ת שבט הלוי א לא). ויש שכתבו בטעם הדבר, שדין עשיית כלי המקדש כדין עשיית המקדש עצמו, שנאמר: אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ (שמות כה ט), ולפיכך כשם שיש לעשות את המקדש לשם קודש - שנאמר: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ (שם ח), שיהא לשם קודש מתחילת עשייתו (ראה ערך בית המקדש) - כך יש לעשות את הכלים לשם קודש (קרית ספר בית הבחירה א).

נשתמשו לעבודה זרה

כלים שנשתמשו בהם לעבודה זרה ונאסרו להדיוט (ראה ערך אסורי הנאה), אסור להשתמש בהם לגבוה, שאם להדיוט אסורים, כל שכן לגבוה (עבודה זרה נב ב, ורש"י ד"ה ד"ה בית חוניו. וראה ערך עבודה זרה).

וכן כלים שנעשו בהם עבירות מסוימות ולא נאסרו להדיוט, כגון כלי קודש שנשתמשו בהם לעבודה זרה - שלא נאסרו להדיוט, לסוברים כן (ראה להלן) - אסור להשתמש בהם בבית המקדש (עבודה זרה נב ב). ואף שמן התורה לא נאסרו כלים אלו בהנאה, ולהדיוט הם מותרים, לפי שכלי גבוה הם, ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו (ראה רש"י שם ד"ה והקדשנום, ותוס' שם ד"ה תא שמע, וחולין מא א ד"ה תא שמע; פירוש הראב"ד עבודה זרה שם; רמב"ן שם), מכל מקום קנסו חכמים שלא להשתמש בהם לגבוה, שלענין גבוה מאוסים הם (רש"י שם ד"ה שהקדשנו; תוס' שם ד"ה ברוך; רמב"ן שם).

תבניתם

הכלים שראה משה בתבניתם

מידותיהם ותבניתם של כלי המשכן, אף שחלקן נתפרשו בתורה (ראה שמות כה י (לענין הארון), שם כה כג (לענין השלחן), שם כז א (לענין מזבח החיצון), ושם ל ב (לענין מזבח הפנימי)), מכל מקום יש מהן שהראו למשה בהר סיני (ראה דלהלן). וכן שנינו: ארון של אש, ושולחן של אש, ומנורה של אש ירדו מן השמים, וראה משה ועשה כמותם, שנאמר: וּרְאֵה וַעֲשֵׂה בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר (שמות כה מ. מנחות כט א; ברייתא דמלאכת המשכן י), שמן השמים ירדו למשה על ההר (תוס' מנחות שם ד"ה הכא), וראה אותם משה בהר כאילו היו במציאות, כדי שיבין את תבניתם בשלמות, כי הצורות יצטיירו טוב יותר בראיית החושים מאשר יוכל האדם לציירן בשכלו ובדמיונו (אברבנאל דברים לד). וכן פירשו הראשונים את הכתוב: כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ (שמות כה ט), שהראה ה' למשה את דמויות הכלים ממש (רשב"ם שם; רבי יוסף בכור שור שמות שם בפירוש א; בעלי התוס' על התורה שם אות יג: במראות אש), במראית העין (ראה שו"ת הגאונים (אופק) קנח; רבי אברהם בן עזרא שמות שם; שיטה מקובצת ברכות ו א, בשם רב האי גאון; רשב"א ברכות שם).

באחרת שנינו, שנתקשה משה בעשיית המנורה עד שהראה לו הקדוש ברוך הוא באצבעו, שנאמר: וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה (במדבר ח ד. מנחות כט א; מכילתא בא א; ספרי בהעלותך א, ועוד). ויש מהאחרונים שכתבו, שלדעה זו לא הראתה למשה מן השמים אלא תבנית המנורה בלבד, אבל לא תבנית שאר הכלים (מהרש"א מנחות שם, בפירוש א; מזרחי שמות כה מ; נחלת יעקב שמות שם, בפירוש א).

ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שתבנית כלי המשכן לא הראתה למשה כלל, ופירשו את הכתוב: כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ (שמות כה ט), שתיאר ה' למשה את תבנית המשכן בדברים, ופירש לו כיצד יעשהו, שבלשון בני אדם נקרא אף זה "מראה" (רבי יוסף בכור שור על התורה שם, בפירוש ב).

כלים של חול

כלי המקדש של חול נעשים מכל דבר - אף לסוברים שכלי שרת אינם נעשים אלא ממיני מתכות (ראה ערך כלי שרת) - ולכן יכולה היתה הקלפי של עבודת יום הכיפורים להיעשות מעץ, שהרי של חול היתה (יומא לט א; רמב"ם עבודת יום הכפורים ג א). וכן שאר כלים שאינם קדושים בקדושת כלי שרת, כתבו הראשונים שנעשים מכל דבר (תוס' חולין ג א ד"ה כגון בפירוש א; רבנו אפרים, הובא בתוס' שם, ובזבחים מז א ד"ה איזהו, ובתוס' הרא"ש חולין שם; רמב"ן ורשב"א וריטב"א חולין שם, בשם יש מפרשים; מאירי חולין שם).

שינוי מקומם

כלים מסוימים, נחלקו בהם תנאים אם עמידתם על מקומם מעכבת את העבודה שבמקדש (ראה להלן):

* לדעת רבי מאיר השולחן והמנורה והמזבחות והפרוכת מעכבים את הקרבנות, שכל זמן שאין הם על מקומם הראוי להם, אסור להקריב קרבנות.

* ולדעת חכמים אין מעכב את הקרבן אלא הכיור והכן בלבד, שצריך שיהיו הכיור והכן במקומם בשביל קדוש ידים ורגלים שקודם העבודה (ירושלמי שקלים ד ב, ורבנו משולם ותלמיד ר"ש ב"ר שניאור ופני משה ותקלין חדתין שם. וראה קרבן העדה שם, בפירוש א), או שאין הקרבן כשר אם אין הכיור והכן על מקומם (ראה קרבן העדה שם, ומקדש דוד ב ה, בדעתו); אבל שאר הכלים אינם שייכים לקרבן, ואינם מעכבים את העבודה (ר"ש סירליאו לירושלמי שם).

להלכה נחלקו הראשונים והאחרונים:

* יש שכתבו שאין הכלים מעכבים את העבודה שבבית המקדש, ומקריבים בבית אף על פי שאין בו כלים אלו (השגות הרמב"ן לספר המצות עשה לג; ראה מאירי שקלים ד).

* ויש שכתבו שכלי המקדש מעכבים את העבודה שבמקדש (לב שמח על ספר המצות שורש יב, וכלי חמדה פקודי אות א, בדעת הרמב"ם. וראה מנחת חינוך צה סק"ח, שחילק בין סוגי הכלים).

עבודות שבפנים

אף לסוברים שכלי המקדש אינם מעכבים את העבודה (ראה לעיל), אמרו בירושלמי שכל זה לענין עבודות שבחוץ, אבל לא לענין עבודות שבפנים (ירושלמי שקלים ד ב), דהיינו לענין עבודות שבהיכל, כגון הקטרת הקטורת שבכל יום, הדלקת נרות המנורה, ועריכת לחם הפנים (פני משה לירושלמי שם), שבהן מעכב כל שנאמר בו "נכח", כגון המנורה שנאמר בה: וְאֶת הַמְּנֹרָה נֹכַח הַשֻּׁלְחָן (שמות כו לה. ירושלמי שם, ופירוש רבינו משולם ומהר"א פולדא ור"ש סרליאו וקרבן העדה ותקלין חדתין שם), שאם אין המנורה נוכח השולחן הרי היא פסולה, וכל שכן אם אינה נמצאת על מקומה כל עיקר (ראה ר"ש סרליאו שם), או שאם אין המנורה על מקומה אין השולחן ראוי לעבודתו (ראה גור אריה יהודה חלק השו"ת ד אות עח).

ויש אומרים שאף כל שנאמר בו "צלע", כגון השולחן שנאמר בו: וְהַשֻּׁלְחָן תִּתֵּן עַל צֶלַע צָפוֹן (שמות כו לה. ירושלמי שם, ופירוש רבינו משולם ורש"ס ור"א פולדא וקרבן העדה ופני משה ותקלין חדתין שם), שאם אינו בצד צפון הרי זה מעכב (ר"ש סרליאו שם), או שאין הוא ראוי לעבודתו עד שתהא המנורה נכחו (חזון איש מנחות ל ח), או שאם אינו על מקומו אין המנורה ראויה לעבודתה (ראה גור אריה יהודה שם).

ויש אומרים אף כל שנאמרה בו "שימה", כגון הפרוכת ומזבח הזהב (ירושלמי שם, ור"ש סרליאו שם) שנאמר בהם: וַיָּשֶׂם (ראה שמות מ כא,כו. ראה ר"ש סרליאו שם; קרבן העדה שם), שאם אין הם במקומם מעכבים הם את העבודות הנעשות בהם (ראה ר"ש סרליאו שם). ויש שפירשו, שאם אין אחד מכלים אלו נמצא בהיכל, מעכב הדבר את כל העבודות שבהיכל (ראה רבינו משולם ותקלין חדתין שם; ראה יריעות שלמה בית הבחירה א ו).

ויש שכתב שהמנורה אינה מעכבת את השולחן (חזון איש מנחות ל ח, בדעת התנא במשנה חגיגה כו ב); וכן כתב שמזבח הפנימי, לדעת רב, שאמר שמזבח שנעקר מקטירים קטורת במקומו (ראה ערך הקטרה (ב)), אין השולחן והמנורה מעכבים את המזבח, ואין המזבח מעכב את השולחן והמנורה (ראה טל תורה לירושלמי שם; חזון איש שם).

הארון

הארון, יש מן האחרונים סוברים שמעכב את העבודה (קרבן העדה ותקלין חדתין לירושלמי שקלים ד ב, וחזון איש מנחות ל סק"ח, בפירוש הירושלמי שם), שאף בו נאמרה "שימה", שנאמר: וַיָּשֶׂם אֶת הַבַּדִּים עַל הָאָרֹן (שמות מ כ. קרבן העדה ותקלין חדתין שם). ויש מן האחרונים שכתבו, שהארון אינו מעכב, שלדעתם אין הארון מכלי המקדש (חסדי דוד לתוספתא מנחות ו ו, וראה שושנים לדוד מנחות יא ו; ראה צפנת פענח תנינא עמ' 134; כלי חמדה פקודי אות א; תורת הקרבנות ב יא ה), ולכן היו נוהגות כל העבודות בבית שני, אף על פי שלא היה בו ארון (יומא כא ב. חסדי דוד שם)^[8].

שנוי מקומם

המשנה את מקומם של כלי המקדש^[9], נחלקו תנאים אם עובר בלאו:

* יש מן התנאים סוברים שעובר בלאו, וכן דרשו במכילתא: וּבְכֹל אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם תִּשָּׁמֵרוּ (שמות כג יג) למה נאמר, לפי שהוא אומר, וְשַׂמְתָּ אֶת הַשֻּׁלְחָן מִחוּץ לַפָּרֹכֶת וגו' (שמות כו לה) - אם שינה עובר בלא תעשה (מכילתא משפטים כ; פסיקתא זוטרתא משפטים כג). וביארו הראשונים שבא הכתוב להזהיר על מה שנצטוינו בענין סדור המקדש (השגות הרמב"ן לספר המצות בשכחת הלאוין, המצוה השלישית), וליתן לא תעשה על הדברים הנראים כתיקון ועצה טובה בלבד, כגון על סידור השולחן במקומו (רא"מ שמות כג יג. וראה שו"ת שבט הלוי ג ז).

* ויש מן התנאים שדרשו כתוב זה באופנים אחרים (ראה מכילתא ובפסיקתא שם; ראה שבת יח א), ולדעתם המשנה את סדר הכלים אינו עובר בלאו (ראה השגות הרמב"ן ומגילת אסתר שם).

להלכה נחלקו הראשונים:

* יש שפסקו שעובר בלאו (רמב"ן בהשגות שם; זוהר הרקיע לאוין קיח); וכן יש מן הראשונים שכתבו שאסור לטלטל את השולחן ואת המנורה (השגות הראב"ד כלים ג א. ראה תורת הקרבנות א (מהדורא תניינא) יז א, ב יא ה, כג ב)^[10].

* ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שפסקו שאינו עובר בלאו (ראה ספר המצות לרמב"ם שורש ד, וראה רמב"ן בשכחת הלאוין ומגילת אסתר שם, בדעת הרמב"ם), וכדעת שאר התנאים (מגילת אסתר שם).

כבודם

שימוש להדיוט

כלי גבוה שהשתמשו בהם לגבוה, אף לאחר שיצאו לחולין וכבר אין בהם איסור מעילה (ראה ערך מעילה), עדיין אסורים להדיוט, שאין זו דרך ארץ שישתמש בהם הדיוט (ראה עבודה זרה נב ב; ראה תוספתא מגילה (ליברמן) ב טז).

כלי גבוה שהשתמש בהם הדיוט, כתבו האחרונים שלא נאסרו לגבוה (פרשת דרכים דרוש יב, והובא במנחת חינוך מ סק"ג, ובקובץ שיעורים ב כה; ראה שו"ת כפי אהרן א א), ואף על פי שכלי הדיוט שנשתמש בהם הדיוט אסורים לגבוה (ראה לעיל: כשנעשו שלא לצורך קודש), כלי גבוה שנשתמש בהם הדיוט - מותרים (כפי אהרן שם).

נשיאתם בכתף

מצוה לשאת את כלי הקודש בכתף (ראה ספרי נשא מו; ראה ספר המצות לרמב"ם עשה לד, וכלי המקדש ב יב; ראה סמ"ג עשין קסח; ראה חינוך שעט), שנאמר: וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ (במדבר ז ט. ראה ספרי שם; ספר המצות לרמב"ם שם), דהיינו שלא נתן משה לבני קהת עגלות ושוורים לשאת בהם את המשכן, כי היתה עבודת הקודש מוטלת עליהם לשאת את הכלים בכתפיהם (ראה תרגום יונתן שם; רש"י סוטה לה א ד"ה לא), לפי שמצוה שיהו כלי הקודש נישאים בכתפי האנשים הנכבדים והמקודשים שבישראל (ראה חינוך שם), ולא יוליכום לא על גבי בהמה, ולא על גבי עגלות, אלא על הכתף (רמב"ם כלי המקדש שם; סמ"ג שם; חינוך שם)^[11].

מצוה זו, יש סוברים שנוהגת בארון, ובשולחן, ובמנורה, ובמזבחות וכליהם (ראה לקח טוב (פסיקתא זוטרתא) במדבר (דף צט א); שו"ת מעשה ניסים ב; ראה כוזרי ב כו. וראה רש"י במדבר ז ט, שבת צב א ד"ה תלתא, סוטה לה א ד"ה לא, ודרשות ר"י אבן שועיב פרשת קרח); ויש שנראה מדבריהם שאינה נוהגת אלא בארון (ראה ספר המצות לרמב"ם עשה לד, וסמ"ג עשין קסח, והשגות הרמב"ן לספר המצות שורש ג, וחינוך שעט, ומנחת חינוך שם סק"ב; ראה תנחומא מטות ג).

ויש שכתבו ששתי מצוות הן: הראשונה היא מצות נשיאת כלי המקדש, הנלמדת מן הכתוב: בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ (במדבר ז ט), שעניינה הוא נשיאת הכלים כחלק מנשיאת המקדש כולו, ובה נוהגים דיני עבודת הלויים (ראה ערך לוי, ושם על דיני העובד); והשניה היא מצות נשיאת הארון, הנלמדת מן הכתוב: בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל ה' אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' (דברים י ח), ובה אין דיני עבודת הלויים נוהגים (חידושי רי"ז הלוי במכתבים שבסוף הספר, בדעת הרמב"ם; ראה משך חכמה דברים שם, ובמרגניתא טבא לספר המצות שורש ג אות ו, ובגנזי הספרי ב, וראה מלבי"ם דברי הימים א טו ב).

מצוה זו נוהגת לדורות, בכל פעם שיש צורך לשאת את הארון ממקום למקום (ספר המצות לרמב"ם עשה לד; השגות הרמב"ן לספר המצות עשה לג; ראה חינוך שעט; ראה שו"ת מעשה ניסים ב), כגון בעת מלחמה, או לשום דבר אחר (ראה ערך ארון. חינוך שם), שאף על פי שנשיאת כלי המקדש בטלה בבנין המקדש, מכל מקום נשיאת הארון לא בטלה (מעשה ניסים שם). וכמו שמצינו ביאשיהו המלך שצוה לשאת את הארון, שנאמר: וַיֹּאמֶר לַלְוִיִּם המבונים הַמְּבִינִים לְכָל יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים לַה' תְּנוּ אֶת אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ בַּבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה (דברי הימים ב לה ג). ואף על פי שבימי יאשיהו נגנז הארון (ראה ערך ארון), מכל מקום תהיה מצוה זו נוהגת בחזרת הארון לקדש הקדשים בימות המשיח מהרה יגלה (ראה השגות הרמב"ן לספר המצות עשה לג; מעשה ניסים שם), בבנין הבית, או במלחמות העתידות לפני מלך המשיח (ראה השגות הרמב"ן לספר המצות שורש ג).

ויש שכתבו - לשיטתם שמצות נשיאת כלי המקדש ומצות נשיאת הארון שתי מצוות הן (ראה לעיל) - שאף על פי שמצות נשיאת כלי המקדש מצות שעה היא, ופקעה בבנין המקדש, שנאמר: כִּי אָמַר דָּוִיד הֵנִיחַ ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לְעַמּוֹ וַיִּשְׁכֹּן בִּירוּשָׁלִַם עַד לְעוֹלָם. וְגַם לַלְוִיִּם אֵין לָשֵׂאת אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל כֵּלָיו לַעֲבֹדָתוֹ (דברי הימים א כג כה-כו), מכל מקום מצות נשיאת הארון נוהגת לדורות, לפי שאינה תלויה בנשיאת המקדש וכליו (ראה מרגניתא טבא לספר המצות שורש ג אות ו, בדעת הרמב"ם שם; חידושי רי"ז הלוי במכתבים שבסוף הספר, בדעת הרמב"ם; ראה משך חכמה דברים י ח; ראה גנזי הספרי ב).

מצוה זו, יש מן הראשונים שכתבו שאף על פי שבעיקרה ניתנה במדבר ללויים, שנאמר: וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ (במדבר ז ט. וראה חינוך שעט), מכל מקום לדורות חייבים הכהנים בנשיאת הארון, ולא ניתנה ללויים בזמן ההוא אלא מחמת מיעוט מספר הכהנים באותה העת (ספר המצות לרמב"ם עשה לד, ושו"ת מעשה ניסים ב; רבנו בחיי דברים ח ד), וכשנתרבו הכהנים נעתקה המצוה מן הלויים וניתנה לכהנים (ראה ספר המצות לרמב"ם שם, והשגות הרמב"ן לספר המצות שורש ג, ושו"ת מעשה ניסים שם, בדעתו; רבנו בחיי שם).

ויש מן הראשונים סוברים שהכהנים והלויים כולם כשרים מן התורה למשא הארון, שכולם נקראים לויים, שנאמר: וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם (יחזקאל מד טו), ולפיכך כשר כל השבט למשא הארון ראה ספר המצות לרס"ג באזהרות לעשרת הדברות הדיבור החמישי, ור"י פרלא לא תעשה ריב, בדעתו; רמב"ן בהשגות לספר המצות שם ובדברים י ח; חינוך שם).

ראיית הכלים

אסור לראות את כלי הקודש, שנאמר: וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ (במדבר ד כ). האיסור הוא שלא לראות את הכלים בשעת הכנסתם לנרתק שלהם (יומא נד א, ורש"י סנהדרין פא ב ד"ה כבלע; יראים השלם שנב), ובלע הוא לשון כיסוי (לקח טוב (פסיקתא זוטרתא) במדבר ד יח; ראה רש"י במדבר שם, ויומא שם ד"ה ולא), שהם כנבלעים בו (יראים השלם שם); שאף שהיו הלויים נושאים את כלי הקודש בכתף (ראה לעיל), לא היו רשאים להיכנס בשעת סילוק המסעות, עד אשר היו אהרן ובניו מפרקים את הארון והמזבח, ומכסים אותם בנרתיקיהם (רש"י יומא שם ד"ה ולא; מאירי יומא שם; רשב"א וריטב"א עירובין לג א), שנאמר: וְכִלָּה אַהֲרֹן וּבָנָיו לְכַסֹּת אֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֶת כָּל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ בִּנְסֹעַ הַמַּחֲנֶה וְאַחֲרֵי כֵן יָבֹאוּ בְנֵי קְהָת לָשֵׂאת (במדבר ד טו. מאירי יומא שם). וכן בשעה שהיו חונים, היו הלויים מניחים מבחוץ, ואהרן ובניו היו מכניסים בפנים את הקודש וכליו (רשב"א עירובין שם; ריטב"א שבת צז א).

ויש תנאים שלמדו מכתוב זה את איסור גניבת כלי שרת (ראה סנהדרין פא ב. ראה רמב"ן בספר המצות שורש ג ובשכחת הלאוין, ויראים השלם שנב), וכתבו הראשונים שאף לדעתם רמז בעלמא הוא, ולא מפשטות הכתוב הוא נלמד, שעיקר הכתוב בא להזהיר על ראיית הכלים בשעת הכנסתם לנרתיקיהם (רש"י סנהדרין שם ד"ה כבלע; ספר המצות לרמב"ם שורש ג; רמב"ן בספר המצות שם).

מכיון שאסור לראות את כלי הקודש, הוזהרו הכהנים שלא להתרשל בכיסוי הכלים, כדי שלא יבואו הלויים נושאי הכלים לכלל מיתה, שנאמר: אַל תַּכְרִיתוּ אֶת שֵׁבֶט מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי מִתּוֹךְ הַלְוִיִּם וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם וְחָיוּ וְלֹא יָמֻתוּ (במדבר ד יח-יט), וכוונת הפסוק לומר לכהנים היזהרו במעשיכם שלא תהיו אתם סיבה להיות שבט הקהתי נכרת מתוך הלויים, שאם היו הכהנים מתרשלים בכיסוי כלי הקודש, אין ספק שבבוא הקהתים לשאת את הכלים, יראו את הקודש מגולה וימותו (ראה שערי תשובה ג קכד; ראה צרור המור במדבר; אברבנאל במדבר ג).

איסור ראיית כלי הקודש, יש מן הראשונים סוברים שנוהג בכל כלי המקדש הנישאים (ראה רש"י יומא נד א ד"ה ולא, וסנהדרין פא ב ד"ה כבלע; ראה יראים השלם שנב, ותועפות ראם שם סק"א, ור"י פרלא לא תעשה ריב, בדעתו; שו"ת מעשה ניסים ב; ראה מאירי יומא שם; ראה צרור המור במדבר); ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאינו נוהג אלא בארון (ראה רבי אברהם אבן עזרא ורמב"ן וחזקוני ורבנו בחיי במדבר שם).

איסור זה היה נוהג בזמן שהיו ישראל במדבר (ראה יומא נד א; ראה מדרש הגדול במדבר ד כ; ראה ספר המצות לרמב"ם שורש ג, וראה השגות הרמב"ן שם, ומעשה ניסים ב), אבל לא בזמן בית ראשון (ראה יומא שם), וכן אמרו: בשעה שהיו ישראל עולים לרגל, מגללים להם את הפרוכת, ומראים להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה (ראה ערך כפורת. יומא שם). ובטעם הדבר אמרו: משל לכלה, כל זמן שהיא בבית אביה, צנועה מבעלה, כיון שבאתה לבית חמיה, אינה צנועה מבעלה (יומא שם). וביארו הראשונים שאף ישראל במדבר כעין ארוסה היו (מאירי יומא שם), שעדיין לא היו גסים בשכינה (רש"י שם ד"ה בבית אביה), אבל משנבנה בית המקדש הראשון, נתפרסמה החיבה, ולפיכך רשאים היו לראות את הארון והכרובים (מאירי שם).

בזמן בית שני, חזר איסור זה ונהג, שכן באותו הזמן היו ישראל דומים לכלה שנתגרשה וחזרה, ומשום כך חזרו לחיבתם הראשונה שהיתה להם במדבר, שלא היו גסים זה בזה (יומא נד א, ורש"י ד"ה נתגרשה, ורבנו אליקים שם, ורש"י שם ד"ה לחיבתה).

ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שמצוה זו לא נהגה אלא במדבר (ראה ספר המצות לרמב"ם שורש ג, וראה השגות הרמב"ן שם; ראה מדרש הגדול במדבר ד כ; ראה שו"ת מעשה ניסים ב).

יש מן הראשונים שלא מנו מצוה זו במנין המצות (ספר המצות לרמב"ם שורש ג; ראה חינוך במדבר, ומנחת חינוך שם סק"א, בדעתו), שלדעתם אין למנות במנין המצוות אלא מצוות הנוהגות לדורות (ראה ערך מנין המצוות. ספר המצות לרמב"ם שם), ומצוה זו לא נהגה אלא במדבר (ספר המצות שם, וראה שו"ת מעשה ניסים ב, בדעתו, וראה השגות הרמב"ן לספר המצות שם); ויש ממוני המצוות שמנו מצוה זו במנין הלאוין (ספר המצות לרס"ג לא תעשה ריב, ור"י פרלא שם בדעתו; אזהרות לר"י בר ראובן: סודי לא יבואו לראות כבלע קודש, וראה ישיר משה ונתיב מצוותיך שם, בדעתו; ראה אזהרות רשב"ג לאוין אות רעו, וזוהר הרקיע שם אות קיג, בדעתו; ראה יראים השלם שנב).

נגיעה בכלים

כשם שאסור לראות את כלי הקודש (ראה לעיל), כך אסור ליגע בהם, שנאמר: וְלֹא יִגְּעוּ אֶל הַקֹּדֶשׁ (במדבר ד טו. רבי אברהם אבן עזרא ורמב"ן שם כ; ראה ספר המצות לרס"ג לא תעשה ריב). ונחלקו הגאונים והראשונים:

יש שנראה מדבריהם שאיסור זה נוהג בכל כלי המקדש הנישאים (ראה רס"ג שם. וראה אמבוהא דספרי במדבר ז א); ויש סוברים שאין איסור זה נוהג אלא בארון (רבי אברהם אבן עזרא ורמב"ן במדבר שם).

הנגיעה בכלי הקודש, יש מן האחרונים שכתבו שאינה אסורה אלא בכלים מגולים, אבל כשהם מכוסים מותר ליגע בהם (ראה מלבי"ם במדבר ד טו, פירוש א; ר"י פרלא לרס"ג לא תעשה ריב). אבל יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאסור לנגוע בכלי הקודש אף כשהם מכוסים (ראה רמב"ן במדבר ד כ, ואמבוהא דספרי במדבר ז א, בדעתו. וראה מלבי"ם שם, פירוש ב).

ממוני המצוות, יש שלא מנו מצוה זו במנין הלאוין (ראה ספר המצות לרמב"ם שורש ג; ראה חינוך פרשת במדבר. וראה אזהרות לר"י בר ראובן, ואזהרות רבי שלמה בן גבירול לאוין רעו, ויראים השלם שנב, שמנו רק את איסור ראיית כלי המקדש), שלדעתם אין זו מצוה הנוהגת לדורות (ראה ספר המצות לרמב"ם שם, ור"י פרלא לא תעשה ריב, ואמבוהא דספרי במדבר ז א, בדעתו), וכמו ששנינו: אַךְ אֶל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִקְרָבוּ (במדבר יח ג), יכול אם נגעו יהו חייבים, אמרת "אך", משום עבודת זר הם חייבים, אין חייבים משום מגע (ספרי זוטא יח), והרי הם מותרים בנגיעה (רמב"ם כלי המקדש שם ג ט, וסמ"ג לאוין רצז), שמיעט הכתוב את הנוגע הן מעונש והן מאזהרה, ועל כרחך שלא היה איסור זה נוהג אלא במדבר (ר"י פרלא שם, ואמבוהא דספרי שם, בדעת הרמב"ם). ויש ממוני המצוות שמנו מצוה זו במנין הלאוין (ספר המצות לרס"ג לא תעשה ריב), ולדעתם נוהגת מצוה זו לדורות, ולא מיעט הכתוב את העובר על איסור זה אלא מעונש (ר"י פרלא שם, בדעת הרס"ג שם).

העובר על אחד מאיסורים אלו, יש סוברים שחייב מיתה בידי שמים, ועל כך ראה ערך חיבי מיתות בידי שמים.

שמירת המקדש

מצות שמירת המקדש (ראה ערך בית המקדש: שמירתו), יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שנוהגת אף בכלי המקדש (ראה המפרש לתמיד כה ב ד"ה בשלשה; ראה קרית ספר בית הבחירה ח; ראה תורת הקרבנות א (מהדורא תניינא) טז אות א).

במשכן ובמקדש

הכלים שעשה משה

כל הכלים שעשה משה במדבר כשרים היו לדורות, חוץ מן החצוצרות שאינן כשרות לדורות (ספרי בהעלותך עה; מנחות כח א,ב. ראה ערך חצוצרות).

כלים אלו, מהם שנגנזו, ומהם ששימשו במקדש, וכן שנינו בתוספתא: משנבנה בית ראשון נגנז אהל מועד וכו', ואף על פי כן לא היו משתמשים אלא בשולחן שעשה משה, ובמנורה שעשה משה (תוספתא סוטה (ליברמן) יג א; מנחות צט א), שאף על פי ששאר כלי המשכן נגנזו ולא שימשו בבית המקדש, שהכל נעשה מחדש (מנחת בכורים לתוספתא שם), השולחן והמנורה שעשה משה שימשו בבית המקדש (חסדי דוד לתוספתא שם). ואף הארון נשאר מימות משה, כמו שנאמר בענין חנוכת הבית שהיתה בימי שלמה (ראה מלכים א ח, דברי הימים ב ה): וַיַּעֲלוּ אֶת אֲרוֹן ה' וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת כָּל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר בָּאֹהֶל (מלכים א ח ד, וראה דברי הימים ב ה ה), שגנזו את אהל מועד שעשה משה בבית אוצרות ה' עם שאר הכלים וההקדשות, לפי שלא הוצרכו להם, אבל את הארון הכניסו למקומו אל דביר הבית (רש"י דברי הימים שם; רד"ק מלכים שם, ודברי הימים שם). במקום אחר מצינו שאף הכיור שעשה משה נשתמשו בו בבית המקדש (ראה ברייתא דמלאכת המשכן יב, הובאה בילקוט שמעוני כי תשא שפז); וכן אמרו לענין המכתשת (ראה ערכים: בית אבטינס; קטורת. ערכין י ב); וכן שנינו לענין כמה מכלי השיר (ראה ערך שירה): חליל שבמקדש של קנה היה, ומימות משה היה וכו', צלצל שבמקדש של נחושת היה, ומימות משה היה (תוספתא ערכין (צוקרמאנדל) ב ג. וראה ערכין שם, לענין אבוב, וראה שיטה מקובצת ערכין שם אות י).

הכלים שעשה שלמה

שלמה המלך עשה את הכלים כשבנה את בית המקדש, שנאמר: וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה אֵת כָּל הַכֵּלִים אֲשֶׁר בֵּית ה' (מלכים א ז מח, וראה דברי הימים ב ד יט), וכולם על פי ה' נעשו, שנאמר: הַכֹּל בִּכְתָב מִיַּד ה' עָלַי הִשְׂכִּיל כֹּל מַלְאֲכוֹת הַתַּבְנִית (דברי הימים א כח יט. רש"י ערכין י ב ד"ה אל), שעשאם שלמה על פי הנבואה כמו שמסר לו דוד אביו (שו"ת רדב"ז ו ב אלפים רפט).

מלבד הכלים שהיו במשכן, עשה שלמה בבית המקדש כלים נוספים. וכן שנינו בתוספתא: עשרה שולחנות עשה שלמה, שנאמר ויעש שלחנות זהב עשר (ראה דברי הימים ב ד ח; ראה מלכים א ז מט) וכו'; עשר מנורות זהב עשה שלמה, שנאמר: ויעש מנורות זהב עשר (ראה דברי הימים שם ז. תוספתא מנחות (צוקרמאנדל) יא ט,י; ראה מנחות צט א).

וכן אמרו לענין הכיור והים של שלמה: משה עשה כיור אחד וכו', שלמה עשה עשרה כיורים, שנאמר: ויעש כיורים עשרה (ראה דברי הימים שם ו, וראה מלכים א ז לח) וכו', חמשה מימין כיור של משה, וחמשה משמאל כיור של משה; שלמה הוסיף שעשה את הים (ראה ערך ים של שלמה); שנאמר: וַיַּעַשׂ אֶת הַיָּם מוּצָק (מלכים א ז כג, ודברי הימים ב ד ב. (ברייתא דמלאכת המשכן יב, הובאה בילקוט שמעוני כי תשא שפז).

וכן עשה שלמה את המכונות שהם מושב הכיורים (ראה תרגום יונתן מלכים א ז כז: בסיסיא. וראה רד"ק ורלב"ג ומצודות שם), שנאמר: וַיַּעַשׂ אֶת הַמְּכֹנוֹת עֶשֶׂר (מלכים שם).

כמו כן, מלבד הכרובים שהיו על הכפורת מימות משה, עשה שלמה כרובים נוספים, שנאמר: וַיַּעַשׂ בַּדְּבִיר שְׁנֵי כְרוּבִים עֲצֵי שָׁמֶן (מלכים א ו כג), ורגליהם בקרקע, אחד מצפון לארון ואחד מן הדרום, סוככים על הארון ועל בדיו (רש"י שם. וראה רש"י דברי הימים ב ג יג).

ואף על פי שהוסיף שלמה על הכלים שהיו במשכן, לא עבר בכך על איסור בל תוסיף (ראה ערכו), כיון שכך היתה מסורת בידם מפי משה, שכשיבנו בית אבנים, יהיו בו עוד עשרה שולחנות, עשר מנורות, ועשרה כיורים, כמו שנאמר: הַכֹּל בִּכְתָב מִיַּד ה' עָלַי הִשְׂכִּיל (דברי הימים א כח יט. מדרש הגדול שמות כה כג; פירוש הרס"ג לשמות כה לא; רבנו בחיי שם י).

בגלות בבל ובבית שני

כשחרב בית המקדש הראשון, לקח נבוכדנצר את כלי המקדש לבבל, שנאמר: וְכֹל כְּלֵי בֵּית הָאֱלֹהִים הַגְּדֹלִים וְהַקְּטַנִּים וְאֹצְרוֹת בֵּית ה' וְאֹצְרוֹת הַמֶּלֶךְ וְשָׂרָיו הַכֹּל הֵבִיא בָבֶל (דברי הימים ב לו יח), כשנבנה בית שני, השיבו עולי הגולה את כלי המקדש למקומם, שנאמר: וְהַמֶּלֶךְ כּוֹרֶשׁ הוֹצִיא אֶת כְּלֵי בֵית ה' אֲשֶׁר הוֹצִיא נְבוּכַדְנֶצַּר מִירוּשָׁלִַם וגו' וַיִּסְפְּרֵם לְשֵׁשְׁבַּצַּר הַנָּשִׂיא לִיהוּדָה וגו' כָּל כֵּלִים לַזָּהָב וְלַכֶּסֶף חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת הַכֹּל הֶעֱלָה שֵׁשְׁבַּצַּר עִם הֵעָלוֹת הַגּוֹלָה מִבָּבֶל לִירוּשָׁלִָם (עזרא א ז-יא).

בית שני לא היה בו ארון (יומא כא ב, ושם נא ב; ירושלמי תענית ב א, מכות ב ו, הוריות ג ב; רמב"ם בית הבחירה ד א)^[12].

מזבח החיצון, הוסיפו עולי הגולה על מידותיו ארבע אמות מן הדרום, וארבע אמות מן המערב (מדות ג א; ראה רמב"ם בית הבחירה ב ג. וראה ערך מזבח החיצון).

עשרה שולחנות שהוסיף שלמה בבית ראשון (ראה לעיל), יש מהראשונים סוברים שהיו בבית שני (ראה תוס' רי"ד יומא נא ב; ראה המפרש תמיד לא ב ד"ה שמעלין), וכן כתבו האחרונים לענין עשר המנורות (עזרת כהנים מדות ד ז); אבל יש מן הראשונים שכתבו שכלים אלו לא היו אלא בבית שעשה שלמה (ראה פירוש ריבב"ן לשקלים ו ג; ראה יריעות שלמה בית הבחירה ג יב, בדעת הרמב"ם; ראה שלטי הגבורים כז, לא).

בימי בית שני נכנסו אנשי יון להיכל, וטמאוהו ונטלו את כל כליו (רש"י עבודה זרה מג א ד"ה ומלכות; ראה נימוקי יוסף שם. וראה ספר מקבים א א כא-כד), וכשגברה יד בית חשמונאי עשו כלים אחרים במקומם (ראה מגילת תענית ט. וראה ספר מקבים א ד מט).

לאחר חורבן בית שני, הוגלו כלי המקדש לרומי (גיטין נו ב), ועדיין מונחים ברומי (אבות דרבי נתן א יב), וכן מצינו בר' שמעון שהלך לרומי וראה שם את המנורה (ספרי זוטא בהעלותך ח ב).

איסור עשיית תבניתם

האיסור

לא יעשה אדם שולחן תבנית שולחן, מנורה תבנית מנורה, שנאמר: לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי (שמות כ כ), ודרשו: לא תעשון כדמות שמשי, כלומר לא תעשו כדמות שמשי שבמשכן (ראש השנה כד א, וריטב"א שם, עבודה זרה מג א, מנחות כח ב; רמב"ם בית הבחירה ז י; טוש"ע יו"ד קמא ח).

ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאיסור זה אינו נלמד מן הכתוב: לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי (ראה ספר המצות לרמב"ם לא תעשה ד, ורמב"ם עבודה זרה ג י, ובית הבחירה ז י, וחינוך מצוה לט, ומנחת חינוך שם סק"א, ומצוה רנד סק"ח, והגהות חשק שלמה עבודה זרה שם, בדעתם), אלא כלול הדבר במצות עשה של מורא מקדש, שמכלל מורא מקדש הוא שלא להשתמש בשרביטו של מלך (ראה רמב"ם בית הבחירה ז י, ורדב"ז שם; חינוך רנד; ראה רבי יוסף בכור שור ודעת זקנים לבעלי התוס' שמות ל לח); או שאסור לעשות כן מדרבנן, שכל שכיוצא בו נעשה במקדש לעבוד לגבוה, אסרו חכמים להדיוט לעשות כמותו (בית אפרים או"ח י, וחידושי חתם סופר ראש השנה שם, ומעשי למלך בית הבחירה שם, בדעת הרמב"ם שם; ראה קרית ספר בית הבחירה שם).

אף לסוברים שאיסור עשיית תבנית כלי המקדש נלמד מן הכתוב: לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי (ראה לעיל), העובר עליו אינו לוקה (ראה מאירי עבודה זרה מג א; משנת חכמים יח ג, ה; ראה ברית משה לסמ"ג לאוין כב ב, בדעת הסמ"ג שם), שכיון שאיסורים נוספים כלולים בו - כגון איסור עשיית צורת אדם ומלאכים (ראה ערך עבודה זרה), חשוב הוא לאו-שבכללות (ראה ערכו. ראה מאירי שם; משנת חכמים שם)^[13].

שאר הכלים

כשם שאסור לעשות מנורה בתבנית המנורה, שולחן בתבנית השולחן, ומזבח בתבנית המזבח (ראה לעיל), כך אסור לעשות את תבנית שאר כלי השרת (מאירי ראש השנה כד ב, עבודה זרה מב ב; וראה תורת הקרבנות ב יב ח, בדעת התוס' יומא נד ב ד"ה כרובים; מנחת חינוך רנד ס"ק יג).

ויש מן האחרונים שכתבו שאין איסור זה נוהג אלא בכלים שיש להם מקום קבוע במקדש (ראה לעיל: מהותם), שלדעתם לא נאמר איסור זה אלא בתבנית המקדש עצמו, וכן בכלים שמקומם קבוע, כיון שחשובים הם כחלק מתבנית המקדש (ראה מקדש דוד ב א; תורת הקרבנות א (מהדורא תניינא) טז ה, ב יב,כ).

הארון, יש שכתבו שאינו בכלל איסור זה (ראה צפנת פענח תנינא עמ' 134; ראה תורת הקרבנות ב יב, בדעת הרמב"ם בית הבחירה ז י, שלא הזכיר את הארון בכלל איסור זה), שלדעתם אין איסור זה נוהג אלא בכלים שהם חלק מן המקדש, והארון אינו מכלל זה (תורת הקרבנות שם). אבל מדברי הראשונים נראה שאף הארון בכלל איסור זה (ראה תוס' ראש השנה כד ב ד"ה לא תעשון; תוס' הרא"ש ראש השנה שם, ועבודה זרה מג ב; תוס' ר"י מבירינא עבודה זרה שם)^[14].

המשלים צורה חסרה, כגון שמצא מנורה של ששה קנים והשלימה לשבעה, יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שעובר על איסור זה (ראה תוס' ראש השנה כד ב ד"ה לא, עבודה זרה מג א ד"ה לא, ותוס' הרא"ש ראש השנה שם, ושו"ת שערי דעה מהדורא תניינא רסו, בדעתם).

בגוי

בני נח (ראה ערך בן נח), יש שכתבו שלסוברים שאיסור עשיית תבנית כלי המקדש בכלל מורא מקדש הוא (ראה לעיל), אין בני נח בכלל האיסור; ואילו לסוברים שאיסור זה נלמד מן הכתוב: לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי (ראה לעיל), כשם שנצטוו בני נח שלא לעשות שאר צורות לנוי, לסוברים כן (ראה ערכים: בן נח; עבודה זרה, שיש בזה מחלוקת ראשונים), כך נצטוו שלא לעשות כלים בתבנית כלי המקדש (טל תורה לירושלמי מגילה א א; ראה תורת הקדש א לח א, ב כ ב).

עשו לו אחרים

עשו לו אחרים כלים אלו, נחלקו הגאונים והראשונים אם מותר לו מן התורה להשתמש בהם:

* יש סוברים שאין איסור אלא לעשותם, אבל להשתמש בהם מותר (ראה שאילתות נז, והעמק שאלה שם סק"ב, בדעתו; ראה תוס' יומא נד א ד"ה כרובים, ותפארת למשה ומקור מים חיים יו"ד קמא ח, בדעתם; ראה טור יו"ד קמא, ובית יוסף וב"ח שם, בדעתו; משנת חכמים יח ג, בדעת הרמב"ם בית הבחירה ז י).

* ויש סוברים שכשם שאסור לעשותם, כך אסור להשתמש בהם (רא"ה עבודה זרה מג א; ריטב"א שם, בשם רבותיו; נמוקי יוסף עבודה זרה שם, בשם הרשב"א; חידושי הר"ן שם, ובר"ן על הרי"ף שם, בשם מהר"ם מרוטנבורג ובשם הרשב"א).

מהראשונים העומדים בשיטה זו, יש שכתבו שמותר אף לעשות כלים אלו שלא על מנת להשתמש בהם (ראה ריטב"א ראש השנה כד ב); אבל לדעת ראשונים אחרים אף העשיה בלא תשמיש אסורה, וכתבו שמטעם זה אסור לעשות כלים אלו אפילו כדי למכרם לגוי (נמוקי יוסף שם).

עשייתם להתלמד

כשם שמותר לעשות שאר צורות האסורות כדי להתלמד (ראה ערך עבודה זרה), שדרשו: לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת (דברים יח ט), אבל אתה למד להבין ולהורות (ראש השנה כד ב, עבודה זרה מג א), כך מותר לעשות את תבנית כלי המקדש כדי להתלמד בהם (ראה אשכול (אלבק) הלכות עבודה זרה (דף קצא א), וכך משמע מסתימת הראשונים שלא חילקו בהיתר זה בין עשיית תבנית כלי המקדש לעשיית שאר הצורות).

ועל פי זה יש מן האחרונים שהתירו לעשות דוגמת כלי המקדש כדי להסביר לתלמידים היאך היו הכלים נעשים, אף על פי שאין בדבר שום צורך למעשה (שו"ת אגרות משה יו"ד ג לג); או כדי שידעו באיזו תבנית לעשותם כשיבנה בית המקדש במהרה בימינו (ראה שו"ת מנחת יצחק י עג). אבל יש מן האחרונים סוברים שלא הותר לעשות כן אלא לכשיצטרכו ללמוד כיצד עושים כלים אלו למעשה (שו"ת שלמת חיים או"ח עב).

בזמן הזה

איסור עשיית כלי המקדש נוהג אף בזמן הזה, אף על פי שאין בית המקדש קיים (ראה רמב"ם בית הבחירה ז י; טוש"ע יו"ד קמא ח; ראה תורת הקדש א (מהדורא תניינא) לח א; ראה שו"ת בית אפרים או"ח י).

התבנית האסורה

כלי הכשר למקדש

אסור לעשות כלי בתבנית כלי המקדש מכל חומר שכשר למקדש. וכן שנינו לענין המנורה: לא יעשה אפילו של שאר מיני מתכות; ר' יוסי ב"ר יהודה אומר אף של עץ לא יעשה (ראש השנה כד ב, עבודה זרה מג א, מנחות כח ב. וראה רמב"ם בית הבחירה ז י). שלדעת תנא קמא, מנורה של מיני מתכות כשרה למקדש, ולכן אסור לעשות רק של מיני מתכות; ואילו לדעת ר' יוסי ב"ר יהודה אף מנורה של עץ כשרה למקדש, ולכן אסור לעשות גם של עץ (ראה ראש השנה ועבודה זרה שם). הלכה כתנא קמא, שרק של מיני מתכות אסורה (רמב"ם שם; טוש"ע יו"ד קמא ח).

כל כלי העשוי בתבנית הכשרה למקדש, נראה מדברי הראשונים שאסור לעשותו. וכתבו שאסור לעשות מנורה אפילו בלא גביעים כפתורים ופרחים (ראה סמ"ק קכב; שו"ת מהרי"ק עה; שו"ע יו"ד קמא ח), על כל פנים כשנעשית שלא מזהב (ראה מהרי"ק שם), שכיון שכיוצא בה כשרה למקדש (ראה ערך מנורה), הרי זו ממש דוגמת המנורה שבמקדש (שו"ת חכם צבי ס. וראה ש"ך יו"ד קמא ס"ק לו).

וכן כתבו הראשונים לענין מנורה שאינה גבוהה י"ח טפחים, שאף על פי שגובה המנורה שבמקדש היה י"ח טפחים (ראה ערך מנורה), מכל מקום אסור לעשות אף מנורה שאינה בגובה זה, לפי שאין הגובה מעכב את המנורה במקדש (ראה שו"ת הרשב"א ה רסו; שו"ת מהרי"ק עה).

ויש שכתבו בדעת הראשונים, שאף שלענין איסור עשיית בית בתבנית ההיכל, אין איסור לעשות בית אלא במידות ההיכל ממש (ראה ערך בית המקדש), מכל מקום בכלים אין הדין כן, משום שבבית אין דבר מסויים לדמותו להיכל אלא במידותיו, מה שאין כן בכלים, כגון בשולחן ומנורה, שאין הדמיון אליהם לפי גדלם, אלא לפי צורתם (ראה אבן האזל בית הבחירה א ו, בדעת הרמב"ם).

אבל יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שלא אסרה התורה לעשות כלים אלא בתבנית כלי המקדש ממש (ראה ראה רש"י עבודה זרה מג א ד"ה בית, ושו"ת חכם צבי ס, ושו"ת כנף רננה יו"ד נ, בדעתו; ראה מהרי"ק שם; ראה תורת משה לחתם סופר סוף פרשת יתרו; ראה תוס' יומא נד ב ד"ה כרובים, ושלטי הגבורים עבודה זרה מג א, וראה כנף רננה שם, ושו"ת לבושי מרדכי תנינא יו"ד סח, בדעתם; ראה טור יו"ד קמא), דהיינו במידת ארכם ורחבם, שאם לא כן לא יוכל שום אדם לעשות שולחן וכלים, ועוד שכיון שאפשר לעשות כמותם, מסתמא לא אסרה אלא לעשות כיוצא בהם (תוס' שם ושלטי הגבורים שם).

דמיון במראה

אף לסוברים שאסור לעשות כלי בכל תבנית הכשרה למקדש (ראה לעיל), יש שנראה מדבריהם שמכל מקום אין איסור לעשות אלא כלי הדומה במראית העין לכלי שהיה במקדש. וכתבו שמותר לעשות מנורה שקניה עומדים בעיגול, שאף על פי שמנורה זו כשרה למקדש, לסוברים כן (ראה ערך מנורה), מכל מקום כיון שלמראית העין אינה דומה למנורת המקדש, אין היא בכלל איסור זה (משנת חכמים יח. וראה שו"ת חבצלת השרון מהדורא תניינא מו).

אבל יש מן האחרונים שנראה מדבריהם שאסור לעשות כלי בכל תבנית הכשרה למקדש, אף אם אינו דומה במראית העין לכלי שהיה במקדש, שאם לא כן מהו השיעור להיתר, ומי יגיד לנו עד היכן אדם טועה בדמיון מראית עינו (ראה שו"ת חכם צבי ס. וראה יד דוד ראש השנה כד ב); או שכיון שסדר עמידת הקנים אינו מעכב במקדש (ראה ערך הנ"ל) - אסור לעשותה, אף על פי שאינה עשויה בתבנית המנורה ממש (בכור שור ראש השנה כד א; ראה פתחי תשובה יו"ד קמא ס"ק יד; קרית חנה דוד ב יו"ד י).

במנורה

אף לסוברים שאין איסור לעשות כלים אלא במידותיהם המדויקות של כלי המקדש (ראה לעיל), יש מן האחרונים שכתבו שבמנורה אין הדין כן. שדווקא בשאר כלים, שכל אדם צריך להם, ואי אפשר להימנע מלהשתמש בהם, ואין ניכר מן השימוש בהם שמשתמש בשרביטו של מלך, התירו לעשותם במידות אחרות מאלו של כלי המקדש, אולם במנורה, כיון שאפשר להשתמש במנורה בעלת ששה קנים או שמונה, נחשב השימוש במנורה של שבעה קנים כשימוש בשרביטו של מלך, ואסור לעשותה אף כשאינה עשויה במידותיה המדויקות של המנורה שבמקדש (תורת משה לחתם סופר סוף פרשת יתרו; ראה שו"ת שואל ומשיב מהדורא קמא ג עא).

וכן יש מן האחרונים שצידדו שאסור לעשות כלי מתוך כוונה שיהא דומה לאחד מכלי המקדש, אף כשאין אותו כלי עשוי במידותיו המדויקות של הכלי שבמקדש, שכיון שיכול אדם להימנע מלעשות כלים מתוך כוונה זו, ואין צריך לעשות כן לשימושו, אסור הדבר לכל הדעות (שו"ת מנחת יצחק י עג, לדעת החתם סופר בתורת משה שם).

אבל יש מן האחרונים שכתבו, שלראשונים הסוברים שאין איסור לעשות כלים אלא במידותיהם המדויקות של כלי המקדש, אף במנורה הדין כן (שו"ת לבושי מרדכי תנינא יו"ד סח; מנחת יצחק שם).

תבנית שאינה דומה למקדש

מותר לעשות כלי בתבנית שאינה דומה לתבנית הכלי שהיה במקדש. וכן שנינו: לא יעשה אדם מנורה כנגד מנורה, אבל עושה של חמשה ושל ששה ושל שמונה קנים (ראש השנה כד ב, עבודה זרה מג א, מנחות כח ב, ורש"י ד"ה אבל; ראה רמב"ם בית הבחירה ז י; טוש"ע יו"ד קמא ח), שאינה דומה למנורה של מקדש (רש"י עבודה זרה שם ב ד"ה אבל, ומנחות שם ד"ה אבל).

מנורה של שבעה קנים, אף אם אינה כשרה למקדש מטעמים אחרים, כגון מנורת זהב הנעשית בלא גביעים כפתורים ופרחים - לסוברים שאינה כשרה למקדש (ראה ערך מנורה) - יש שכתבו שאסור לעשותה, שעל כל פנים יש לה שבעה קנים, ובתבניתה החיצונית דומה היא למנורה שבמקדש (בכור שור ראש השנה כד א; שו"ת בית אפרים או"ח י; ראה שפת אמת ראש השנה שם, בדעת השו"ע יו"ד קמא ח; ראה שו"ת שבט הלוי ג קו, בדעת הגר"א).

וכן מנורה שאין בנרותיה כדי לקבל חצי לוג שמן, יש מן האחרונים שכתבו, שאף על פי שאין מנורה כזו כשרה למקדש (ראה ערך מנורה), מכל מקום אסור לעשותה, כיון שבעיקר תבניתה דומה היא למנורת המקדש (אמרי דוד (הורביץ) פה; ראה פתחי תשובה יו"ד קמא ס"ק יד; ראה שו"ת מנחת יצחק י עג, בדעת החתם סופר).

אבל יש סוברים שמותר לעשות מנורת זהב בלא גביעים כפתורים ופרחים הואיל ומנורה כזו אינה כשרה למקדש (ראה ש"ך יו"ד קמא ס"ק לו, ובכור שור שם, ורבי עקיבא איגר יו"ד שם, בדעתו; ראה שו"ת דבר משה חו"מ קכב; ראה מנחת חינוך רנד ס"ק יא; שו"ת שערי דעה יו"ד רסו; ראה שפת אמת ראש השנה שם; ראה שו"ת שבט הלוי ג קו, בדעת המהרי"ק עה). וכן מנורה שאין בנרותיה כדי להחזיק חצי לוג שמן, יש שכתבו שכיון שאינה כשרה למקדש - מותר לעשותה (שו"ת חבלים בנעימים ג נד; קרית חנה דוד ב יו"ד י; ראה שו"ת מערכי לב השמטות ג; הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג בקובץ קול תורה (סיון תשי"ד) ע ד; שו"ת אגרות משה יו"ד ג לג).

וכן מנורה שאין נרותיה כפופים כנגד הנר האמצעי, יש שכתבו שכיון שאינה כשרה למקדש - מותר לעשותה (משמרת איתמר דף קנז ב; ראה חבלים בנעימים שם; ראה שו"ת שאילת שלום י).

וכן מנורה המחוברת לקרקע או לבנין, יש שכתבו שמותר לעשותה, שלדעתם באופן זה בטלה ממנה תורת כלי, ואינה כשרה למקדש (ראה שו"ת דעת כהן יו"ד נז; שו"ת חלקת יעקב יו"ד נד בהערה).

וכן יש שכתבו לענין עשיית שולחן, שכיון ששולחן בלא מסגרת וזר אינו כשר למקדש (ראה ערך שלחן) - מותר לעשותו באופן זה (עזרת כהנים מדות ד ו).

מנורה חשמלית

מנורה חשמלית, שנרותיה עשויים מנורות חשמל, יש שכתבו שאין לעשותה אף שאינה דומה ממש למנורה שבמקדש (שו"ת אפרקסתא דעניא קיא); ופוסקים רבים התירו לעשותה, מפני שאין לנרותיה בית קיבול, ואינה דומה למנורה שבמקדש (נר אהרון (להגאון מטווריג) עמ' קמב; משפטי עוזיאל ב יו"ד יח; יביע אומר א יו"ד יב)

ציור

באיסור עשיית תבנית כלי המקדש, לא נאסרה אלא עשיית הכלים, אבל מותר לצייר כלים אלו בדיו (ריטב"א ראש השנה כד א, עבודה זרה מג א, וראה מאירי שם ושם), או לרקום את צורתם בבגד (ריטב"א ראש השנה שם), וכן נהגו לציירם בעטרות ובמטפחות ספרים ובבתי כנסיות, ואין בכך כלום (ריטב"א עבודה זרה שם).

הערות שוליים