מיקרופדיה תלמודית:כלל ופרט

הגדרה^[1] - לשון כללית ("כלל") הכתובה בתורה יחד עם לשון פרטית ("פרט"), הולכים אחר הלשון האחרון: אם הכלל קודם לפרט, הפרט בא לפרש את הכלל, ואין כוונת התורה אלא לאותו פרט; ואם הפרט קודם לכלל, הכלל מוסיף על הפרט, וכוונת התורה איננה רק לאותו פרט, אלא לכל דבר

מידת כלל ופרט היא אחת משלש עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן (ראה ערכו) שמנה רבי ישמעאל (ברייתא דרבי ישמעאל בתחילת ספרא פרשה א), ואחת משבע המידות שמנה הלל הזקן (ברייתא דרבי ישמעאל שם; אבות דרבי נתן לז; תוספתא סנהדרין (צוקרמאנדל ז יא).

השם "כלל ופרט" במובן הרחב כולל מידות רבות בענין לשונות כלליים ופרטיים שנאמרו בתורה, ויש מהראשונים שמנה אחת עשרה מידות כאלה:

א) כלל ופרט במובן המצומצם (ראה להלן); ב) כלל ופרט וכלל; ג) ריבה ומיעט (ראה להלן: כלל ופרט); ד) ריבה ומיעט וריבה (ראה ערך כלל ופרט וכלל); ה) כלל ופרט או ריבוי ומיעוט המרוחקים זה מזה (ראה להלן: במרוחקים זה מזה); ו) פרט וכלל (ראה להלן: פרט וכלל); ז) פרט וכלל ופרט (ראה ערך כלל ופרט וכלל); ח) שני כללים סמוכים ופרט אחריהם, שנדרשים ככלל ופרט וכלל; ט) כלל הצריך לפרט ופרט הצריך לכלל (ראה ערכו); י) כלל ופרט וכלל כשאין הכלל האחרון דומה לראשון (ראה ערך כלל ופרט וכלל); יא) כלל בעשה ופרט בלא תעשה (ראה להלן: הכלל והפרט. מאירי סנהדרין מה ב).

ערך זה עוסק ב"כלל ופרט" במובן המצומצם, דהיינו מקרא שנאמרה בו בתחילה לשון כללית ואחריה לשון פרטית, שאין בכלל אלא מה שבפרט, או שדורשים אותם בריבוי ומיעוט (ראה להלן: כלל ופרט); וכן ב"פרט וכלל", שהכלל מוסיף על הפרט, או שדורשים אותם במיעוט וריבוי (ראה להלן: פרט וכלל); ובהגדרת "כלל" ו"פרט" הנדרשים בין במידות אלו ובין בשאר המידות הנזכרות^[2].

כלל ופרט

המידה

כאשר נכתב בתורה כלל ופרט, אנו אומרים שאין בכלל אלא מה שבפרט (ברייתא דרבי ישמעאל בתחילת ספרא פרשה א; ספרי נשא ח,לד; מנחות עח א; פסחים ו ב; ירושלמי מעשרות א א, חלה ב א), שהפרט הוא פירושו של הכלל, דהיינו שמפרש, מה הוא הכלל האמור למעלה, פרט זה שאני אומר לך עכשיו, ולא יותר (רש"י סוכה נ ב ד"ה והכא, סנהדרין מו א ד"ה כי, שבועות ד ב ד"ה דדריש; תוס' נזיר לה ב ד"ה איכא, בשם רש"י), לפי שהולכים אחר הלשון האחרון (ראה רבנו הלל לספרא שם, בשם ריבמ"ץ; מדות אהרן ה).

כיצד? נאמר: אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם (ויקרא א ב), "מן הבהמה" הוא כלל, שהרי אף חיה בכלל בהמה (ראה ערכים: בהמה; חיה); "מן הבקר ומן הצאן" הם פרט, ואין בכלל אלא מה שבפרט, ונתמעטה חיה מן הקרבן (ברייתא דרבי ישמעאל בתחילת ספרא פרשה א, וראב"ד שם).

וכן דרשו את הכתוב: לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז (דברים כב יא), שזהו כלל, שמשמע כל דבר שהוא משני מינים; צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו (דברים שם) זהו פרט, ואין בכלל אלא מה שבפרט, צמר ופשתים אסור, ולא דבר אחר (רס"ג ורש"י ורבנו הלל לברייתא דרבי ישמעאל ספרא שם; רבי עובדיה מברטנורא כלאים ט א).

ומצינו דרשת כלל ופרט אף על פרשה שלמה בתורה: אִישׁ אִישׁ אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה (ויקרא יח ו), זהו כלל (ספרא שם), שמשמע שכל שאר בשר אסור משום ערוה (רבנו הלל שם); עֶרְוַת אָבִיךָ וְעֶרְוַת אִמְּךָ לֹא תְגַלֵּה (ויקרא יח ז), ושאר העריות הכתובות באותה פרשה, הם פרט, ואין בכלל אלא מה שבפרט, דהיינו כל העריות שפרט הכתוב, ולא שאר בשר אחר (ספרא שם ורבינו הלל).

וכתבו הראשונים שאף כשנאמרו כמה פרטים אחרי הכלל, אין בכלל אלא אותם פרטים, ואף כשהם מיותרים אין מרבים מהם עוד דברים אחרים (שיטה מקובצת בבא קמא סד א, בשם ר' ישעיה).

בטעם שהוצרכה התורה לכתוב את הכלל, אף על פי שאין בו אלא מה שבפרט, כתבו הראשונים, שאילמלא הכלל היינו למדים מן הפרט עוד דברים הדומים לו, בבנין אב (תוס' נזיר לה ב ד"ה איכא; תוס' הרא"ש שם; ראבי"ה תתקפא; מיוחס לרשב"א מנחות נה ב; ספר כריתות לר"ש מקינון בתי מידות ה; חידושי הר"ן סנהדרין מה ב), או בקל וחומר (תוס' הרא"ש שם; שערי צדק המיוחס לרלב"ג שער ה; ספר כריתות שם; חידושי הר"ן שם), או בגזרה שוה (תוס' נזיר שם; שערי צדק שם), ועכשיו שנכתב כלל ופרט הרי זה מלמדנו שאין להוסיף על הפרט בשום מידה מן המידות (שערי צדק שם; ספר כריתות שם; חידושי הר"ן שם)^[3].

לימוד זה של כלל ופרט, הוא דין תורה, כשאר המידות שהתורה נדרשת בהן (ראה ערך; דברי סופרים: פירושי התורה. וראה ערך מדות שהתורה נדרשת בהן).

בקדשים

אף בקדשים, שדבר הנלמד מן הכתוב בהם אינו מעכב בדיעבד אלא כששנה עליו הכתוב (ראה ערך דיעבד: בקדשים), כתבו הראשונים שדבר הנלמד בכלל ופרט הרי הוא מעכב אף בדיעבד, אף על פי שלא שנאו הכתוב (יחוסי תנאים ואמוראים ערך ר' ישמעאל בן אלישע).

ריבה ומיעט

בעיקר מידה זו וכן בשאר המידות של כללים ופרטים, כגון פרט וכלל, וכלל ופרט וכלל (ראה להלן: פרט וכלל, וערך כלל ופרט וכלל), נחלקו תנאים, שיש דורשים כתובים האמורים בלשון כלל ופרט בדרך "כלל ופרט", וכן סובר רבי ישמעאל; ויש דורשים כתובים אלה בדרך "ריבה ומיעט", וכן סובר רבי עקיבא (ראה סנהדרין מה ב; שבועות ד ב, כו א; סוטה טז א–ב; בכורות נא א; תוספתא שבועות (צוקרמאנדל) א ז).

ההבדל בין "כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט", ובין "ריבה ומיעט" הוא, שלדורשים בכלל ופרט אפילו דברים הדומים לפרט אינם בכלל הכתוב, לפי שהפרט הוא פירושו של הכלל, ואין בכלל אלא מה שבפרט ולא יותר; ואילו לדורשים בריבה ומיעט הרי בכלל הכתוב אף דברים אחרים הדומים לפרט, שלדעתם לא בא הפרט לעקור את הכלל ממקומו, אלא למעט ממשמעותו, שמן הכלל היה משמע כל דבר, ובא המיעוט לומר שלא הכל במשמע, אלא כגון פרט זה והדומים לו (רש"י סנהדרין מה ב ד"ה ורבי אליעזר, שם מו א ד"ה כי, ושבועות ד ב ד"ה דדריש), ואין המיעוט מפרש את הריבוי, אלא הריבוי מרבה בפני עצמו, והמיעוט ממעט בפני עצמו מה שאינו דומה לו (שו"ת הרשב"א ג שמה, בשם רש"י; תוס' רי"ד נזיר לד ב).

וכתבו הראשונים שלשון "פרט" משמע כאדם המפרט ומפרש מה שבידו, ו"כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט" הרי זה כאילו אמרו "סתום ומפורש, אין בסתום אלא מה שבמפורש"; ואילו לשון "מיעוט" אין משמעו פירוש, אלא שממעט מקצת ממה שמרבה הריבוי (ריטב"א עירובין כז ב). והראשונים נחלקו בפירוש מחלוקת זו:

* יש מהראשונים סוברים שמחלוקת התנאים אינה מחלוקת כללית בעיקר המידה, אלא שכל אחד מן התנאים היה דורש בכלל ופרט או בריבוי ומיעוט כפי שקיבל מרבו באותו מקום, ופעמים שהיה דורש כך ופעמים שהיה דורש כך (ריטב"א קדושין כא ב), ומה שאמרו שיש תנאים שדרשו בריבוי ומיעוט, הכונה שבסתם דרשו כך, אבל כשהיתה קבלה בידם להיפך, או הוכחה, דרשו אף הם בכלל ופרט (ריטב"א עירובין כח א. וראה חקרי לב שבועות ד ב).

* ורבים מהראשונים סוברים שהתנאים הדורשים בכלל ופרט אינם דורשים בריבה ומיעט (ראה תוס' נזיר לה א ד"ה ורבי אלעזר; ראה ראבי"ה תתקפא; ראה ספר כריתות בתי מידות ו. וראה משנה למלך עבדים ג ט), והתנאים הדורשים בריבה ומיעט אינם דורשים בכלל ופרט (ראה תוס' נדה ל א ד"ה ושמע מינה, ומשנה למלך שם, בדעתם; ראה תוס' נזיר שם וחידושי רבי פרץ הכהן ופירוש הרא"ש ותוס' הרא"ש נזיר שם; ראבי"ה שם), שלדעתם אינה מן המידות שהתורה נדרשת בהן (רא"ש שם).

להלכה, יש פוסקים כדעת התנאים הדורשים בכלל ופרט (תוס' נדה ל א ד"ה ושמע מינה; אור זרוע ב יד; עצמות יוסף קדושין כא ב, ופרי חדש יו"ד פד סק"ז, וחקרי לב שבועות ד ב, בדעת הרמב"ם); ויש פוסקים כדעת הדורשים בריבה ומיעט (ראב"ן שבועות א; ראה ראבי"ה תתקפא; תוס' יום טוב בכורות ח ח, בדעת הרמב"ם ורבי עובדיה מברטנורא); ויש מהראשונים שכתבו שברוב המקומות הלכה כדעת הדורשים בכלל ופרט, ובמקצתם הלכה כדעת הדורשים בריבה ומיעט (מאירי סנהדרין מה ב, נזיר לד ב. וראה חזון נחום נגעים יד ב, בדעת הרמב"ם).

הכלל והפרט

כלל שאינו מלא

כלל שאינו מלא אין דנים אותו בכלל ופרט (זבחים ד ב, בתירוץ א'; תוס' יומא כד א ד"ה אין בכלל; תוס' הרא"ש מועד קטן ג א, בבא מציעא י ב). כלל שאינו מלא הכוונה שלא נשלם הכלל, ולא נתברר ממנו במה הדברים אמורים עד שבא הפרט והפסיקו (רש"י זבחים שם ד"ה השתא. וראה הליכות עולם ד ל), כגון הכתוב: וְאֶת הָאַיִל יַעֲשֶׂה זֶבַח שְׁלָמִים (במדבר ו יז), שדרשו ממנו שתהא עשייתו לשם שלמים (זבחים שם. וראה ערך לשמה), שאין אומרים "יעשה" כלל, שיהיו כל עשיותיו לשם שלמים, ו"זבח" פרט, ששחיטה היא שתהא לשם שלמים ולא שאר עבודות, ואין בכלל אלא מה שבפרט, לפי שהוא כלל שאינו מלא (שם), שמ"יעשה" לבד לא למדנו לאיזה ענין הוזכרו כאן עשיותיו, עד שנאמר "שלמים", שיהיו לשם שלמים, ולא נשלם הכלל אלא בתיבת "שלמים", ובא הפרט "זבח" והפסיק את הדבר לפני שנשלם הכלל (ראה זבחים ד ב, ורש"י ד"ה השתא).

ויש מהאמוראים סוברים שכלל שאינו מלא דנים אותו בכלל ופרט (זבחים שם, וראה ספר כריתות בתי מדות ו בדעתו; וראה יד דוד (זינצהיים) זבחים שם)^[4].

לשון כל

לשון "כל", וכן "וכל", האמורה בכלל, יש אומרים שאינה חשובה כלל אלא ריבוי (תירוץ א בבא קמא נד ב, ושם סג א; וראה תוס' רי"ד קדושין כה ב), דהיינו שאין דורשים אותה בדרך כלל ופרט אלא בדרך ריבה ומיעט, ואפשר שקבלה היתה כן בידי החכמים (הליכות עולם כללי הגמרא לרבי יוסף קארו תריז; רי"ט אלגזי בכורות ו נב), אבל לשון "בכל" היא כלל (בבא קמא שם ושם), וכן לשון "לכל" היא כלל (תוס' יומא כד א ד"ה אין).

ויש אומרים שאף לשון "כל" כלל היא (תירוץ ב בבא קמא שם ושם).

במרוחקים זה מזה

כלל ופרט מרוחקים

כלל ופרט המרוחקים זה מזה בענין אחד, נחלקו תנאים ואמוראים אם דורשים אותם במידת כלל ופרט (ראה להלן):

* יש מהתנאים והאמוראים אומרים שאין דנים אותם בכלל ופרט (בבא קמא פה א; נדה לג א), ואף על פי שבענין אחד יש מוקדם ומאוחר בתורה (ראה ערך אין מוקדם ומאוחר בתורה), כך נאמרה המידה של כלל ופרט, דוקא בסמוכים זה לזה (שפת אמת מנחות נה ב; שו"ת שפת הים (וילנא תרל"ה) או"ח כג ד"ה ועתה); ויש מסבירים, שמידת כלל ופרט היינו שהפרט הוא פירושו של הכלל, ולא יתכן שיהא הפירוש מרוחק מן הדבר המתפרש (מלא הרועים ב ערך דבר שהיה בכלל ח).

* ויש מהתנאים והאמוראים אומרים שדנים כלל ופרט אף במרוחקים (בבא קמא פה א; נדה לג א). ולא נחלקו אלא כשהכלל והפרט כתובים בתורה בענין אחד, אבל כשהם כתובים בשני עניינים שונים, לדברי הכל אין דנים אותם בכלל ופרט, לפי שאין מוקדם ומאוחר בתורה, ושמא אין זה כלל ופרט, אלא פרט וכלל (פסחים ו ב; הליכות עולם ד כט).

* ויש סוברים בדעת חלק מהאמוראים שאף בשני עניינים דנים (ראה תוס' מנחות נה ב ד"ה כלל, ויבין שמועה קל, בדעתם).

כדרך שאין דורשים כלל ופרט המרוחקים לשיטת התנאים הדורשים כלל ופרט במידת "אין בכלל אלא מה שבפרט", כך אין דורשים אותם ב"ריבה ומיעט" לשיטת התנאים הדורשים כלל ופרט במידת "ריבה ומיעט" (ראה לעיל כלל ופרט. ראה סנהדרין מו א).

שני עניינים

"שני עניינים" שאין דורשים בהם כלל ופרט יש מהראשונים מפרשים שהם שתי פרשיות, ואילו "ענין אחד" פירושו מקראות הסדורים בפרשה אחת (ראה רש"י פסחים ו ב ד"ה בתרי ענייני, וד"ה בחד עניינא; ראה תוס' מנחות נה ב ד"ה כלל ופרט), ומכל מקום אף בפסוקים סמוכים בפרשה אחת, אם ההפסק בין הכלל לפרט הוא בדבר אחר, שאינו מאותו ענין, הרי הם ככתובים בשני עניינים, ואין דנים אותם ככלל ופרט (תוס' שם; מיוחס לר"ש לספרא צו טו ג).

ויש סוברים ש"שני עניינים" היינו אפילו בפרשה אחת, אלא שפסוק אחר מפסיק ביניהם, ואילו כלל ופרט המרוחקים זה מזה ב"ענין אחד" שנחלקו בהם, היינו כששניהם כתובים בפסוק אחד או בשני פסוקים רצופים, אלא שיש תיבות המפסיקות ביניהם (ראבי"ה תתקפב).

ביחס לשאר מידות

כנגד שאר המידות

כלל ופרט דורשים אף במקום שאילמלא היה נאמר הכלל, היינו מוסיפים על הפרט בבנין אב, או בקל וחומר (תוס' נזיר מט א ד"ה ומשני, בשם מהר"ף; יחוסי תנאים ואמוראים ערך ר' ישמעאל), או בגזרה שוה (שערי צדק המיוחס לרלב"ג שער ה); ואין להוסיף על הפרט בשום מידה מהמידות (שערי צדק שם; תוס' שם).

אבל פעמים שריבוי מוציא מידי כלל ופרט, כגון האמור בנחל איתן: אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ (דברים כא ד), שאין דורשים: "לא יעבד" כלל, "ולא יזרע" פרט, אין בכלל אלא מה שבפרט, זריעה אסורה ולא עבודה אחרת, לפי ש"אשר" ריבוי הוא לרבות כל העבודות שאסורות (סוטה מו ב, ורש"י ד"ה רבויא).

כנגד הסברא

במקום שהסברא מתנגדת לדרשת כלל ופרט, אמרו: זאת היא מידה בתורה, כל כלל ופרט שדרך הדין לוקה בו, יתקיימו זה וזה, ולא תלקה דרך הדין (ספרי נשא ח, והובא ברבנו הלל לברייתא דרבי ישמעאל תחילת ספרא פרשה א). ולכן האמור במנחת סוטה: מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָוֹן (במדבר ה טו) אין דורשים אותו בכלל ופרט: "מנחת זכרון" כלל, בין לזכות ובין לחובה, "מזכרת עון" לפורענות, ואין בכלל אלא מה שבפרט, שאינה זכרון אלא לפורענות, ואין זכות תולה לה; לפי שהדין נותן שתהא מזכרת זכות, שמידה טובה מרובה ממידת פורענות, וכיצד יתקיימו זה וזה, ולא תלקה מידת הדין - אם היתה טמאה פורענות פוקדת מיד, ואם יש לה זכות, זכות תולה לה, ובזה מתקיימות גם דרשת כלל ופרט, וגם מידת הדין (ראה ספרי ורבנו הלל שם), ואף כשדנים כלל ופרט צריך טעם וסברא בדבר, ואין ממעטים מן הפרט דבר שאין סברא למעטו (תוס' נזיר מט א ד"ה ומשני).

פרט וכלל

ביחס לכלל ופרט

פרט וכלל היא משלש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן שמנה רבי ישמעאל (ברייתא דרבי ישמעאל בתחילת ספרא פרשה א. וכן נמנית באבות דרבי נתן לז, בז' מידות של הלל הזקן), ונחלקו הדעות אם היא מידה בפני עצמה:

* יש סוברים שאינה נמנית כמידה בפני עצמה, אלא מידה אחת היא עם כלל ופרט (פירוש רס"ג לברייתא דרבי ישמעאל ספרא שם; רבנו הלל ספרא שם, בשם ריבמ"ץ; פירוש סידור התפילה לרוקח מהדורת הרשלר עמ' מא), שבשתיהן הולכים אחר הלשון האחרון (ריבמ"ץ שם).

* ויש סוברים שהיא נמנית כמידה בפני עצמה (רש"י לברייתא דרבי ישמעאל שם; סידור ר"ש ב"ר שמשון מגרמייזא עמ' יט; ראב"ד לספרא שם; ראה ספר כריתות בתי מידות ו), שהרי הם שני הפכים, שכלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, ואילו בפרט וכלל הכלל מוסיף על הפרט (מידות אהרן א).

המידה

פרט וכלל, נעשה כלל מוסף על הפרט, והכל בכלל, ונתרבו כל הדברים (ברייתא דרבי ישמעאל בתחילת ספרא פרשה א; ראה מכילתא שמות כב ט; עירובין כח א; פסחים ו ב; נזיר לד ב; חולין פ א; ירושלמי שבועות ג ה), לפי שהולכים אחר לשון אחרון (רבנו הלל לספרא שם, בשם ריבמ"ץ; מידות אהרן ו), והכל הולך אחר הכלל (רש"י לברייתא דרבי ישמעאל שם; אבודרהם שחרית של חול), והכלל מבטל את הפרט לגמרי, כאילו לא היה (תוס' נזיר לה ב ד"ה איכא; שיטה לחכמי איוורא ורבי פרץ הכהן ותוס' רבנו טודרוס ותוס' הרא"ש נזיר שם).

כיצד, נאמר בשומר שכר: כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ חֲמוֹר אוֹ שׁוֹר אוֹ שֶׂה (שמות כב ט) פרט, וְכָל בְּהֵמָה לִשְׁמֹר (שמות שם) כלל, נעשה כלל מוסף על הפרט, ונתרבה כל מה שבכלל, שהן שאר בהמות והדומה להן, כגון דבר המיטלטל וגופו ממון (ברייתא דרבי ישמעאל ספרא שם; רמ"ה לספרא שם).

פרט וכלל המרוחקים זה מזה, כתבו הראשונים שאין דנים אותם בפרט וכלל, כדרך שאין דנים כלל ופרט המרוחקים זה מזה (ראה לעיל: במרוחקים זה מזה. ראב"ד ומיוחס לר"ש משאנץ לספרא צו טו ג; רשב"א שבועות ז א, בדעת רש"י).

כמה פרטים שאחריהם כלל, אין דנים אותם בפרט וכלל, לומר שהכלל מוסיף על הפרט, שאם תדרוש כן, למה נכתבו כל אותם פרטים (ראה חולין פ א; ראה פסחים צה א ורש"י ד"ה קמ"ל. וראה מדות אהרן ז ז).

מקורה

מידה זו דרשוה מהפסוק בנזיר: מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר וגו' (במדבר ו ג) מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג לֹא יֹאכֵל (שם ד), "מיין ושכר יזיר" פרט, "מכל אשר יעשה מגפן היין" כלל, "מחרצנים ועד זג לא יאכל" חזר ופרט, פרט וכלל ופרט אי אתה דן אלא כעין הפרט (ראה ערך כלל ופרט וכלל), ומאחר שסופנו לרבות כל דבר שהוא כעין הפרט, מה תלמוד לומר: מחרצנים ועד זג, דהיינו שמפרט וכלל לחוד נרבה כל שהוא כעין הפרט, ולמה לי הפרט האחרון, אלא לומר לך, כל מקום שאתה מוצא פרט וכלל אי אתה רשאי למושכו ולדונו כעין הפרט, אלא נעשה כלל מוסף על הפרט, עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנזיר (נזיר לד ב, ושיטה לחכמי איוורא ופירוש הרא"ש שם).

יש מהראשונים מפרשים שמכאן הוא שנלמדה מידת פרט וכלל, שהכלל מוסיף על הפרט (ראה רבנו הלל לברייתא דרבי ישמעאל בתחילת ספרא פרשה א); ויש מפרשים שאין כאן יתור בפסוק ללמדנו מידת פרט וכלל, שהרי "מחרצנים ועד זג" הוצרך לגופו, ללמד שחייב עליהם אף על פי שאינם ראויים לאכילה, ולא נאמרו הדברים אלא בדרך פירוש בעלמא, שבמקום שנאמרו פרט וכלל ופרט אי אתה דן אלא כעין הפרט, ובמקום שאין פרט אחרון נעשה כלל מוסיף על הפרט (רבי פרץ הכהן נזיר לד ב, בתירוץ ב; שיטה מקובצת שם, בשם תוס' הרא"ש בתירוץ ב).

הטעם שנכתב הפרט

בטעם שהוצרך הפרט להיכתב, אף על פי שהכל הולך אחר הכלל, כתבו הראשונים, שאילמלא הפרט היו דברים שלא היינו מרבים מן הכלל, וישנם דברים שהיינו ממעטים מן הכלל על ידי גזרה שוה או קל וחומר, ובאה הקדמת הפרט לרבות כל דבר (תוס' בבא קמא נד א ד"ה שה, ותוס' הרא"ש בבא מציעא כז א, בשם רבנו שמואל; תוס' נזיר לה ב ד"ה איכא; רא"ש לברייתא דרבי ישמעאל ספרא שם; ספר כריתות בתי מידות ו; שו"ת הריב"ש שעה, בשם תוס' ובשם רבי פרץ הכהן).

ויש שכתבו שבפרט וכלל אין הכלל מרבה כל דבר ממש, שאם כן למה נכתב הפרט, אלא שהכלל מרבה כל דבר הדומה לפרט אפילו ב"צד אחד", ונמצא שהפרט מפרש את הכלל, לרבות כל דבר הדומה לו בשום צד (ריטב"א עירובין כז ב).

מיעט וריבה

בעיקר מידה זו נחלקו תנאים, כדרך שנחלקו בשאר המידות של כללים ופרטים, שיש אומרים שאין דורשים בפרט וכלל, אלא בדרך "מיעט וריבה" (ראה לעיל: כלל ופרט).

לענין פרט וכלל אמרו בתלמוד שההבדל בין דרכי הדרשות הוא, שלדרשת "פרט וכלל נעשה כלל מוסף על הפרט" מרבים כל דבר, ואילו לדרשת "מיעט וריבה" ממעטים מקצת (ראה נזיר לה ב, ותוס' רי"ד שם), דהיינו דבר אחד (רא"ש נזיר שם; תוס' שם ד"ה איכא בשם רבינו תם).

ויש גורסים בתלמוד להיפך, שבדרשת מיעט וריבה מרבים יותר מאשר בדרשת פרט וכלל (רבי פרץ הכהן נזיר שם, בשם ספרים שלנו. וראה שיטה מקובצת שם, בשם הרמ"ה).

ויש שנראה מדבריהם שלענין פרט וכלל אין הבדל בין שתי הדרכים של הדרשות, שבין לדרשת פרט וכלל, ובין לדרשת מיעט וריבה, מרבים כל דבר (ראה ראב"ד לברייתא דרבי ישמעאל תחילת ספרא פרשה א, במידת פרט וכלל, ואולי היתה לו גירסא אחרת בגמרא שם).

הערות שוליים