מיקרופדיה תלמודית:לא בשמים היא
|
|
עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.
הגדרה[1] - גילוי משמים שיש בו חידוש מצוה או פסיקת הלכה, אין בכוחו לשנות מהמסור בידנו
חידוש והזכרת הלכה
גילוי משמים - נבואה (ראה ערכו. ראה להלן), רוח הקודש (רבנו גרשום תמורה טז א; כפות תמרים סוכה לב ב ד"ה נקטם; תורת נביאים א)[2], בת-קול (ראה ערכו. ראה להלן), אות ומופת (כן משמע מרמב"ם יסודי התורה ט ד), מלאך המלמד תורה ומגלה דינים (מור וקציעה כד), אורים-ותומים (ראה ערכו. כן משמע מתורת הנביאים א, על פי עירובין מה א) ושאלת חלום (שבלי הלקט קנז) - אין מחדשים מצוה או הלכה על פיו (כן משמע משבת קד א, ומגילה ב ב, ויומא פ א, וירושלמי מגילה א ה; רמב"ם שם א), ולא מזכירים על ידו הלכה שנשתכחה (תמורה טז א) לאחר פטירת משה רבנו (כן משמע ממהרש"א שם; סדר משנה שם ד; חתם סופר או"ח רח), ושלשת אלפים הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה, ואמרו לו ליהושע שישאל עליהן - מן השמים (מהרש"א שם) - אמר להם לא בשמים היא (גמ' שם), שנאמר: אֵלֶּה הַמִּצְוֹת (ויקרא כז לד), ודרשו: אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה (תורת כהנים בחקותי פרק יג ז; ירושלמי שם; שבת ומגילה ויומא ותמורה שם; רות רבה שם; מיוחס ליונתן ויקרא שם), ונאמר: לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא (דברים ל יב. רמב"ם שם), שלא נשתייר הימנה - מן התורה - בשמים (דברים רבה ח ו), שכבר ניתנה לנו כולה (רבנו גרשום תמורה שם), ואין בה חסרון, ואין הקדוש ברוך מחליף בה דבר (רב ניסים גאון ברכות יט א)[3].
הכרעה במחלוקת חכמים
חכם יחיד שנחלק על חכמים רבים (ראה ערך הלכה א: על פי הרוב), ויצאה בת קול שהלכה כמותו, נחלקו בו תנאים:
- יש אומרים שלא בשמים היא, ואין משגיחים - בשום (תוספות עירובין ו ב ד"ה כאן, ופסחים קיד א ד"ה דאמר, וחולין מד א ד"ה ורבי) - בת קול, שכבר ניתנה תורה מהר סיני, וכתוב בה: אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת (שמות כג ב. רבי יהושע בבבא מציעא נט ב), ואין בתורה ספק שנצטרך בו לראיה מן השמים (רב ניסים גאון ברכות יט ב; שיטה מקובצת בבא מציעא שם, בשמו), ולא אמרה תורה - במקום שיש מחלוקת בדין - ובאת אל הנביא, אלא: וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט (דברים יז ט. פירוש המשניות לרמב"ם, הקדמה לפירוש). ואף על פי שיצאה בת קול שהלכה כבית הלל במחלוקותיהם עם בית שמאי (ראה עירובין יג ב), לדעה זו אין משגיחים בה (ברכות נא ב; עירובין ו ב - ז א; פסחים שם; חולין שם).
- ויש אומרים שמביאים ראיה מבת קול (רבי אליעזר בבבא מציעא שם), וכן אמרו שהלכה כבית הלל, לפי שיצאה בת קול שהלכה כמותם (כן משמע מסתמא דגמ' בעירובין ופסחים וחולין שם). אלא שאף לדעה זו, כתבו ראשונים שיש שאין הולכים אחר בת קול, כגון אותה בת קול שיצאה ואמרה שהלכה כרבי אליעזר במחלוקתו עם חכמים (בבא מציעא שם), שאין הלכה כמותה, שלא יצאה אלא לכבודו של רבי אליעזר, וסותרת לכתוב: אחרי רבים להטות (תוספות ר"י שירליאון ותוספות רא"ש ברכות שם).
להלכה נחלקו ראשונים:
- יש סוברים שאין פוסקים הלכה כבת קול (רמב"ם יסודי התורה ט ג, לפי הכסף משנה שם; חקרי לב אה"ע נט, על פי רש"י שבת קח א ד"ה מאי, ורמב"ם שם), ולא בגילוי של רוח הקודש (רדב"ז בית הבחירה ו יד; כפות תמרים סוכה לב ב ד"ה נקטם; תורת נביאים א; משפט כהן צו ז), ואפילו לא על פי נבואה, ונביא שאמר בדין מדיני תורה שה' ציווה לו שהדין כך הוא והלכה כדברי פלוני, הרי הוא נביא שקר, שהרי הוא בא להכחיש את התורה שאמרה לא בשמים היא (רמב"ם שם ד, ובפירוש המשניות, בהקדמה), וכן בפירושי התורה, חכם שפירש פירוש בתורה, ואמר נביא שה' אמר לו פירוש אחר, אין שומעים לו (פירוש המשניות לרמב"ם שם). ויש מן הראשונים שכתבו יותר מזה, שהאמת היא כפי שאמרו מן השמים באותו גילוי, ואף על פי כן אין מכריעים להלכה כפי האמת, אלא כפי שמורה שכלם של החכמים, שההכרעה בדיני התורה נמסרה להם (כן משמע מחינוך תצו, ודרשות הר"ן ז,יא), ואף על פי שיודעים שאין האמת כדבריהם, כך הוא ציווי התורה ללכת אחרי הדבר ששכל החכמים נוטה אליו (כבוד חכמים (מסיר ליאון) עמ' 131).
- ויש סוברים שפוסקים הלכה כבת קול (כן משמע מתוספות עירובין ו ב ד"ה כאן, ויבמות יד א ד"ה רבי, ובבא מציעא נט ב ד"ה לא, ועוד), כל שלא יצאה לכבוד חכם בלבד (תוספות עירובין שם, בתירוץ הראשון, ויבמות שם, בתירוץ הראשון, ועוד); ויש שכתבו שדוקא אם אינה כנגד דעת רוב החכמים, שזה נגד התורה שאמרה אחרי רבים להטות, אבל במקום שבת קול מכריעה כרוב חכמים, אפילו החכמים החולקים על הרוב מחודדים יותר, שעל זה לא אמר הכתוב אחרי רבים להטות (ראה ערך רוב), פוסקים כבת קול (תוספות ותוספות רא"ש ברכות נב א ד"ה ורבי; תוספות ותוספות רא"ש עירובין שם, בתירוץ השני, ועוד). וכן יש מן הראשונים סוברים שמכריעים בספקות על פי נבואה (מאירי בהקדמה לאבות), ומפרשים פירושים בתורה על פי נבואה (כוזרי ג מא), ופוסקים הלכה על פי רוח הקודש (מהריב"ל ג קטז, ומשפט כהן שם, בדעת הראב""ד לולב ח ה, ובית הבחירה ו יד), ועל פי שאלת חלום (כן משמע מכל סימני שו"ת מן השמים).
ספק שאין בו הכרעה
מן האחרונים יש מחלקים, שבמקום שחכמי התורה יכולים להכריע את הספק, אין פוסקים על פי גילויים משמים, אבל בספק שאין בו הכרעה, כגון דבר שנחלקו בזמן הסנהדרין, ועמדו במחלוקתם בלא הכרעה, פוסקים על פי גילויים משמים, וכמו שפסקו הלכה כבית הלל נגד בית שמאי על פי בת קול (ראה לעיל), שלא היה מי שיוכל להכריע במחלוקתם (כן מצדד בשם הגדולים, גדולים, רבנו יעקב החסיד; כן משמע מדרכי הוראה (אליאשברג) ח), והרי עיקר טעם דעה זו ידענו כבר קודם אותו גילוי משמים.
ובזמן שלאחר הגאונים אין ביד חכמי הדור להכריע הלכה, ולפיכך אם הופיעה רוח הקודש על גדול הדור יש לסמוך על הכרעתה, ומכל מקום חכם אחר המביא ראיות על פי התורה, יכול לחלוק על מה שאמר אותו חכם על פי רוח הקודש, שלא בשמים היא (שם הגדולים שם).
וכן יש מן האחרונים שכתב שגילוי משמים הבא להכריע בספק ששני הצדדים ידועים אלא שאין בו הכרעה, אפשר להכריע על פיו, שאין כאן חידוש תורה ממש, כיון שהספק בשני צדדיו בנוי על פי התורה, ולכן פסקו הלכה כבית הלל על פי בת קול (ראה לעיל), ולא אמרו לא בשמים היא אלא במקום שאין ידועים כלל סברות צדדי הספק, שזה כתורה חדשה, ולכן לא יכלו לחדש ההלכות שנתשכחו בימי אבלו של משה (ראה לעיל. משפט כהן צב, ועץ הדר סעיף לד, ואגרות הראיה א עמ' קכד).
לשאול מלכתחילה
אף לסוברים שפוסקים על פי נבואה ורוח הקודש, מכל מקום אין נביא רשאי לשאול עליו (ראש דוד פרשת נצבים וילך בשם ר"מ גלנטי, ומשפט כהן צב, בדעת התוספות; ערוך לנר סוכה מד א, בדעת רש"י); ואם שאל, אפילו נענה, אין לחדש או לפסוק הלכה על פי מה שנענה, ולכן אין הלכה כרבי אליעזר, שהבת קול יצאה מן השמים רק לאחר שאמר: מן השמים יוכיחו (ראה בבא מציעא שם. משפט כהן שם).
מדוע הכרעת הספק אינה אפשרית על פי נבואה
בטעם שמסרה התורה הכרעת הספקות לחכמים ולא לנביאים, יש ראשונים שביארו שהוא לפי שהנביאים אינם מתנבאים בכל עת, ואם הכרעת הספקות תהיה תלויה בנביאים, הרי שבזמן שלא תהיה נבואה לא יהיה אפשר לפשוט את הספקות; ועוד, שטוב שתימסר ההכרעה לחכמים שיסכימו עליה בטעם וראיה, משתימסר לנביא שפעמים שהוא מוחזק לנביא על פי אות, והאות אפשר שיהיה בכישוף (דרשות הר"ן שם); ומן האחרונים יש שביארו שאם היינו שומעים לנביא בדבר הלכה, יכול לבוא מזה עקירת כל התורה, שיש לחוש שיבוא אדם ויעשה מופתים בתחבולות ובכישוף, וישנה את כל המצוות שבתורה, ולפיכך קבע הקדוש ברוך הוא כלל שלא בשמים היא, ואין נביא רשאי לחדש דבר (שו"ת חתם סופר או"ח רח).
ספק במציאות
ספק במציאות הנוגע להלכה - ובכלל זה ספק בטבע הדברים, כגון אם הקובע סעודה על יין, קביעות היא (תורת נביאים ב, על פי ברכות לה ב) - והתבררה המציאות על פי גילוי משמים, נחלקו אחרונים:
- יש סוברים שפוסקים הלכה על פי אותו גילוי (משנה למלך אישות ט ו; ברכי יוסף או"ח לב ד; חקרי לב אה"ע נט; חסדי דוד אהלות ד יג; מהר"ץ חיות בתורת נביאים שם, ובחולין ה א; ועוד) - אף באופן שאילו נתגלתה הלכה כך, אין הולכים אחריה - שאין זה פסק הלכה על פי גילוי משמים, אלא בירור מצב הדברים, אף על פי שנובעת ממנו הלכה (תורת נביאים שם), שנבואה המבררת את המציאות אינה הוראה, אלא עדות, ועל זה לא נאמר לא בשמים היא (בית שערים יו"ד שלב), ואין זה נוגע לדיני התורה וההכרעה בהם, אלא הוא כמו שאר הדברים הנעלמים שנביא מגלה (סדר משנה יסודי התורה שם), וכמו שמצינו באליהו הנביא, שבהרבה דברים אמרו שהוא עתיד לברר את הספקות במציאות (ראה ערך אליהו: התרתו את הספקות), ומכל מקום במקום שצריכים עדות גמורה, ואין די בבירור המציאות, כמו בדיני עונשים, שגזרת הכתוב היא: על פי שני עדים וכו' יקום דבר (דברים יט טו), וכגון שבא נביא ואמר שפלוני הרג את הנפש או חילל את השבת, אין פוסקים על פיו אף בספק במציאות, ואין מענישים את החוטא על פי גילוי משמים (חסדי דוד שם; תורת נביאים שם; בית שערים שם)[4].
- ויש סוברים שאף בספק במציאות אין פוסקים על פי גילוי משמים (כן משמע מתוספות יום טוב יבמות טז ו; תוספת יום הכפורים יומא עה א; ועוד) שאין להכריע שום ספק על פי הנבואה (בית מאיר בתשובת צלעות הבית א); ומהם שכתבו שדווקא השומעים מנביא או מבעל רוח הקודש בירור בספק במציאות אינם רשאים לשמוע לו, אבל הנביא או בעל רוח הקודש עצמו רשאי לסמוך על מה שנגלה לו (מצפה איתן שם; תשורת שי א טז).
כשאומר בנבואה הלכה בשם חכם
נביא שאמר הלכה בשם חכם, אם אי אפשר לברר שכך אמר החכם, אין שומעים לו (שו"ת חתם סופר או"ח רח; שני אליהו ב ד, בדעת הרמב"ם), שכיון שהדבר נודע לנו באמצעות נבואה, הרי זה בכלל לא בשמים היא (שני אליהו שם).
בית המקדש וכליו
בניין בית-המקדש (ראה ערכו) ועשיית כלי-המקדש (ראה ערכו), עושים אותם על פי נביא (חתם סופר בשו"ת או"ח רח, ושם יו"ד רלו, ותורת משה שמות כה ט; תפארת ישראל מדות ג א; בית שערים יו"ד שלב; משפט כהן צב) - אף באופנים שאין פוסקים על פי גילוי משמים (ראה לעיל) - שנאמר: כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ (שמות כה ט), ודרשו חכמים: וכן תעשו - לדורות (שבועות טו א), ופירשו שכמו שהראה הקדוש ברוך הוא למשה את תבנית המשכן, כך לדורות מראה הקדוש ברוך הוא לנביאים את תבנית המקדש, ובונים את המקדש על פיהם (חתם סופר שם ושם ושם; בית שערים שם). ואף על פי שבשאר מצוות אין שומעים לנביא לשנות, מצות בניין בית המקדש ועשיית כליו ניתנה כך מתחילה, על מנת שיהיה אפשר לשנות בעשייתם על פי נבואה (תורת משה שם), וזהו ששנינו: כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם (דברים יב ה), דרוש על פי נביא (ספרי ראה סב), שבענייני מזבח, וכן כל ענייני תכנית המקדש ובניינו, מסור לנביא להודיעם, או אף לדרוש ממנו שישאל מן השמים בנבואה לבררם (ראה לעיל. משפט כהן שם)[5].
הערות שוליים
- ↑ לג, טורים תתסט-תתפב.
- ↑ שיש בה גילוי חדש, אבל רוח ממרום השורה על האדם להכינו וליישר דעתו להבין דבר משום פלפולו, ודאי אין לומר עליה לא בשמים היא (יפה תואר חיי שרה, דף שנח ע"א).
- ↑ על איסור בל תוסיף בנביא שהוסיף מצוה, ראה ערך בל תוסיף: הוספת מצוה חדשה; על נביא שהורה לעבור על אחת ממצוות האמורות בתורה לפי שעה, ראה ערך הוראת שעה וערך נביא.
- ↑ ויש שכתב שאין שומעים לנביא בספק מציאות אלא בספק שבדרך כלל אפשר לברר בלי נבואה, אלא שעכשיו אין אדם יודע אותו מלבד הנביא, אבל בספק במציאות שאי אפשר לבררו אלא על פי נביא, כגון לברר על בהמה קודם שחיטתה שאינה טריפה, שנמצא כל הדין נסמך עליו, אין סומכים על נביא (בית שערים יו"ד שלא).
- ↑ על דברים נוספים שנעשים על פי נביא, ראה ערך נביא.