מצוות לאו להנות ניתנו

הגדרה[עריכה]

הנאה מקיום מצווה לא נחשבת הנאה (הסוגיות בערובין לא., ראש השנה כח. ונדרים טז:, בסוגיא זו האריכו האבני מילואים כח-ס, השדי חמד ח"ד מערכת מ כללים צה עד צט (עמודים 201 והלאה), ספר המקנה כב-ה והלאה).

לדוגמא, הנודר שלא להנות מן הסוכה, מותר לו לשבת בה לצורך המצווה, שקיום המצווה לא נחשב להנאה (נדרים טז:).

מקור וטעם[עריכה]

בטעמו נחלקו המפרשים האם הוא משום שהנאה רוחנית לא נחשבת כלל להנאה (ריטב"א סוכה לא: ד"ה והאמר), או שכאשר מקיים את המצווה - ההנאה טפילה לקיום המצווה, שעיקר כוונת האדם היא לעצם הקיום ולא להנאה (שערי יושר א-ז ד"ה ובדרך, קובץ שמועות חולין לט).

ונפק"מ כשההנאה היא הנאת הגוף ולא רק הנאה רוחנית מקיום המצווה, כגון שיושב בסוכה ונהנה מהצל: לטעם שהנאה רוחנית אינה הנאה - כאן זו הנאה גשמית, ואסור. ולטעם שההנאה טפלה לקיום המצווה - גם כאן הנאת הצל טפלה לקיום מצוות ישיבה בסוכה, ומותר (פרי חדש או"ח תקפו-ה מביא מחלוקת בזה, וקובץ שמועות שם מבאר את הדעה המתירה ע"פ טעמו. וכן דן בזה ספר המקנה כב-יב).

במהותו ביאר הגר"ש שקאפ שנחשב כאילו לא עשה כלל את המעשה (ולא שעשה את המעשה ורק לא נהנה) (נדרים יא ד"ה ושמעתי).

בדינו נחלקו המפרשים האם הוא היתר לכתחילה או רק בדיעבד, כגון כיסוי הדם בעפר עיר הנידחת כאשר אפשר לכסות בעפר אחר (משנה למלך אישות ח-י: רק בדיעבד, כנסת הגדולה יו"ד כח וגט פשוט קכד-א: גם לכתחילה. דנו במחלוקתם אבני מילואים כח-ס ויד מלאכי כללי הדינים תלא. והשדי חמד ח"ד מ-צה עמוד 201 הביא שיהודה יעלה ומשה ידבר סוברים שגם לכתחילה ודברי מלכיאל סובר שרק בדיעבד. וכן דן בזה ספר המקנה כב-ט)^[1].

במצוות שונות[עריכה]

מצוות דרבנן, נחלקו הראשונים האם גם בזה אומרים מצוות לאו להנות ניתנו, כגון המודר הנאה משופר, שמותר לתקוע בו תקיעות דאורייתא משום שמצוות לאו להנות ניתנו - האם יהיה מותר לתקוע בו גם תקיעות דרבנן (דנו במחלוקתם השערי יושר א-ז ד"ה ובדרך, מחנה אפרים נדרים כד, שדי חמד ח"ד מ-צח עמוד 204):

א)הר"ן כתב שכן אומרים בזה מצוות לאו להנות ניתנו (וכן כתב מקראי קודש לולב פ"ח דף עז:, הובא ביד מלאכי כללי הדינים תלג).

1. בעל המאור (ראש השנה כח.) כתב שלא אומרים בזה מצוות לאו להנות ניתנו (אולם שו"ת מהר"י אשכנזי ח (ד"ה איברא) חידש (נגד כל המפרשים) שגם לבעל המאור גם בדרבנן אומרים לאו להנות ניתנו, הובא בשדי חמד ח"ד מ-צח עמוד 205 ד"ה והנה כל). ובטעמו ביאר השערי יושר (א-ז בסופו ד"ה ועפי"ז) שרק במצוות דאורייתא המצווה לעשות את המעשה עצמו, אך במצוות דרבנן המצווה היא רק לשמוע בקול חכמים, והמעשה עצמו הוא רק אמצעי לשמוע בקולם^[2].

אמנם במקרה שגם המצווה וגם האיסור מדרבנן - לכו"ע אומרים שלאו להנות ניתנו (שדי חמד ח"ד מ-צח עמוד 204).

מכשירי מצווה, נחלקו האם גם בזה יש דין לאו להנות ניתנו (שדי חמד ח"ד מ-צז עמוד 204).

מצוות קיומיות כשחיטה, שאין מחויבים בהם אלא רק אם רוצה לאכול בשר (ולא חיוביות כשופר ולולב)^[3], דנו בהם המפרשים האם יש בהן דין מצוות לאו להנות ניתנו (שדי חמד ח"ד מ-צז עמוד 204)^[4].

תלמוד תורה היא מצווה שכן ניתנה להנות, שהרי משמחת את הלב, ולכן מי שאסר ספרו על חבירו - אסור לחבירו ללמוד בו, ולא אומרים בזה מצוות לאו להנות ניתנו (ט"ז יו"ד רכא-מג).

בהנאות שונות[עריכה]

בהנאת הגוף, כגון שיושב בסוכה ונהנה מהצל (ולא רק הנאה רוחנית מקיום המצווה) נחלקו הפוסקים האם אומרים מצוות לאו להנות ניתנו (פרי חדש או"ח תקפו-ה מביא מחלוקת בזה, וקובץ שמועות שם מבאר את הדעה המתירה ע"פ טעמו. וכן דן בזה ספר המקנה כב-יב)^[5].

באיסורי אכילה, כגון הנודר מן המצה, הבניין שלמה (ג) כתב שגם בזה אומרים מצוות לאו להנות ניתנו, והדברי חכמים (נ בסופו) כתב שבזה לכו"ע לא אומרים לאו להנות ניתנו (ואפילו לדעות שאומרות לאו להנות גם כשיש הנאת הגוף^[6]) (הובאו בשדי חמד ח"ד מ-צט עמוד 205).

הערות שוליים[עריכה]