נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים

על אדם לעשות כל שביכולתו להימנע מהלבנת פנים, ואפילו אם הוא נדרש למסור את עצמו למיתה בשל כך.

יש שפירשו מימרה זו כפשוטה - שאיסור הלבנת פנים שקול כנגד העבירות שנאמר עליהן: "יהרג ואל יעבור", ועל כן, האדם צריך למסור את נפשו, ולא להלבין את פני חברו ברבים. לעומתם, יש שסברו כי מימרה זו באה להצביע, בדרך הפלגה, על חומרת העבירה.

מקור הלימוד הוא ממעשה תמר, כלת יהודה, שבשעה שעמדו לשורפה על שזינתה, העדיפה להישרף, ולא להלבין את פני יהודה באומרה לו ממך אני הרה. לכן אמרה רק ברמז: "לאיש אשר אלה לו אנוכי הרה", תוך שהיא מסתכנת, שאם יודה יהודה - תינצל, ואם לאו - תישרף.

ממה שנאמר: "היא מוצאת" (בראשית לח, כה), למדו חז"ל שכמעט כבר הציתו אותה, שהיתה קרובה לאש. ובכל זאת לא גילתה תמר שיהודה הוא הגורם בדבר ורק שלחה לו ברמז שהאיש אשר לו הפתילים והחותמת, לו היא הרה, והיתה מוכנה להישרף ובלבד שלא לבייש אותו.

יתר על כן: הרי יהודה בעצמו הוא שבא לחייב אותה ולדון אותה בשריפה, ולהטיל עליה ועל בית אביה אות קלון לדורות עולם. גם כל שאיפותיה וחזיונותיה שיצאו ממנה מלכים וגואלים - כמו שאמרו חכמים שהיתה מטפחת על כריסה ואומרת: מלכים אני מעוברת, גואלים אני מעוברת - היו עולים בתוהו. ובכל זאת ויתרה על חייה ועל כבודה ועל כל עתיד דורותיה, והפקירה את עצמה ואת עובריה לשריפה, ובלבד שלא להכסיף את פניו של יהודה.

על הלשון: "נוח לו לאדם שימסור עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים", תמהו בעלי המוסר: מתאים היה, לכאורה, יותר לומר "צריך" או "חייב" אדם להפיל עצמו לתוך כבשן האש...?

נקטו חכמים לשון "נוח" - מבאר ה"אור יהל" - כדי ללמדנו כי יודעי אמת מבינים שנוח לאדם לבחור באש הגשמית, מאשר לאבד את חלקו בעולם הבא ולהשרף באש הגדולה של גיהנום על הלבנת פנים.

משל למה הדבר דומה, לאדם שנקלע לתוך בית אפוף להבות ואין באפשרותו להציל עצמו אלא אם כן יעבור דרך אחת משתי להבות, האחת גדולה מאוד והשניה קטנה ביותר. פשיטא שיבחר בקטנה. במצבו, נוח לו יותר לעבור בה, הואיל וסכנתה קטנה מהגדולה. חז"ל באומרם "נוח לו לאדם" נתכוונו לומר לאדם שאם ייקלע לפני שתי דרכים ויהיה עליו לבחור אחת משתים: להלבין פני אדם או להשרף, עליו לבחור במדורה הקטנה שהיא אש של ממש, ולא באש של הלבנת פנים שהיא יוקדת בעוצמה רבה יותר מכבשן האש החושי.

הגמרא בכתובות (סז, ב) מספרת על מר עוקבא שבשכנותו היה דר עני. בכל יום רגיל היה מר עוקבא להשליך לו ארבעה זוזים בחור של ציר הדלת. העני מצאם ולא ידע מי הניחם. פעם אחת אמר העני בלבו: אארוב ואראה מי משליך לי את הכסף. אותו היום התאחר מר עוקבא בבית המדרש, וכשהלך לבית העני התלוותה אליו אשתו. כיון שהרגיש בהם העני, יצא ממחבואו כדי לראותם, אבל הם ברחו מפניו. במנוסתם ראו תנור. נכנסו שניהם לתוכו והתחבאו שם. אותו תנור היה לאחר שגרפו והוציאו מתוכו את הגחלים ועדיין חומו עמו. רגליו של מר עוקבא נכוו. אמרה לו אשתו: שים רגלך על רגלי ותינצל מכיון שרגלי לא נכוות. חלשה דעתו של מר עוקבא שרק בו שלט חום האש. ניחמה אותו אשתו ואמרה לו: זכותי גדולה מזכותך, היות ואני נמצאת בתוך הבית, עניים פוגשים אותי ואני מחלקת להם לחם ובשר ומיני מזונות הראויים לאכילה; ואילו אתה נותן להם מעות, והם צריכים לטרוח ולהכין לעצמם סעודה.

שואלת על כך הגמרא: מדוע מר עוקבא ואשתו מסרו נפשם וברחו לתנור? ומשיבה: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים".

ועדיין קשה: הרי העני כשרדף אחריהם הביא את הבושה על עצמו מרצונו, ומדוע מסרו נפשם?

ברם, מאחר שנקטו חז"ל לשון "נוח" לו לאדם, נמצא שאין מדברים כאן בחיובים, אלא מדובר כאן בנוחיות ובנעימות. והמחפש נוחיות נצחית מעדיף להפיל את עצמו לתנור בוער מאשר לגרום הלבנת פנים.