פרשני:בבלי:נדרים ו א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נדרים ו א

חברותא[עריכה]

עד כאן לא קאמרי רבנן דלא בעינן ידים מוכיחות - אלא גבי גט היות  דאין אדם מגרש את אשת חבירו. ולכן הלשון של הגט היא לשון כריתות מוחלטת גם אם לא יהיה כתוב "מינאי".
אבל בעלמא, שאין את ההוכחה המוחלטת הזאת - מי שמעת להו שידים שאינן מוכיחות הויין ידים!?  1 

 1.  כתב הר"ן שהרשב"א מתקן את לשון הגמרא, כי רבא לא אמר שבגט לא צריך לרבנן ידים מוכיחות, אלא יש לגרוס שהידים הללו הויין ידים מוכיחות, לפי שאין אדם מגרש את אשת חברו. אך הר"ן כתב שאין צורך להגיה את דברי רבא, אלא אפשר להשאירם כמות שהם, לפי שאכן הלשון הזאת כשלעצמה היא יד שאינו מוכיח, שאין יודעים ממנה כי הוא המגרשה בגט זה, אלא שבגט, כיון שאין אדם מגרש את אשת חברו, הענין עצמו מוכיח שהוא המגרשה בגט זה. אלא שהמוהרי"ט בתשובותיו סימן קלח הביא מדברי הר"ן הללו, ראיה לשיטתו שיד מוכיח היא רק כשהדיבור עצמו מוכיח, ולא כאשר יש הוכחה לדיבור מצד אחר. ותמה עליו האבני מילואים (בתשובות סימן כז), שאדרבה, מדברי הר"ן מוכח שגם ראיה מהענין עצמו מועילה, ואין צורך שהלשון בלבד תוכיח! ותירץ האבני מילואים, שלדעת המוהרי"ט כוונת הר"ן היא לחלק בין גט שהענין עצמו מוכיח, לבין הוכחה צדדית. והנידון בדברי המוהרי"ט היה, בכגון מי שקידש את האשה המשודכת לו, ואמר לה "הרי את מקודשת" ולא אמר "לי". והעובדה שהיא משודכת שלו אמנם מהווה ראיה שכוונתו לקדשה לעצמו ולא לאדם אחר, אבל היא נחשבת רק כראיה צדדית, כי עצם ענין הקידושין אינו מוכיח זאת.
מיתיבי לאביי הסובר שידים שאין מוכיחות הויין ידים, מברייתא:
דתניא: האומר "הרי הוא עלי", "הרי זה עלי"
- אסור, מפני שהוא יד לקרבן.
ומדייקת הגמרא: טעמא דאמר "עלי" - הוא דאסור. אבל אם לא אמר "עלי", אלא "הרי הוא" בלבד - לא הוי נדר כיון שהוא יד שאינו מוכיח!
תיובתא דאביי!
אמר לך אביי: בלא אמר עלי אין זה יד כלל, ולכן אינו נאסר.
וכך יש לך לדייק מהברייתא, ולא תקשה ממנה לדברי:
טעמא דאמר "עלי" - הוא דאסור.
אבל אמר "הרי הוא" בלבד, ולא אמר "עלי"
- "הרי הוא דהפקר", או "הרי הוא דצדקה", קאמר. ואין זה כלל לשון נדר, כי לשון הנדר הוא רק באומר "הרי עלי", ולא כשאומר "הרי הוא". ולכן כל עוד לא אמר "עלי" - אין כאן אפילו יד של נדר.
ותמהינן: והא הברייתא אינה עוסקת ביד לנדר! שהרי בברייתא "הרי הוא עלי - אסור, מפני שהוא יד לקרבן", קתני!
ואם כן, אין זו יד לנדר אלא יד להקדשת קרבן, ולשון מלאה של הקדשת קרבן היא "הרי הוא קרבן". ולכן אמירת "הרי הוא", היא יד להקדשת קרבן.
והסיבה שאין אמירת היד מקדישה את הקרבן, בהכרח, שהיא משום שאמירה שכזו היא "יד שאינו מוכיח", ולכן אומרת הברייתא שלא חל הקדש הקרבן!
ותיקשי מכאן לאביי, הסובר ש"יד שאינו מוכיח" הוי יד!
ומכח קושיה זאת מביאה הגמרא הסבר אחר כדי לתרץ את הקושיה לאביי:
אלא אימא לתרץ, לאביי, שיש לדייק מלשון הברייתא, כך: טעמא דאמר "עלי" - הוא אסור וחבירו מותר, היות ולשון נדר הוא, ורק על עצמו הוא אסר ולא על חברו.
אבל אמר "הרי הוא" - שניהן אסורין, דדלמא "הרי הוא הקדש" קאמר. וחל ההקדש.
מיתיבי לאביי מברייתא אחרת:
תניא בתוספתא (תמורה פרק ג): האומר על בהמה "הרי זו חטאת", או "הרי זו אשם"
- אע"פ שהוא חייב חטאת ואשם, לא אמר כלום!
וטעמו של דבר, לפי שאין אדם יכול להביא מעצמו קרבן חטאת או אשם, אלא אם מקדיש את הקרבן לחטאתו או לאשמו.
ורק אם אמר "הרי זו חטאתי", או "הרי זו אשמי" - אם היה מחויב בחטאת או באשם, דבריו קיימין.
והרי האומר "הרי זו אשם" והוא מחוייב אשם, זהו יד שאינו מוכיח ל"הרי זה אשמי", ובכל זאת לא אמר כלום.
ותיובתא דאביי דאמר יד שאינו מוכיח הוי יד!
אמר לך אביי: הא ברייתא מני? - בשיטת רבי יהודה היא, דאמר ידים שאינן מוכיחות לא הויין ידים. ומקשינן: והא אביי, הוא זה דאמר: אנא דאמרי - אפילו לרבי יהודה!
ומשנינן: הדר ביה אביי מדבריו אלו, כי הוא אינו יכול לסבור כרבי יהודה.
אלא מעתה, שחזר בו אביי, דנה הגמרא הגמרא האם גם רבא חזר בו -
והוינן בה: אלא, לימא, רבא דאמר כרבי יהודה ולא כרבנן! אמר לך רבא: אנא דאמרי אפילו לרבנן!
כי עד כאן לא קאמרי רבנן דלא בעינן ידים מוכיחות - אלא גבי גט, דאין אדם מגרש את אשת חבירו, והענין כשלעצמו מוכיח.
אבל בעלמא, בעינן ידים מוכיחות.

דרשני המקוצר[עריכה]