פרשני:בבלי:עבודה זרה נח ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עבודה זרה נח ב

חברותא[עריכה]

מאן דאסר, סבר:  מימר אמר, הגוי אומר בלבו: סלקא דעתיה, וכי עולה על הדעת דרבנן, כי הני אנשים מכובדים כמוהם, שיכרא קא שתו, שותים שכר תמרים? ! אלא, חושב הגוי, ודאי, האי חמרא הוא, יין הוא, ונסכיה לעבודת כוכבים. ואף שלא נגע ביין, אלא שפך מקנקן, כמו שמבואר בהמשך, מכל מקום, יש לחשוש שמא נגע ביין, וניסך, ואנו לא שמנו לבנו, ולא ראינו, כיון שהחזקנו אותו לישראל.
מאן דשרי, המתיר - שפיר שרי. וטעמו הוא: מימר אמר, הגוי אמר בלבו: סלקא דעתיה, וכי עולה על הדעת, דרבנן כי הני, אנשים כשרים כמוהם, חמרא קא שתו, כאשר שותים יין, ואמרי ליה לדידי, ואומרים לי "תא אשקינן", בא והשקה לנו?! הלא גם הגוים יודעים שבני ישראל נזהרים ביין שנגע בו גוי. אלא, חושב הגוי, ודאי שיכרא הוא קא שתו, שכר הם שותים, ולא נסכיה, ולא ניסך אותו.
ומקשינן: והא קא חזי, הרי רואה אותו, וניכר אם הוא יין או שכר? ומתרצינן: בליליא, המעשה היה בלילה, באפילה, ולא ראה.
ומקשינן: והא קא מרח ליה, הרי מריחו, ולפי הריח יכול לקבוע אם הוא יין או שכר?
ומתרצינן: בחדתא, זה היה יין חדש, ואין לו ריח.
ומקשינן: והא קא נגע ביה בנטלא, הרי מנענע את יין החבית, בשואבו עם הכלי ששואבים בו  132 , אף אם נאמר שלא ידע שהוא יין, בחושבו שהוא שכר. והוה ליה, והרי על כל היין שבחבית יש דין של מגע עובד כוכבים שלא בכוונה לנסך - ואסור?

 132.  כן פירש רש"י. והוא לשיטתו (הערה הקודמת) שבאופן זה נקרא נגיעה. ולדעת התוס', יש לבאר, שנוגע ממש ביין בידיו. וכן כתב הריטב"א.
ומסקינן: לא שאב על ידי נטלא, אלא, לא צריכא, המעשה היה, דקא מוריק אורוקי, הטה את החבית ושפך ממנה, והטייה זו הוו ליה כחו (ה"כח" שלו גרם ליין להתנועע, ולא "מעשיו בידים") שלא בכוונה לנסך. וקיימא לן, כל כחו שלא בכוונה - לא גזרו ביה רבנן, ומותר אפילו בשתייה.
הילכך, שפיר התיר מי שהתיר. ומי שאסר סבר, הואיל ולא שמו לב בתחילה שהוא גוי, ולא נזהרו ממנו, יש לחשוש שמא בכל זאת נגע ביין בידיו, ונסך  133 .

 133.  הקשה הר"ן (בחידושיו על הרי"ף וכדבריו כתבו עוד ראשונים בקיצור): אם החזיקוהו לישראל, ולכן לא בדקו אחריו וכן משום שהיה בלילה, אם כן, למה התיר מי שהתיר, הלא עדיין יש לחוש שמא נגע בו בלי שיראוהו? ומתרץ: אין דרכם של גוים לנגוע בשכר ובשאר משקין. אדרבה, המוזגין דרכם ליזהר שלא לנגוע במה ששותין. ולכן אין חוששים שמא נגע - מה שאין כן, למי שאסר מפני שהגוי סבר שהוא יין, יש לחשוש שבכוונה נגע במטרת ניסוך, ולכן אסרוהו. התוס' והראשונים דנים עוד, בדין כחו בכוונה - אם אסור בהנאה, ועיין בדבריהם.
היין בזמנם היה חזק, ולכן היה דרכם למזוג אותו במים כשהוא בתוך הכוס, לתקנו לשתייה. והגמרא מסתפקת, כשגוי מזג את היין, אם יש לאסרו בשתיה. וצדדי הספק יבוארו בגמרא.
בעא מיניה רב אסי מרבי יוחנן: יין שמסכו עובד כוכבים - מהו? האם מותר לשתותו, אף שהגוי מזגו, ונענע את היין ב"כחו".
אמר ליה רבי יוחנן לרב אסי: למה אתה משתמש בלשון "מסכו"? ואימא, יכלת לומר "מזגו"?
אמר ליה רב אסי: אנא כדכתיב קאמינא, הנני משתמש בלשון הכתוב, שנאמר (משלי ט) "טבחה טבחה, מסכה יינה", והוא לשון מזיגה.
אמר ליה רבי יוחנן: לשון תורה לעצמה, לשון חכמים לעצמו!
ושאל אותו רב אסי: מאי, מהי ההלכה? אמר ליה: אסור,  134  אף על פי שלא נגע בו, הואיל ונענע אותו ב"כחו", גזרו חכמים. ולא מעיקר הדין, אלא משום הרחקה מעבירה, משום, "לך לך", לך והתרחק מן היין אמרין נזירא, אומרים לנזיר האסור בשתיית יין, "סחור סחור" לך סביב לכרם, "לכרמא לא תקרב".

 134.  נחלקו הראשונים, האם רבי יוחנן אסר בשתייה בלבד או אף בהנאה. רש"י לפי גירסתנו מבאר שאסר רק בשתייה. ובגירסא אחרת מובאת בתוס' כתב רש"י שאסור אפילו בהנאה, וכן כתב בדף ס א. וראה בתוס' וראשונים.
רבי ירמיה איקלע, הגיע למקום ושמו סבתא. חזא, ראה חמרא דמזגי עובד כוכבים, יין שמזגו הגוי, ואישתי ישראל מיניה, וישראלים שותים אותו.
ואסר להו, רבי ירמיה אסר להם לשתותו, משום "לך לך" אמרין נזירא "סחור סחור - לכרמא לא תקרב".
אתמר נמי, וכן שנינו: אמר רבי יוחנן, ואמרי לה, ויש מי שמסר שמועה זו: אמר רב אסי אמר רבי יוחנן: יין שמזגו עובד כוכבים, אסור, משום "לך לך" אמרין נזירא "סחור סחור - לכרמא לא תקרב".
הגמרא מספרת סיפור דומה, בענין מעשרות ועבודת כוכבים.
ריש לקיש איקלע, הגיע לבצרה. חזא, ראה ישראל דקאכלי פירי דלא מעשרי, האוכלים פירות טבל בלי להפריש מהם מעשרות. ואסר להו, ואסר להם לאכול בלי לעשר, לפי שסבר שהעיר בצרה היא העיר בצר, המוזכרת בתורה (דברים ד). וכיון שהיא מארץ ישראל, חייבים פירותיה במעשרות.
חזא, ועוד ראה, מיא, מים דסגדי להו עובדי כוכבים, שהגוים משתחוים להם, ושתו ישראל, וישראלים שותים מים אלו. ואסר להו, לשתות מים אלו.
אתא, בא ריש לקיש, לקמיה, לפני, דרבי יוחנן, וסיפר לו שאסר להם אלו שני הדברים.
אמר ליה, רבי יוחנן לריש לקיש: אדמקטורך עלך, בעוד שבגדיך עליך, זיל הדר, חזור אצלם, והתר להם! ולא תשהה אפילו בשביל לנוח מטורח הדרך, כי העיר בצר האמורה בתורה, לאו היינו בצרה. ו"בצרה" חוץ לארץ היא, ופירותיה אינם חייבים במעשרות. ומים שהם של רבים אין נאסרין.
והגמרא מבארת דין מים של רבים.
רבי יוחנן, אמר הוראה זו לטעמיה, על פי סברתו -

דרשני המקוצר[עריכה]