פרשני:בבלי:עבודה זרה נט ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עבודה זרה נט ב

חברותא[עריכה]

ובדודורין, גיגיות קטנות, אף על פי שהיין מזלף עליהן - מותר.
וקשה על רב כהנא האוסר.
אמר ליה רב כהנא לרב יימר: הביא קאמרת?!הברייתא שהקשית ממנה מדברת בדיעבד אם הביא -
אף אני לא אסרתי בדיעבד, אנא לכתחילה קאמינא, אני אמרתי להחמיר לכתחילה, משום הרחקה מאיסור יין נסך.
ההוא אתרוגא, היה מעשה באתרוג דנפל לחביתא דחמרא, שנפל לתוך חבית יין. אידרי, הזדרז עובד כוכבים, ושקליה ותפסו שלא ישקע בתחתית החבית.
ורב אשי היה שם בשעת מעשה. אמר להו רב אשי לאנשים שהיו שם: נקטוה לידיה, תפסו את ידו, כי היכי דלא לשכשיך ביה, באופן שלא ינענע את היין בהוציאו את האתרוג, כי אז ייאסר היין בהנאה.
ואל תתנו לו להוציא את ידו מתוך החבית, כי הגוי ישכשך  138  בהוציאו, על אף שאנו מחזיקין בידו.

 138.  רש"י מפרש: כדי שלא ישכשך ויאסר בהנאה. וכתבו הראשונים, שרש"י סובר, שכל נגיעה על ידי שכשוך, אפילו שלא בכוונת ניסוך, ואפילו נגיעה באמצעות מקל וכדומה - אוסרת אפילו בהנאה. ואם לא שכשך - היין אסור בשתיה ומותר בהנאה. הילכך, אמר רב אשי שיתפסו בידו כדי שלא ישכשך. ועין בחידושי רמב"ן ובעוד ראשונים החולקים על שיטת רש"י, וסוברים, שאינו תלוי בשכשוך, ותלוי רק באם כיוון לנסך או לא. וכיון שהגוי לא התכוון לנסך, אלא לתפוס את האתרוג, הוי מגעו שלא בכוונה. על כן, ציווה רב אשי להחזיק בידו כדי שלא יעשה מעשה המוכיח שהוא מתכוין לנסך. וכתב הרמב"ן, שזה הטעם שהשמיט הרי"ף הלכה זו, הואיל והרי"ף פסק כמו המעשה דמחוזא (נז ב) שמגע בלא כוונה אוסר בהנאה. ועוד כתב הרמב"ן, שלא היה לו להרי"ף להשמיט הלכה זו אף לפי שיטתו, מפני שיתכן שהגוי שלח ידו בחושבו שיתפוס את האתרוג קודם שיפול לתוך היין, ונמצא שאין לו כוונה אפילו לנגוע. ונחזור לשיטת רש"י. לכאורה קשה: ומה בכך אם יחזיקו את ידו בתוך היין, הרי שיכשך בהם ידו בהכניסו את ידו. ומבארים התוס': בהכנסת ידו, על אף ידיעתו שהוא יין, אין ההכנסה חשובה שיכשוך לאסרו בהנאה, מפני שהיה טרוד ליקח אתרוגו שלא ייטנף ביין. וכדעת חכמים (נז א) במדד את היין ביד, שאינו אסור בהנאה. ואילו במדד את היין התירו חכמים אף בהוצאת היד, כי הוא עדיין טרוד במדידה, שאף בסוף המדידה נותן לבו על מדידתו אם מדד יפה. אבל בהוצאת אתרוג אינו טרוד כל כך. לפיכך הוצרכו לתופסו בידו כדי שלא ישכשך.
אלא, ציווה אותם לשפוך לתוך כלי את היין מהחבית, עד מקום שידו שם. וברצוה, הטו את החבית על צידה, בעוד שאתם מחזיקין את ידו, עד דשייפא, שיורק היין לכלי אחר. ורק כאשר יעשו כן, לא ייאסר היין בהנאה.
ועתה הגמרא דנה בגוי שאסר יין של ישראל בהנאה, אם מותר לקחת מהגוי דמי הנזק שהזיק את היין.
אמר רב אשי: האי עובד כוכבים, דנסכיה לחמרא דישראל, שניסך יין ישראל בכוונה  139 , ואסרו באיסור הנאה - אף על גב דלזבוניה לעובד כוכבים אחרינא, למכרו לגוי אחר, אסור, מכל מקום, שרי ליה, מותר לו לישראל, למישקל דמיה, לקחת דמי היין מההוא עובד כוכבים, מגוי זה שאסרו.

 139.  בכמה גירסאות לא גרסינן "בכוונה". הראב"ד בפירושו, וכן משמע בתוס' וכן מדייק המאירי בדברי הרמב"ם (פרק י"ג מהלכות מאכלות אסורות הלכה כ"ח) ועוד ראשונים כתבו: דוקא במזיק במזיד בכוונה - מותר ליקח ממנו דמי הזיקו, מפני שבישראל המנסך יין של ישראל במזיד חייב לשלם נזקו, כמו ששנינו במסכת גיטין (נב ב) לכן מותר ליקח גם מגוי - אבל אם ניסך בשוגג, שבישראל פטור מעיקר הדין מפני שההיזק אינו ניכר, למאן דאמר הסובר כן - כשייפרע מן הגוי לא ייראה כדמי נזקו, אלא כדמי מכירה. ויש ראשונים, ודעתם מובאת בספר תורת הבית להרשב"א (בית ה שער ב) ובחידושי הריטב"א, הסוברים, שאין ראיה ממה שאמרה הגמרא "בכוונה", כי רב אשי בא לאפוקי אם נגע שלא בכוונה, שאז אינו אסור בהנאה, משום שמגע גוי שלא בכוונה אינו אסור בהנאה. ועיין בהערה הבאה, דעת הראשונים הסוברים שרב אשי מדבר בנסך ממש לעבודת כוכבים.
מאי טעמא? הואיל ואין זה בגדר מכר, ואינו נהנה מדמי יין נסך, אלא, מיקלא קלייה, הגוי שרפו, כלומר, אומר לו לגוי: שפכת את ייני, ואבדת אותו ממני, והנני לוקח ממך את שוויו לפני שקלקלת אותו, ואז לא היה אסור בהנאה.
אמר רב אשי: מנא אמינא לה, מנין ההוכחה לדין שאמרתי?
דתניא, שנינו בברייתא: עובד כוכבים שנסך יינו של ישראל אף שלא בפני עבודת כוכבים, וכל שכן אם נסך לפני אליל, היין אסור. אלו הם דברי חכמים.
ורבי יהודה בן בבא ורבי יהודה בן בתירא - מתירין בהנאה.
משום שני דברים. אחד, מפני שאין מנסכין יין אלא בפני עבודת כוכבים. ואחד, מפני שאומר לו, הישראל להגוי: לאו כל הימנך, אין לך זכות, שתאסור ייני לאונסי, על כרחי.
ועל אף שלא נפסקה ההלכה כמוהם, ואנו פוסקים כחכמים שהיין אסור בהנאה, ואסור למכרו לגוי אחר, מכל מקום, נקבל דבריהם לכל הפחות שמותר להיפרע מאותו הגוי, משום שהישראל אומר לגוי "לאו כל הימנך שתאסור ייני לאונסי", ושלם לי את תשלומי ההיזק  140 .

 140.  כן פירש רש"י. והראשונים מאריכים לבאר את הסוגיא, וחולקים על רש"י, ונביא מקצת דבריהם: נראה מדברי רש"י, שרבי יהודה בן בבא ורבי יהודה בן בתירה מתירין לגמרי בהנאה יין שנסכו הגוי בעל כרחך של ישראל, ומתירים למכרו לגוי. וקשה לומר כן. איך לא הוזכר דעתם בכל מסכת עבודת כוכבים? ועוד קשה: מנא ליה לרב אשי לומר שחכמים מודים שמותר ליקח דמים מהגוי שנסך, הלא בהחלט יתכן שחכמים אוסרים, כשם שאוסרים למכור לגוי אחר. ואם רב אשי אמר כן מסברתו, מכל מקום, למה אמר "מנא אמינא לה", הלא מהברייתא אין שום הוכחה? הרא"ה מבאר: רבי יהודה בן בבא ורבי יהודה בן בתירה לא התירו אלא מן התורה, ומודים שמדרבנן אסור, ולכן לא מוזכרת דעתם בכל המסכתא, משום דפשוט הוא שיין של גוים אסור מדרבנן. והואיל ואינו אסור אלא מדרבנן, לכן סבר רב אשי, שלגבי ליקח דמי הנזק מן הגוי, העמידו חכמים דבריהם על דין תורה, ומתירים ליקח ממנו הדמים. כי אפילו שחכמים אסרו ליהנות מיין של גוים - עדיין יש לתלות שאינו לוקח דמי הנאתו אלא דמי נזקו. ולפי דרך זו, אין חילוק בין אם עשה כן הגוי בשוגג או במזיד. והרמב"ן בחידושיו מבאר: כל התנאים, בלי חולק, סוברים, שיין שנגע בו הגוי אסור בהנאה, אף שלא נסכו בפני עבודת כוכבים, ואף שאינו שלו - שהרי איסור יינם של הגוים גזרו חכמים משום בנותיהם שלא יבואו להתחתן עמהם, ומה הנפקא מינה אם אדם אוסר דבר שאינו שלו (על ידי מעשה - עיין גמרא חולין מא א) או שאין אדם אוסר, מכל מקום, על יין זה יש איסור דרבנן משום בנותיהם. ואכן, באופן זה לא התיר רב אשי כלל ליקח ממנו דמי הזיקו, כי אינו היזק. כי הגוי יכול לומר להישראל: מה הזקתיך? אם אתם גזרתם על עצמכם שלא לאכול ממגע שלי - אני לא עשיתי דבר של היזק כלל. וכיון שאין הגוי מתחייב כלל בתשלומי הזיקו, אם אכן יקח ממנו דמי היזקו ותמורתן יתן לו את היין, אינם תשלומי היזק, אלא, נהנה ממש ממכירת יין נסך. אלא, רב אשי מדבר בגוי שנסך יין ממש לפני עבודת כוכבים, במפורש, למען לעבדה בכך, וזה היזק ממש, מפני שהישראל אומר לו: מה היה לך בייני שנסכת אותו לאלילים שלך, והגוי גם מוזהר לא לעבוד עבודת כוכבים (חידושי הר"ן), ויודע שאסור לישראל לשתותו. וכשהישראל לוקח ממנו הדמים, לוקח ממנו דמי תשלומי היין מן הדין, והם דמי נזק. ואף שהגוי יקח את היין לעצמו, יקח, ויעשה בו ככל רצונו. ובאופן זה (ולא בנגע ביין) נחלקו תנאי הברייתא. חכמים סוברים שהיין אסור מן התורה, לכן, לדעתם מותר ליקח דמי הזיקו. ורבי יהודה בן בתירא ורבי יהודה בן בבא סוברים, שאינו אסור מן התורה, ולדעתם אסור ליקח הדמים - וברור שהם מודים שהיין אסור בהנאה מדרבנן, מפני גזירת בנותיהם. ומכל מקום, על דבר שנאסר מדרבנן יכול הגוי ליפטר מתשלומים, כמבואר. ומוסיף הרמב"ן: ואף לדעתם אסור רק באופן שהגוי לוקח לעצמו את היין, שאז אינו תשלומי נזק, אלא מכירת יין. ואילו אם הגוי לא יקח את היין, ואפשר לחייב אותו לשלם מדין מזיק - מותר לקחת ממנו הדמים. ולפי דרך זו, הוכיח כן רב אשי מדברי חכמים, הסוברים: אדם אוסר דבר שאינו שלו, נמצא שמקליה קלייה, ולכן מותר ליקח דמי הזיקו. אלו הם דברי הרמב"ן, בתוספת ביאור הר"ן בחידושיו. אבל בפירושו על הרי"ף חוזר בו הר"ן. ואף שמבאר את הסוגיא כשיטת הרמב"ן - מפרש אחרת את הראיה שהביא רב אשי מברייתא זו. עיין אור שמח פרק י מהלכות שכירות הלכה ה', בשו"ת אחיעזר ח"ג סימן ל"ז, בספר שערי יושר שער א' פרק ט' וקהלות יעקב סימן כב.
עוד עובדא בענין גוי שנגע ביין בחבית.
ההיא חביתא דחמרא, היתה חבית יין, דאישתקיל לברזא, שנפל ממנה הברז שבו יוצא היין, וכיון שכך, נעשה נקב בחבית והיין התחיל לישפך לאיבוד. אתא עובד כוכבים, הגיע גוי, אידרי אנח ידיה עילויה, הזדרז וסתם את החור בידיו, ומנע את שפיכת היין.
והשאלה באה לפני רב פפא, מה דינו של היין הנשאר בחבית, והגמרא מביאה שתי לשונות בפסקו של רב פפא.
אמר רב פפא: כל דלהדי ברזא חמרא, הקילוח הסמוך לנקב, אסיר בשתיה,
ואינו אסור בהנאה, כיון שלא שיכשך, שהרי לא הכניס ידו לנקב הצר.

דרשני המקוצר[עריכה]