פרשני:משנה תורה לרמב"ם :הלכות יסודי התורה ה ח
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
משנה תורה לרמב"ם :הלכות יסודי התורה ה ח כל מה שאמרנו שמותר לאדם להשתמש ברפואה שמורכבת מדברים אסורים אך ורק כאשר יש סכנה שאם לא ישתמש בה ימות, אבל כאשר איון סכנה כזו אסור לו להשתמש, זה רק כאשר השימוש בתרופה האסורה גורם לאדם הנאה למשל כאשר אדם צריך לאכול שקצים ורמשים בשביל להתרפא או כאשר צריך לאכול חמץ בפסח בשביל רפואתו, או שצריך לאכול ביום כיפור, בכל הדברים האלה יש לאדם הנאה מהרפואה, שהרי הטעם ערב לו ולכן בדברים כאלה מותר לו להשתמש לצורך רפואותו רק כאשר הוא נתון בסכנת מוות. אבל אם התרופה לא גורמת לאדם המשתמש בה הנאה, למשל כאשר עושים לו תחבושת או מלגומה (חיטה או פרות אחרים שלעסו אותם והניחו על הפצע) מפרות עורלה, או מחמץ בפסח, או שנותנים לו לאכול תרופה שהטעם שלה מר, בכל הדברים האלה אין הנאה לחיך שהרי הם לא טעימים לו (או שלא אוכל אותם) ולכן מותר להשתמש בהם לצורך רפואי גם כאשר החולה לא נמצא במצב של סכנת נפשות. אמנם בבשר וחלב ובכלאי הכרם (תבואה או ירקות שנזרעו בתוך כרם ענבים)יש איסור להשתמש גם כאשר אין בשימוש הנאה לאדם. ולכן בבשר וחלב ובכלאי הכרם מותר להשתמש לצורך רפואי אך ורק כאשר יש סכנת מוות לחולה.