פרשני:שולחן ערוך:אבן העזר נה א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:אבן העזר נה א

סעיף א[עריכה]

הארוסה, אסורה לבעלה מדברי סופרים, כל זמן שהיא בבית אביה^א (רמב"ם); והבא על ארוסתו בבית חמיו, מכין אותו מכת מרדות (ירושלמי). הגה: ואפילו ביחוד, אסורים; ולכן ארוס שהוא עם ארוסתו בבית א', מברכין ז' ברכות פן יתייחדו^ב (מרדכי פ"ק דכתובות אות קלא). וי"א דאין להם לדור ביחד, שמא יקוצו זה בזה (כל בו). ואפילו בשדוכין בלא ארוסין יש לחוש^ג (חידושי אגודה פרק קמא דכתובות). אפילו אם קדשה בביאה, אסור לו לבא עליה ביאה שניה בבית אביה^ד, עד שיביא אותה לתוך ביתו ויתייחד עמה ויפרישנה לו, ויחוד זה הוא נקרא כניסה לחופה, והוא הנקרא נשואין בכל מקום^ה (רמב"ם). והבא על ארוסתו לשם נשואין, אחר שקידשה, משיערה בה, קנאה (יבמות נה,ב), ונעשית נשואה והרי היא כאשתו לכל דבר, וצריך לברך ברכת חתנים בבית החתן קודם הנשואין (רמב"ם). הגה: וי"א דחופה אינה יחוד, אלא כל שהביאה החתן לביתו לשם נשואין (כ"כ הר"ן בשי"א ריש כתובות). וי"א שהחופה היא שפורסין סודר על ראשם בשעת הברכה (הב"י הביאו). וי"א דחופת בתולה משיצאה בהינומא; ואלמנה, משנתייחדו (תוספות פ"ק דיומא). והמנהג פשוט עכשיו לקרות חופה מקום שמכניסים שם יריעה פרוסה על גבי כלונסות, ומכניסים תחתיה החתן והכלה ברבים, ומקדשה שם ומברכין שם ברכת ארוסין ונשואין, ואח"כ מוליכים אותם לביתם ואוכלים ביחד במקום צנוע, וזהו החופה הנוהגת עכשיו. ועיין לקמן סי' ס"ב סע' ט' וסימן ס"א.

א. ארוסה אסורה: מקורו ממסכת כלה: "כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנידה", וביאר רש"י בכתובות ז,ב שארוסה היא בכלל מה שגזרו על ייחוד של פנויה, ולא התירו עד שתיכנס לחופה ובברכה. וכתב המ"מ שהמקור שמדאורייתא מותר הוא מכך שביהודה היה המנהג להתייחד.

ב. נישואין ללא ברכות: מסכת כלה: כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנידה.

מרדכי,רש"י,תוס'^[1]: הבינו שהכוונה לברכה ממש, וא"כ הכלה אסורה כנידה. הד"מ דייק משו"ת הרא"ש שדעתו כמרדכי ואילו הב"ש דייק מאותה תשובה להפך^[2]. עפי"ז הצריכו המרדכי והרמ"א כאן שאם הם בבית אחד יברכו פן יתייחדו, ומקורו מכתובות ז,ב: "מברכין ברכת חתנים בבית חתנים, ר' יהודה אומר: אף בבית האירוסין מברכין אותה. אמר אביי: וביהודה שנו, מפני שמתייחד עמה". ואף ת"ק לא חולק אלא אינו עוסק ביהודה.

רמב"ם: כתב שאם כנס לחופה ולא בירך היא נשואה אע"פ שלגבי חופת נידה סובר שאינה חופה משום שאינה ראויה לביאה, ודייק מכך הב"ש שברכות אינן מעכבות והיא מותרת וראויה לביאה, והרמב"ם פירש ש"ברכה" הכוונה לחופה. וכן משמע מכך שכתב שבדיעבד אפשר לברך אחר כמה ימים ולא הזכיר שישתדלו לברך קודם הייחוד, ראה בסיכום בדעת השו"ע.

שו"ע סע' ג: אם לא בירך בשעת החופה יכול לברך אחר כמה ימים. רמ"א סא,א – ולכתחילה יברך קודם שיתייחד עימה. משמע מלשון הרמ"א שרק לכתחילה יש לחוש לדעת המרדכי אמנם אין עיקר ההלכה כמותו, וכך יש להסביר גם את דברי הרמ"א אצלנו, שכתב שיברכו פן יתייחדו. השו"ע כתב כרמב"ם ולא הזכיר את הענין לברך קודם הייחוד, ונראה שלדעתו לכתחילה יש לברך בשעת החופה משום שאז תחילת הנישואין אך לא חשש למרדכי להשתדל לברך קודם הייחוד^[3].

האם הוי חופה גמורה? למ"ד שחופת נידה אינה חופה נפק"מ אצלנו אם הוי חופה, ולמ"ד שאינה חופה לענין תוספת נפק"מ לענין תוספת.

רמב"ם,שו"ע סע' ג,רמ"א סא,א: בדיעבד אין הברכות מעכבות והוי חופה גמורה. ב"ש – הסתפק אם המרדכי ודעימיה יחלקו על כך ולדעתם הוי כחופת נידה שאינו מתחייב בתוספת כתובה או שיש לחלק^[4] לפי שברכות מעכבות רק מדרבנן ועוד שיש בידו כעת לברך.

מדוע למרדכי הברכות מועילות למאורסים הדרים יחד, הרי ברכות ללא נישואין אינן מועילות להתיר ביאה?

ח"מ א: מכיוון שדרים יחד הוי כחצר של שניהם וכאשר מתייחדים הוי חופה, משא"כ כשהחתן גר בבית אחר ובא אליה בבית אביה, ואז אסור^[5].

ח"מ ב,ב"ש: יכול לבוא עליה לשם נישואין ואז אין צורך בחופה, והוסיף הב"ש שהואיל ויכול בהיתר לא חוששים לרשעים שלא יתכוונו לשם נישואין.

ג. בשידוכין: יש לחוש מצד שמא יקוצו אך לא מטעם יחוד (אגודה).

ד. ביאה לאחר קידושי ביאה: מ"מ – מקורו מקידושין י,א: "ביאה נישואין עושה או אירוסין עושה... נפקא מינה ליורשה וליטמא לה ולהפר נדריה", ולא נאמר שם שנפק"מ גם אם מותר לבוא עליה, משמע שאפילו למ"ד נישואין עושה אסור עד שיכניסנה לחופה, ועוד שאע"פ שזו בעיא דלא איפשטא משמע שאביי ורבא סוברים שאירוסין עושה.

ה. מהי החופה? העיסוק בסוגיא זו בטור ובב"י מובא בסימן סא.

רמב"ם,שו"ע: הבאה לביתו וייחוד הראוי לביאה. כך ביארוהו הב"ש ועוד, אולם המקנה, ערוה"ש והיבי"א^[6] ביארו שאף לשיטתם לא צריך ייחוד גמור הראוי לביאה. הר"ן^[7] מביא ראיה לרמב"ם מכתובות ב,א. הגמ' דנה אם מתחייב הבעל במזונות כשבעת זמן הנישואין פירסה האשה נידה או שפטור משום שנאנס בגללה, ולכאורה קשה הרי יכול לכונסה בעת נידתה, אלא שבחופה צריך ייחוד הראוי לביאה ובנידה אסור ולא מועיל חופה כזו. אך הר"ן דוחה שאמנם יכול לכונסה כך אך ודאי שאין חתן רוצה לכנוס אשה בעת נידתה ולכן אי אפשר לחייבו במזונות. ומקשה על הרמב"ם מהגמ' בכתובות יא,ב האומרת שלאלמנה מן הנישואין יש רק מנה אפילו אם יש עדים שלא נסתרה ולא נבעלה מבעלה הראשון. מוכח שיש אפשרות להינשא בלי להתייחד^[8]. לגבי חופת נידה ראה הערה^[9].

ערוך השולחן^[10] סובר בדעת הרמב"ם שעיקר הנישואין הוא שלוקחה לביתו וחי עימה כאיש ואשתו, אך נקבעה החופה כדי שיוכל לנושאה לגמרי גם אם מיד אח"כ יפרדו לכמה ימים. לכן אע"פ שחופת נידה אינה מועילה לרמב"ם, מ"מ אם לא מתה מיד לאחר החופה כיוון שאח"כ לקחה לביתו וחי עימה הריהי נשואה (ראה הערה לעיל אם כוונתו כאן שלאחר שתיטהר ויתייחד עימה בביתו תהיה נשואה או אף בזמן נידתה).

ר"ן: הבאה לביתו. הר"ן הביא דעה שחופה זה ייחוד ואח"כ דעה זו עם ראייתה, וסיים שכך אנו נוהגים ומ"מ כשר הדבר שלא תיכנס עד שתיטהר. הדרישה כתב שהדעה הראשונה שהביא הר"ן היא שיטה נוספת, שכן הרמב"ם הצריך גם ייחוד וגם הבאה לביתו ואילו לדעה זו מספיק ייחוד^[11].

עיטור: מכניסה בבית שיש בו חידוש כגון סדינים המצויירים או סוכה מוְרדים ובה מתייחדים. בירושלמי בסוטה נאמר: "חופת סדינים מצויירים וסהרוני זהב תלוין בהם". הפרישה ביאר לשון "מתייחדים" שמייחדים מקום לכך או שבכך היא מיוחדת לו ונכנסת לרשותו.

תוס'^[12]: הינומא. מקורו מהירושלמי האומר שהכונס אלמנה בערב שבת צריך לכונסה מבעוד יום כי בשבת נראה כקנין, ורואים משם שבבתולה אין בעיה משום שכבר חלו הנישואין, וא"כ צריך לומר שהחופה היא ההינומא, ולכן יש חילוק בין בתולה לאלמנה.

דעה המובאת בעיטור: סודר שחופים בו ראשיהם בשעת הברכה. נראה שמקורם מהפסוק: "ופרשת כנפיך על אמתך" (רות ג,ט). העיטור דוחה שיטתם מהגמ' סוכה כה,ב האומרת "וליחדו בסוכה", משמע שזהו מקום שיכולים לשבת שם כמה אנשים ביחד.

טור: ייחוד אף שאינו ראוי לביאה. הפרישה ביארו כעיטור, אולם הב"ח ביארו שמתייחדים במקום צנוע, ונראה שכן הבין הרמ"א ומכאן המקור למנהג המובא בדבריו: "ואח"כ מוליכים אותם לביתם ואוכלים ביחד במקום צנוע", והב"ח כתב שעיקר החופה הוא האכילה במקום צנוע.

רמ"א: וי"א כל שהביאה לביתו וי"א שפורסין סודר על ראשם וי"א משיצאה בהינומא. והמנהג פשוט עכשיו לקרות חופה מקום שמכניסים שם יריעה פרוסה על גבי כלונסות, ומכניסים תחתיה החתן והכלה ברבים, ומקדשה שם ומברכין שם ברכת ארוסין ונשואין, ואח"כ מוליכים אותם לביתם ואוכלים ביחד במקום צנוע, וזהו החופה הנוהגת עכשיו.

ב"ח: מנהגנו לצאת ידי כל הדעות, ולכן בבוקר מכסים ראש הכלה בסודר ובערב פורסים יריעה ע"ג כלונסאות ומעמידים שם החתן והכלה ומברכים ברכת אירוסין ונישואין ואח"כ מתייחדים במקום צנוע ואוכלים שם וזוהי עיקר החופה ולכן יש למנוע שלא יהיו שם רבים באותה שעה, וכן יש להקפיד שאכילה זו לא תיעשה בשבת. הרמ"א כתב שאוכלים בביתם ויש לעיין אם כתב כן בדוקא מ"מ הב"ח והח"מ כתבו רק שצריך מקום צנוע^[13]. והגאון מליסא כתב שצריך לייחד אותו חדר לחתן ואז הוי כהכניסה לביתו^[14]. בענין האכילה עיין הערה^[15].

ב"ש: מכיוון שמנהגנו לצאת ידי כל הדעות, לא מספיק שימנעו מהרבים להיות שם באותה שעה, אלא צריך שלא יכנס שום אדם כדי שיהא ייחוד הראוי לביאה. אמנם גם לדעתו אין זה לעיכובא כיוון שעיקר החופה הוא האכילה במקום צנוע, וכן ביארו בפת"ש, והוסיף שכן פסק גם הגאון מליסא.

מקנה (פת"ש סב,סק"א): עיקר החופה היא עמידתם תחת היריעה שע"ג הכלונסאות, ואי אפשר לומר שהליכתם להתייחד בבית החתנות, משום שאנו נוהגים לברך תחת החופה, וא"כ ההליכה היא הפסק בין הברכות לנישואין.

יביע אומר^[16]: מנהג הספרדים לא להתייחד סמוך לחופה, מפני שמסתמכים על הייחוד שבבית החתן והכלה, והמערער על זה משתקין אותו שאינו חס על כבוד גדולי הדורות, ובפרט שהוא מנהג מכוער לעשות הייחוד בפרהסיא מיד אחר החופה. ובילקוט יוסף^[17] ציין שכך המנהג אצל כל גדולי הדור הספרדים^[18], והנהר פקוד נימק שתופסים כעיקר שחופה אינה ייחוד.

חופת אלמנה: ירושלמי: הלין דכנסין ארמלין בע"ש צריך למכנסה מבעוד יום. כיוון שקונה מעשה ידיה ומציאתה ודומה לקנין בשבת.

תוס'^[19]: בפי' א כתבו שאלמנה נקנית רק בביאה ובפי' ב כתבו שבייחוד.

מרדכי^[20],מהרי"ל,ב"ח: בביאה.

ח"מ,ט"ז: הבאה לביתו ואפילו בייחוד שאינו ראוי לביאה כגון ע"י שני שומרים, ולכן מועיל אפילו בנידה למרות שאינו מתייחד עימה, ולדעת הרמב"ם שחופת נידה אינה מועילה, יתכן שגם הבאת נידה לביתו אינה מועילה. הט"ז הוסיף שאף אם החתונה בבית אבי הכלה מועיל משום שכבר נתן חדר זה לחתנו ואפי' דרך שאלה הוי כממכר. לגבי תוספת הכתובה אינה קונה אלא כשראוי לביאה, וכתב הח"מ (סא,סק"ב) שאם הביאה לביתו קודם השבת ולא נתייחדו יכולים בשבת להתייחד ואין בעיה של קנין בשבת משום שכבר קנה הכל וכעת רק היא קונה התוספת, והאיסור שהוי כקנין הוא רק מצידו.

שו"עסד,ה,משאת בנימין,ב"ש,מג"א,פת"ש: ייחוד הראוי לביאה ולכן אין אפשרות לשאתה בנידתה, ולדעת הרמב"ם שכך הדין בבתולה צריך לפרש הירושלמי שבאלמנה צריך ביאה ממש, או שאינו סובר כירושלמי. הב"ש (סד,ה) תמה על השו"ע שבסי' סא פסק כרמב"ם שחופת בתולה זה ייחוד הראוי לביאה ובסי' סד,ה פסק את הירושלמי, וא"כ צריך לומר שמצריך ביאה ממש באלמנה, אך לא משמע כן מלשונו בסי' סד,ה. הרמ"א כותב שנקנית ביחוד, וא"כ סובר או כח"מ או כב"ש אך לא כב"ח.

האם צריך עדים בחופה? ר"י הזקן,אבנ"מ^[21]: צריך. יש כמה נפקותות בין ארוסה לנשואה כגון לענין סקילה או חנק, ולכל ענייני ערווה צריך עדים.

אור שמח: הסתפק שמא אין צריך משום שאינם חבים בכך לאחרים ולכן מספיקה הודאתם, שהרי משמע בקידושין סה,ב שהטעם שצריך עדים בערווה הוא שחבים לאחרים.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]