פרשני:שולחן ערוך:אורח חיים שיח ג
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
סעיף ג | תולדות חמה ואור[עריכה]
המשנה (לח:) אומרת שאסור לתת ביצה ליד מיחם בשבת בשביל שתצלה, ואין מפקיעין ביצה על סודר (שהתחמם מהשמש) ורבי יוסי מתיר. ולא יטמין ביצה בחול ובאבק דרכים.
הגמרא מביאה משנה (קמו:) המתירה להניח כלי עם מים קרים להתחמם בשמש, ושואלת האם משנה זו מסתדרת רק לרבי יוסי ולא לתנא קמא של המשנה. ומבאר רב נחמן שיש ארבעה סוגי בישול: חמה ותולדת חמה, אש (אור) ותולדת אש. מוסכם על כל התנאים שבישול בחמה מותר[1] וכן מוסכם שבישול באש או בתולדת אש אסור מהתורה, ונחלקו לגבי תולדת חמה, לת"ק אסור מדרבנן גזירה משום תולדת האש, ולרבי יוסי מותר ולא גוזרים.
רי"ף ורמב"ם: הלכה כת"ק ותולדת חמה אסורה (מדרבנן).
☜ כך פוסק שו"ע (ופסק גם דברי המשנה ושאר חילוקי החמה והאש).
אף להניח בתנור אוכל לפני שהוא מוסק, אסור מדרבנן (משנ"ב).
המבשל באחד מסוגי הבישולים האסורים אסור אפילו בדיעבד. אמנם בתולדת חמה אפשר להקל להנות במוצאי שבת גם למבשל (רעק"א[2])
מותר להשהות על דבר תולדת חמה. ורעק"א התיר אף בתולדת האור (ביה"ל)).
הטמנת תבשיל צונן בחול:
◄ רא"ש: אסור אפילו מבעוד יום כיוון שחול מוסיף הבל.
◄ רעק"א בשם הרשב"א: מותר להטמין בו מבעוד יום, כיוון שהחול הצטנן בליל שבת לאחר שהשמש שקעה.
☜ ביה"ל: בסימן רנז, ו סתם להתיר. (האיסור להטמין הוא אפילו בביצה מבושלת כל צרכה, שהרי איסור הטמנה הוא גם בדבר המבושל כל צרכו (ביה"ל)).
אסור מדרבנן לבשל בחמי טבריה כדין תולדת חמה. ומותר להשהות עליהם מבעוד יום. אבל אסור להטמין בהם אפילו מבעוד יום (משנ"ב).
הערות שוליים[עריכה]
- ↑ ויש לחקור האם זה משום שלא רגילים לבשל בחמה או שמא התורה לא אסרה כלל בישול בחמה כי אין זה דרך בישול. נפק"מ: אם תהיה רגילות לחמם בחמה או בדבר שאינו אש ממש (כגון מיקרוגל). האגרות משה (או"ח ג, נב) מחייב על בישול במיקרוגל, נראה שנקט כדרך הראשונה. והאגלי טל (ס"ק מד) נקט שאין איסור במה שהתורה לא הגדירה כאש.
- ↑
יש לברר האם התירו קשור לכך שזה מדרבנן. עיין בסעיף א לדין מלאכה דרבנן. ובכל מקרה דברי המשנ"ב כאן אמורים רק במזיד, כיוון שבשוגג ובדרבנן נראה שהמשנ"ב ודאי סבר להקל. עיין בסעיף א.