פרשני:שולחן ערוך:אורח חיים שיח ד
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
סעיף ד | אין בישול אחר בישול[עריכה]
הקדמה קצרה:
קבעו חכמים שאין בישול אחר בישול (משנה בדף קמה:) כיוון שהיצירה שעושה הבישול במאכלים מתרחשת פעם אחת ולא יותר. אמנם בדבר לח נחלקו הראשונים כיוון שיש צד לומר שבדבר לח פעולת החימום יוצרת חידוש גדול במאכל, ולכן יהיה בו בישול אחר בישול. ומאידך יש צד לומר שאף בדבר לח, פעולת הבישול הראשונה נשארה, שהרי קל יותר לבשל דבר לח שכבר עבר בישול מאשר הפעם הראשונה (דרשות הר"ן. דרוש שמיני הקדמה שלישית). ונחלקו בדבר הראשונים.
עוד קבעו חז"ל שכלי ראשון מבשל[1] וכלי שני אינו מבשל, אלא שיש דברים שמתבשלים בקלות, ובהם יש איסור גם בכלי שני (ונחלקו האם להרחיב את 'קלי הבישול' או לא).
שיעור החיוב בבישול הוא מאכל בן דורסאי. יש אומרים שהכוונה לשליש בישול ויש אומרים לחצי בישול.
עוד נחלקו הראשונים במבשל מאכל מבן דורסאי עד שיעור כל צרכו. השו"ע פסק כדעה המחייבת.
אף בדבר שלא שייך בו איסור בישול, כיוון שהוא כבר עבר בישול, עדיין שייך בו איסור מחזי כמבשל.
כנזכר, מדברי המשנה כאן מבואר שאין בישול אחר בישול. אמנם נחלקו הראשונים בכמה מחלוקות בביאור המשנה[2]:
האם מדובר במשנה על דבר לח או רק על דבר יבש.
האם מדובר על מאכל שהתבשל כל צרכו או רק כבן דרוסאי, או שמא בדבר שלא התבשל אפילו כשיעור זה.
באיזו הדחה מותר להדיח דבר שלא התבשל מערב שבת.
באיזה כלי מותר לשרות בחמים דבר שנשרה בחמים מערב שבת.
איזו הדחה אסור להדיח קולייס האיספנין ודג מלוח.
מדוע המשנה נקטה לשון 'בא בחמים' ולא אמרה 'שהתבשל'.
(חילקנו את הסעיף לפי המחלוקות הנ"ל).
המשנה (קמה:) אומרת: 'כל שבא בחמין מלפני השבת שורין אותו בחמין בשבת וכל שלא בא בחמין מלפני השבת מדיחין אותו בחמין בשבת חוץ מן המליח ישן וקולייס האיספנין שהדחתן זו היא גמר מלאכתן'.
הגמרא אומרת שתרנגולת של רבי אבא מותר לשרותה בחמין בשבת אחרי ששרו אותה בחמין בערב שבת.
[עריכה]
❖ דבר לח ויבש[3][עריכה]
רבא אומר (לד.) שאסור להטמין משחשיכה בדבר שאינו מוסיף הבל גזירה שמא ירתיח. (רש"י: האיסור הוא שמא ימצא שהתבשיל הצטנן ויבוא להרתיחו, ויעבור על איסור תורה של מבשל (הרי שיש בישול אחר בישול בלח). רא"ש: האיסור הוא שמא ייבוא לחתות בגחלים (ואין מכאן ראיה שיש בישול אחר בישול בלח)).
◄ רש"י, רא"ש[4], סמ"ק, וטור: יש איסור תורה בבישול דבר לח שהצטנן[5] (אך לא ברותח (בית יוסף)), ורק בדבר יבש שהתבשל כל צרכו מבעוד יום (כמו תרנגולת של רבי אבא) אין בו בישול אחר בישול[6].
☜ כך פוסקים שו"ע[7] ,ב"ח, גר"א ומשנ"ב (נגד הרמ"א).
◄ רבינו יונה ורבינו ירוחם: יש איסור בבישול אחר בישול בדבר לח שהצטנן רק אם מצטמק ויפה לו, אבל במצטמק ורע לו אין איסור.
☜ כך פוסק רמ"א.
◄ רמב"ם, רשב"א ור"ן: אין איסור בבישול אחר בישול גם בדבר לח[8].
דבר לח שעבר בישול בן דרוסאי (ולא כל צרכו) נתון במחלוקת ראשונים ולכן להלכה אין לאסור בדיעבד (משנ"ב).
נחלקו השו"ע והרמ"א מהו שיעור החום שתבשיל יחשב כרותח:
◄ שו"ע (סברת עצמו): כל עוד התבשיל חם כשיעור יד סולדת[9]*.
◄ רמ"א (סעיף טו): כל עוד התבשיל חם אפילו מעט[10].
⤶ וכל זה רק לעניין תנור גרוף מגחלים, אך ליתנו על גבי תנור, אסור בכל אופן כנזכר בסימן רנג (ואף תבשיל יבש שהתבשל כל צרכו) (משנ"ב).
אסור מהתורה להניח תבשיל לח במקום שהיד סולדת בו, אך מותר ליתנו בכלי שני[11] (אחרונים).
תבשיל שהעבירו אותו לכלי שני נחשב כתבשיל צונן ואסור לחזור ולבשלו בכלי ראשון (ביה"ל[12]).
[עריכה]
❖ בישול במאכל שעבר בישול בן דרוסאי[עריכה]
הראשונים נחלקו בביאור דברי המשנה 'כל שבא בחמין מותר לשרותו', האם הכוונה לדבר שהתבשל כל צרכו או אף לדבר שהתבשל רק כשיעור בן דרוסאי[13]:
◄ רא"ש, רמב"ן, רשב"א, רבינו יונה (הביאו רי"ו), ר"ן ומאירי: לאחר שהמאכל התבשל כבן דרוסאי אין איסור להמשיך ולבשלו (והמשנה עוסקת בדבר שהתבשל כשיעור בן דרוסאי).
◄ רמב"ם, אור זרוע, ריב"א, תוספת[14], תרומה, סמ"ג, סמ"ק, הגהות מימוניות, רבינו ירוחם וטור: יש איסור תורה גם בבישול מאכל שהתבשל כשיעור בן דרוסאי (גם אם הוא רותח. לפי דבריהם המשנה עוסקת אף בדבר שהתבשל כל צרכו).
☜ כך פוסק שו"ע.
⤶ בדיעבד אם בישל משיעור בן דרוסאי עד כל צרכו אין לאסור, דיש לסמוך על הפוסקים שסוברים שאין בתבשיל זה בישול (פרי מגדים).
לפי זה הנוטל מקדירה מאכל שספק לו אם התבשל כל צרכו, אסור לו להחזירה אף אם הקדירה בידו והכירה גרופה משום חשש מבשל (ביה"ל).
❖ באיזה כלי מותר להניח דבר מבושל כל צרכו (משנ"ב ס"ק לג[15])[עריכה]
הראשונים חולקים בהבנת המשנה על דבר שעבר שריה מערב שבת ש'מותר לשרותו בשבת'. האם מדובר על שריה בכלי ראשון או בכלי שני:
◄ תוספות, יראים, רבינו ירוחם ור"ן: מותר אפילו בכלי ראשון כי אין בישול אחר בישול כלל (אבל לא על האש ממש משום מחזי כמבשל (ר"ן)).
☜ כך פוסק משנ"ב[16]. ולא יתנו על האש ממש (או משום חשש חזרה, או משום שיש חוששים לבישול אחר בישול בכלי ראשון שעל האש[17] (שער הציון)).
◄ אור זרוע: אסור בכלי ראשון ורק בכלי שני מותר.
◄ הגהות מרדכי: יש להסתפק אם מותר בכלי ראשון או שרק בכלי שני מותר.
☜ כך פוסק הב"ח (החמיר מחמת הספק).
❖ בישול דבר שעבר בישול חלקי בערב שבת[עריכה]
המשנה אומרת (קמה:) שדבר שבא בחמין מערב שבת מותר לשרותו בשבת[18].
◄ רש"י[19] (ע"פ ב"י): המשנה מדברת בשני סוגי מאכלים. אחד שנמלח ולא התבשל, ודינו שאם הודח בערב שבת מותר לשרותו ואין בו תיקון[20]. והשני מאכל שהתבשל מערב שבת שדינו שאם שרה אותו בחמין מערב שבת מותר לשרותו שוב בשבת.
◄ רמב"ם[21]: המשנה מדברת על מאכל שהתבשל, ומחדשת שאם דבר עבר בישול שאינו גמור (פחות מבן דרוסאי) מערב שבת, מותר לחזור ולעשות את אותו בישול בשבת עצמה.
☜ שו"ע (כרש"י): דבר שהתבשל מותר לשרותו שוב בשבת.
⤶ כוונתו שהתבשל בדווקא, אבל אם רק הניחו אותו בכלי שהיד סולדת בו אסור להניחו בכלי ראשון (רש"י). ויש מקילים בזה (רמב"ם). לדעת פרי מגדים גם המקל התיר רק בדבר שדרכו להתבשל בהנחה בכלי ראשון שאינו על האש, אבל דבר שלא מתבשל כך אסור לכו"ע. וטוב להחמיר בכל מקרה (משנ"ב).
לכו"ע מותר לשרותו בכלי שני בשבת מאחר שעבר בישול חלקי בחום של יד סולדת (משנ"ב).
❖ עירוי על דבר לא מבושל (ומחזי כמבשל בכלי שני)[עריכה]
המשנה (קמה:) אומרת שדבר שלא בא בחמין מבעוד יום אסור לשרותו בחמים, אבל מותר להדיחו במים חמים (חוץ מקולייס האיספנין וכו').
☜ וכך פוסקים טור ושו"ע.
הראשונים חולקים איזו הדחה הותרה על דבר שלא נשרה מערב שבת. (שורש המחלוקת הוא האם עירוי נחשב כמו הכלי שמערים ממנו או כמו הכלי שמערים אליו). על פי זה תתבאר המשנה בשני אופנים:
◄ רשב"ם: עירוי מכלי ראשון נחשב ככלי שני ומותר. לפי זה מותר להדיח דבר שנשרה מערב שבת מכלי ראשון שהרי דינו ככלי שני. ובו אסרה המשנה לשרות דבר שלא בא בחמין.
◄ ר"י: עירוי מכלי ראשון נחשב ככלי ראשון ואסור. לפי זה אסור לערות מכלי ראשון, אלא רק מכלי שני, ובו אסור לשרות משום מחזי כמבשל (ורק בתבלין אינו נראה כמבשל שעשויין למתק את הקדירה). או שמותר לשרות בכלי שני, והמשנה נקטה 'להדיח' משום הסיפא, שבקלי הבישול אפילו הדחה אסורה.
☜ שו"ע (בסעיף י): עירוי מכלי ראשון מבשל כדי קליפה.
⤶ לכן אסור לערות מכלי ראשון על מה שלא נשרה בחמים מבעוד יום אלא רק מכלי שני, אבל תבלין מותר כי עשוי למתק את הקדירה. ואם כך אסור להשרות בכלי שני, כיוון שיש מחזי כמבשל בכלי שני (משנ"ב[22]).
מותר לערות מכלי שני רותח על דבר לח צונן שזה כהדחה בעלמא (אחרונים).
❖ קלי הבישול[עריכה]
המשנה (שם) מתירה להדיח כל דבר שלא בא בחמים אבל אוסרת להדיח קולייס האיספנין ודג מליח כי הדחתן זהו גמר מלאכתם.
☜ וכך פוסק שו"ע (לדין קלי הבישול עיין בסעיף ט').
רמ"א (על פי הגהות מרדכי): הוא הדין כל דבר קשה שאינו ראוי לאכילה בלי שריה, דהוי גמר מלאכה[23] (רוצה לומר, דבר שאינו מבושל ואפשר לאוכלו חי, אך הוא יבש ומחמת כך אינו ראוי לאכילה, אסור משום תיקון (משנ"ב)).
⤶ נחלקו הפוסקים האם מותר להדיח במים חמים דבר שאפשר לאוכלו בהדחת צוננים (או שאפשר לאוכלו חי):
◄ פרדס (להבנת הב"י): דבר שנאכל כמות שהוא חי או דבר שמספיק לו הדחת צוננים, מותר להדיחו במים צוננים בלבד. (ותמה עליו הבית יוסף מדוע לא התיר גם במים חמים לפי זה).
☜ כך פוסקים ט"ז, שלחן עצי שיטים, חיי אדם ומשנ"ב[24].
◄ פרדס (לפי הדרישה): מותר להדיח גם במים חמים (מכלי שני) כל דבר שאפשר לאוכלו לאחר הדחה במים קרים, כיוון שזה מראה שהמים החמים לא עושים את גמר בישולו.
☜ כך פוסקים אליה רבה, תוספת שבת ופרי מגדים.
בגמרא איתא שהמדיח אותם בחמים חייב חטאת (משנ"ב).
אין איסור לשרות כל דבר במים קרים, שאין איסור להפוך דבר שאינו ראוי לאכילה שיהיה ראוי (משנ"ב). (ועיין לקמן בדין מכה בפטיש באוכל).
❖ הכנת תה בשבת[עריכה]
הקדמה קצרה
דבר יבש שהתבשל כל צרכו אין בו איסור בישול יותר (אבל יש בו מחזי כמבשל), ודבר לח שהצטנן יש בו איסור בישול בכלי ראשון ואין בו איסור בכלי שני, ואם נשאר עדיין חם אין בו איסור בישול (לשו"ע: יד סולדת, לרמ"א: כל שנשאר חם מעט).
דבר יבש שלא עבר בישול אסור ליתנו בכלי שני, וכל שכן דבר שהוא ספק מקלי הבישול.
ברור שיש איסור תורה בבישול עלי התה בשבת, ולכן ודאי שאסור לערות על עלי התה מכלי ראשון שהרי בסעיף י' השו"ע פוסק שעירוי מכלי ראשון מבשל כדי קליפה. וגם לכלי שני אסור להכניס את העלים כיוון שדבר שלא בא בחמין מערב שבת אסור לשרותו בכלי שני (שיש מחזי כמבשל בכלי שני) וכן שמא הם מקלי הבישול (משנ"ב).
משנ"ב: כמה דרכים יש בהכנת תה בשבת:
יערה מכלי ראשון על עלי התה מערב שבת ויערבב היטב את העלים כך שכולם יתבשלו מהמים. אחר כך ישפוך את התמצית של עלי התה וישארו רק העלים וכך דינם כדבר יבש, שמותר לערות עליו מכלי ראשון. ואם ירצה יוכל אחר כך גם לשפוך את תמצית התה לתוך הכלי השני שהרי דבר לח שהצטנן אין בו איסור בכלי שני. וכן הדין בפולי הקפה[25]*.
דרך טובה יותר[26]: ישתמש רק בתמצית. ישפוך מים חמים מהכלי הראשון לכלי שני ואליו ישפוך את התמצית. ואין בזה איסור צובע. ואם התמצית עדיין חמה אפשר לערות עליה ישר מהכלי הראשון וכך יוצא ידי מי שאומר שאסור לתת משקה צונן בכלי שני (וכן ידי כולם בעניין הצובע).
❖ מכה בפטיש באוכל[עריכה]
ספר הפרדס (לביאור הדרישה): כל דבר שאפשר להכינו על ידי מים קרים מותר גם לערות עליו מים חמים.
נחלקו האחרונים האם יש להתיר לערות מים קרים על דבר שמספיק להכינו על ידי מים קרים שמא יש בו איסור 'מכה בפטיש':
◄ לבוש, נשמת אדם ופרי מגדים: יש איסור מכה בפטיש באוכל ולכן אסור לערות גם מים קרים על דבר שמים קרים מכינים אותו לאכילה (ונשאר הפרמ"ג בצ"ע על דברי הבית יוסף מדוע מותר בצונן).
◄ אליה רבה וביאור הלכה (בשם הרבה ראשונים): אין איסור מכה בפטיש באוכל.
סיכום:[עריכה]
| כלי ראשון (שאינו על האש) | עירוי מכלי ראשון | כלי שני | עירוי מכלי שני | |
|---|---|---|---|---|
| דבר לח רותח (שו"ע: יד סולדת. רמ"א: חום כל שהוא). | מותר | |||
| דבר לח צונן | אסור (מחלוקת בראשונים ונפסק כאוסרים) | אסור (מחלוקת ונפסק בסעיף י כאוסרים) | מותר (משנ"ב) | מותר |
| דבר יבש שמבושל כל צרכו (בין רותח ובין צונן) | מותר | |||
| דבר יבש שמבושל כמאכל בן דרוסאי | אסור (מחלוקת בראשונים ונפסק שיש בזה בישול מהתורה) | אסור | אסור | מותר |
| דבר יבש שאינו מבושל | אסור | אסור | אסור (דמחזי) | מותר |
| קלי הבישול. (ודבר קשה שאינו נאכל חי כלל). | אסור | אסור | אסור | אסור |
הערות שוליים[עריכה]
- ↑
יש מחלוקת באחרונים האם הירושלמי סובר שכלי ראשון שאינו על האש אינו מבשל, ואכמ"ל.
- ↑ סימן לזכור את המחלוקות במשנה על פי המילים של המשנה: 'כל'- לח/ יבש, בן דרוסאי/ כל צרכו. 'שבא בחמין' - בישול גמור/ שריה בכלי ראשון. 'שורין אותו בחמין בשבת' – כלי ראשון/ כלי שני. 'וכל שלא בא .. מדיחין אותו בשבת' - מכלי ראשון/ מכלי שני. 'חוץ.. מקולייס האיספנין' - דבר שנאכל על ידי הדחת צוננים.
- ↑ לקמן יבואר שיש איסור בבישול אחר בישול בלח (צונן) ואין איסור בבישול אחר בישול בדבר יבש. הפוסקים נחלקו כיצד להגיד דבר יבש ודבר לח (עיין בהרחבה בספר הלכה ברורה, שיח ד, פח) . הבית יוסף (בסימן רנג) מביא את דברי רבינו ירוחם שכתב שכל שרובו לח דינו כלח. אצלנו לעומת זאת הבית יוסף הביא בשמו שכל שיש בו רוטב צריך להחמיר בו. (ולא כתב כמה רוטב). ◄ לדעת המנחת כהן (משמרת השבת ב, ב תנאי שני), פרי מגדים (רנג, ס"ק יז), הר צבי (טל הרים, בישול) ואגלי טל (אופה נה, ד): הולכים אחרי הרוב. (האגלי טל כותב שאם הרוב יבש כוונתו על זה והרוטב נחשב לאינו מתכוון. ואף שנחשב לפס"ר כיוון שלדעת הרמ"א העיקר כדעה שאין בישול אחר בישול בלח (סעיף טו) אין זה עדיף משבות גמור על ידי גוי בפס"ר שמותר. ואף בהר צבי ביאר שהדבר דומה למלאכת הוצאה, שהמוציא את החי עם המיטה פטור כי המיטה טפלה לו, וכאן אין לאסור אפילו מדרבנן כיוון שיש כמה ראשונים שסוברים שאין בישול אחר בישול בלח. וכך פסקו עוד כמה אחרונים: הרב פנחס שיינברג, כף החיים, ישכיל עבדי). ◄ לדעת הגר"ז (יא), חתם סופר ומשנ"ב (ס"ק לב ולט): כל עוד יש רוטב בעין נחשב לדבר לח ואסור. (אך אם יש רק רטיבות על פני המאכל, אפילו טופח על מנת להטפיח מותר (הגרש"ז, (מאור השבת א, מכתב א אות ב), ולע"ד מוכח גם מהמשנ"ב שסבר כך להלכה, שהרי לעניין עלי תה כתב שהם יבשים אם יוציא מהם את המשקה (ובשער הציון הדגיש שיבש היינו בלי מי התה (משמע לע"ד שלא צריך לייבשם ממש) ובסוף ספר ארחות שבת הביא מכתב משבט הלוי שסבר כך על פי הפרי מגדים.)). קטשופ: לאג"מ (ד, עד, בישול ה) דינו כדבר לח. ולגרש"ז (מאור השבת א, מכתב א ,א) דינו כדדבר יבש.
- ↑ הרא"ש מתחילה הביא ראיה לרש"י מכך שגם המגיס במים חייב ולא רק המניח אותם בתוך הסיר שעל האש (כדאיתא בביצה לד.) אך דחה וכתב שכל עוד המים לא עברו בישול בן דרוסאי המקרב את בישולם חייב אפילו הם רותחים. אך לאחר שעברו בישול בן דרוסאי חייב רק אם הצטננו. ואם כן מוכח שסבר כרש"י ויש בישול אחר בישול בלח שהצטנן.
- ↑ ודבר לח שנשאר רותח: הקרבן נתנאל כותב שמדברי הרא"ש משמע שהבין ברש"י שגם בלח רותח שייך איסור תורה של בישול. אמנם נראה שכוונתו לדבר לח רותח שעבר בישול בן דורסאי ואין כוונתו לדבר שהתבשל כל צרכו, שכן מה הסברא לומר שיהיה בו איסור בישול, שהרי הוא עדיין רותח ועבר בישול כל צרכו. ונלע"ד שאף הבית יוסף למד שלדעת הרא"ש אין בישול בדבר לח רותח שעבר בן דרוסאי, ולטור יש, אך אם התבשל כל צרכו ודאי שאין איסור. (ועיין בהערות על הטור (שירת דבורה) הערה לג).
- ↑ יש להעיר שמצד מחזי כמבשל יש גם בדבר יבש שהתבשל כל צרכו ואסור להניחו על גבי האש.
- ↑ אמנם בסעיף ח הביא השו"ע את סברת רבינו ירוחם לחלק בין מצטמק ויפה לו למצטמק ורע לו. וכתב המג"א (כז') שדעת השו"ע באמת כרבינו ירוחם כמו שסתם בסעיף ח'. אמנם המשנ"ב בשם התוספת שבת כתב שהעיקר כמו שסתם בסעיף ד' לאסור בכל מקרה. ודע שיש שפסקו להלכה את דעת השו"ע כביאור המג"א (מנחת כהן (ב, ב) מאמ"ר (ס"ק ו) חזו"ע (ד, עמוד שלח)).
- ↑ ונלע"ד שהם מבארים את הגמרא בדף לד. לגבי שמא ירתיח, כביאור הרא"ש, שכתב שהאיסור מצד שמא יחתה ולא שמא יבוא להרתיח. ולדעתם מה שהמשנה (קמה:) התירה לשרות דבר שעבר שריה מערב שבת, מדובר גם על דבר לח (בית יוסף).
- ↑ * ובשיעור זה יש שכתבו שזה 45 מעלות (ש"כ בשם הגרש"ז (ריש פרק א)) והראיה מבית השחיטה, ע"ש שהביא עוד שיטות רבות, עד 70 ו80 מעלות (ונוהגים לחשוש להם לחומרא). לכאורה קשה, איך אפשר לבחון דבר זה בדיוק? וכתבו האחרונים גדר לכך, שאם אפשר לאכול או לשתות את המאכל ללא צינון נוסף, אין זה יד סולדת (בן איש חי (בא ב, ה) וכן העלה ביבי"ע (ג, או"ח כד)).
- ↑ האחרונים נחלקו האם הרמ"א סובר כדעת הראשונים שאין בישול אחר בישול בלח ורק החמיר שישאר מעט חם (חזו"א לז, יג), או שמא הרמ"א פוסק כדעת הראשונים שיש איסור תורה בבישול אחר בישול בלח אלא שלדעתו אם נשאר חום כל שהוא אין בו איסור (מג"א ברנג, לז, ופרי מגדים שם). מדברי המשנ"ב (בס"ק צט) נראה שהבין שהרמ"א סמך על הדעות שאין בישול אחר בישול כל עוד לא התקרר (נראה כדברי החזו"א).
- ↑
יש להקשות מדוע אין כאן מחזי כמבשל, שהחמיר המג"א גם בכלי שני וכך פסק המשנ"ב לקמן. ונראה שכיוון שיש מתירים בזה לכתחילה, לא חששו למחזי כמבשל בכלי שני בכה"ג. ומדוע אין לחשוש שמא זה נחשב לקלי הבישול? (כך גם מקשה קצות השולחן סימן קכד, ס"ק לח). ועיין בסוף ס"ק לט שהמשנ"ב כותב שעדיף שלא ייתן משקה שהצטנן לכלי שני כדי לצאת חובת כל הדעות (שכן הכלכלת שבת אסר לתת בכלי שני רותח). ונראה ליישב שמאחר והחשש לקלי הבישול בכלי שני אינו מוסכם, הקלו האחרונים בצירוף שתי הדעות (שאין לחשוש לקלי הבישול בכלי שני, ושאין בישול אחר בישול בלח).
- ↑
מקור הדברים בפרי מגדים כאן. ויש לתמוה שכן הפרי מגדים כתב לעיין בסימן רנג, ושם הוא כותב בשם המג"א שלדידן שנוהגים כדעת הרמ"א שכל עוד שהתבשיל חם אין בו איסור בישול יש להתיר לערות מכלי שני אפילו אם אין היד סולדת בו. ואם כן הפרי מגדים בעצמו כתב שאין הלכה כמו שכתב כאן. ונראה פשוט שהביה"ל בא רק לבאר את דעת השו"ע ולא לפסוק כך להלכה.
- ↑ כיוון שמצד אחד מצינו שהמגיס חייב על הבישול אם התבשיל לא מבושל כל צרכו (ביצה לד.) (אלא שאפשר שרק אם לא התבשל כבן דרוסאי חייב) ומצד שני מצינו שבשר וביצה עברו צליה של בן דרוסאי אין איסור להשהות אותם שלא חששו שמא יבוא לחתות. עיין ברא"ש בביצה.
- ↑ תוספות בדף לט ד"ה כל. אמנם תוספת בדף לו: ד"ה חמין כותב שאין איסור בישול בתבשיל שהתבשל בן דרוסאי.
- ↑ עיין בב"ח (סוף סעיף ג).
- ↑ השו"ע סתם ולא ביאר באיזה כלי מותר.
- ↑ שער הציון מבאר כך את דברי האליה רבה (באליה רבה לא מצאתי שהחמיר בבישול אחר בישול על האש עצמה). ולא מצאתי מי הוא המחמיר בבישול אחר בישול על האש עצמה.
- ↑ לשון המשנה קשה לראשונים כיוון שהיה צריך לומר 'כל שהתבשל מערב שבת', ולא 'כל שבא בחמין'.
- ↑ רש"י על המשנה מבאר שהכוונה לדבר שהתבשל מערב שבת. אמנם בדף לט רש"י מבאר שהכוונה לדבר מלוח שהדיחו אותו במים מערב שבת שיותר לא שייך בו איסור תיקון באוכלים.
- ↑ ועליו אמרה המשנה 'כל שבא בחמין' כי הדחת המאכל מהמלח שעליו נקרא 'ביאה בחמין', ואגב זה קראה המשנה גם לסוג השני 'ביאה'.
- ↑ עיין לעיל שכתב הבית בדעת הרמב"ם שאם דבר התבשל כשיעור בן דרוסאי עדיין שייך בו איסור תורה עד שיעור כל צרכו. והעיר הדרכי משה שדבריו סותרים את פסיקתו כאן להתיר לשרות כשלא עבר בישול גמור.
- ↑ כך מבאר תוספות את שיטת ר"י. וכך פוסק המג"א. אמנם בתירוץ שני בתוספות יישב אחרת את דעת ר"י, וכך סוברים עוד כמה ראשונים שאין מחזי בכל שני. וכך פוסק בלוית חן (על אתר). ויש עוד להעיר, שכיוון שהאשכנזים חוששים שכל דבר הוא מקלי הבישול, אין כל כך נפקא מינה בחשש מחזי כמבשל בכלי שני שהרי גם כך אסור לתתו מצד בישול ממש. ורק דברים הידועים שאינם מקלי הבישול יש בזה חומרא (חוץ מתבלין כנ"ל, ויש לעיין כיוון שגם מים מותרים בנתינה בכלי שני לדינא, ואולי רק שמן יהיה אסור. וצ"ע).
- ↑ וביאר במשנ"ב שהרמ"א כתב זאת לומר שיש בזה חיוב מהתורה, כמי ששורה קלי הבישול שחייב מהתורה, שהרי גם כך יש איסור דרבנן לשרות דבר שלא עבר בישול מערב שבת. ובביה"ל כתב שהרמ"א סובר כמרדכי שהתיר שריה בכלי שני, ולכן קמ"ל שבקלי הבישול אסור אפילו שריה בכלי שני. (ואין נפק"מ בין הביאורים אלא רק ביאור דברי הרמ"א).
- ↑ ומה שהקשה הב"י שהרי אפשר לאוכלו גם ללא הדחה, ומדוע שיהיה אסור להדיחו בחמים, יש לומר שזה כמו דבר שנאכל כמות שהוא חי, שיש בו חיוב במים חמים, והטעם הוא כיוון שמשתבח יותר על ידי הבישול (ביה"ל).
- ↑
* לעניין קפה בימינו. קפה נמס (ללא תוספות שונות) מגיע מבושל ולכן מותר לערות עליו מכלי ראשון (שמעתי מהרב אופיר מלכא שליט"א). אלא שכיוון שהקפה הופך להיות מיד נוזל יש לחשוש בזה ללבוש שאסר לבשל דבר יבש שסופו להפוך לנוזל, אמנם במשנ"ב ס"ק ק הקל בזה כדעת המג"א. ואף על פי שלעניין נתינת סוכר בכלי ראשון החמיר לכתחילה בס"ק עא, יש לצרף את דעת הראשונים שאין בעירוי איסור (עיין אורחות שבת פרק א הערה נו). אמנם אף על פי כן כתבו האחרונים שלכתחילה אין לערות מכלי ראשון על קפה אלא לתת אותו בכלי שני. (שש"כ (א, מט) וכתב עליו בחזו"ע (שבת ד, שיג) שאין זה מעיקר הדין אלא חומרא). ועוד עיין לקמן בסעיף ט, דין נתינת מים חמים על דבר שמיד נעשה נוזל (כסוכר או קפה).
קפה שחור (שעבר קליה) לדעת הרב עובדיה (חזו"ע ד, שיג) מותר לערות עליו מכלי ראשון כיוון שאין בישול לאחר קליה, ועדיף מכלי שני כשאפשר. ולדעת האשכנזים החוששים לרמ"א שהחמיר בבישול לאחר אפיה, אסור. ולדעת האור לציון (ל, ד) אף לספרדים אסור כיוון שהקפה אינו ראוי לאכילה כמות שהוא ורק בכלי שלישי מותר.
- ↑
בדרך הראשונה יש כמה חסרונות כמובא באחרונים. ואחד מהם, חשש שהעירוי בערב שבת לא גמר את כל הבישול של העלים ועכשיו שמערה עליהם בשבת גומר את הבישול לגמרי וכנ"ל בדין עירוי על דבר שעבר עירוי בערב שבת. (אמנם שער הציון מיישב שאולי הלכה כרמב"ם שמותר בעירוי אחר עירוי, ועוד שאולי הלכה כמ"ד שאין בישול אחר בישול בלח שהצטנן).
יש פוסקים המקילים בדרך נוספת: לתת את עלי התה בכלי שלישי, כיוון שכלי שלישי לא מבשל כלל וגם אין בו מחזי כמבשל. יש שכתבו שבכלי שלישי אין איסור בישול כלל אפילו לא בדברים קלי הבישול (כך כתב בפניני הלכה י, 6). אמנם רוב האחרונים כתבו שבכלי שלישי אין איסור בדברים שהם רק ספק קלי הבישול, אך דברים שהם ודאי קלי הבישול אסורים בכלי שלישי (- כל עוד הכלי חם בשיעור יד סולדת). ולגבי עלי תה יש ספק אם הם קלי הבישול ולכן אפשר להקל ולהניחם בכלי שלישי. ועיין בסעיף הבא לגבי דברים שאינם ידועים אם הם קלי הבישול.