פרשני:שולחן ערוך:אורח חיים שיח ט
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
סעיף ט | כלי ראשון ושני[עריכה]
המשנה (מב.) אומרת שכלי ראשון ('אילפס') שהעבירו מעל האש אסור לתת בו תבלין[1], אבל בכלי שני ('קערה') מותר[2]*. (ברור שאסור להכניס כל דבר לכלי ראשון שעל האש, ורק אם הורידו אותו מהאש יש לדון מה מותר להכניס לתוכו (ר"ן)).
הגמרא דנה במלח, ללישנא קמא מלח חמור ואסור לתת אותו אפילו בכלי שני, דלא כרב נחמן שאמר שמלח מתבשל לאט כמו בשר השור. וללישנא בתרא מלח קל ומותר לתת אותו אפילו בכלי ראשון כדברי רב נחמן.
◄ רי"ף, רמב"ם, (רא"ש) ותוספות: הלכה כלישנא בתרא ומותר לתת מלח גם בכלי ראשון (משמע שגם בשר השור מותר).
⤶ תוספות: המחמיר כלישנא קמא שלא לתת מלח גם בכלי שני תבוא עליו ברכה.
☜ כך פוסק רמ"א.
◄ רא"ש: אין לתת בשר מלוח בכלי ראשון, כי המלח והלחלוחית שעל הבשר מתבשלים בו.
☜ שו"ע: כלי ראשון שאינו על האש מבשל ואסור לתת בו תבלין, אבל מלח מותר. ויש מי שאוסר לתת בכלי ראשון בשר מלוח אפילו של שור.
רמ"א: אסור לתת בשר אפילו אינו מלוח[3] (ומה שנקטו לשון 'מלוח' רק בא לומר שבמלחו בעבר את הבשר, שאם לא כן אסור מדין דם).
על האש עצמה, אסור לתת שום דבר, אפילו אם דעתו לסלקו מיד, שמא ישכח (משנ"ב).
עיין לקמן בדין גוש חם.
כל דברי הרמ"א להחמיר במלח לכתחילה, היינו במלח שחופרים אותו מהאדמה, אך מלח שעובר בשיול, אין צורך להחמיר בו, וכן הדין בסוכר, שמותר ליתנו בכלי ראשון שאינו על האש (ועיין בזה לקמן). (משנ"ב).
❖ עד מתי כלי ראשון מבשל[עריכה]
◄ הגהות מרדכי וראבי"ה: כלי ראשון שהורד מהאש יכול לבשל רק בעודו רותח, אבל אם הניחו להפיג רתיחתו נחשב כלי שני.
◄ תוספות, ריטב"א ובית יוסף: כל עוד היד סולדת בו נחשב לכלי ראשון.
☜ וכך פוסק שו"ע.
❖ הכניס מלח לכלי ראשון באיסור[עריכה]
◄ רבינו שמחה (בשבלי הלקט): אם הכניס מלח לכלי ראשון באיסור, אין לאסור את התבשיל בדיעבד. כיוון שהמלח האסור (ששם בשבת עצמה) מצטרף יחד עם המלח המותר (ששם בערב שבת) והוי זה וזה גורם ומותר. ואף אין לאסור מצד דבר שיש לו מתירים כיוון שהמלח האסור התבטל בתבשיל עוד לפני שנעשה לאיסור.
☜ כך פוסק רמ"א.
◄ ט"ז: אסור כיוון שהמלח האסור נתן טעם מעצמו.
משנ"ב: אם המלח האסור נתן טעם מעצמו בתבשיל אסור עד מוצאי שבת, כי זה לא נחשב 'זה וזה גורם'. אבל אם שניהם יחד נתנו טעם, מותר.
אם המלח עבר בישול, אין לאסור בדיעבד, אפילו בכלי ראשון שעל האש (אע"פ שלכתחילה אסור לעשות כן[4]) (משנ"ב).
❖ דבר יבש שנמחה בבישול[עריכה]
◄ לבוש: דבר יבש שנמחה מוגדר כדבר לח, כי הולכים אחר סוף.
◄ מג"א ומשנ"ב (ס"ק לג, ק): נחשב כדבר יבש[5].
⤶ נחלקו האחרונים בסוכר וקפה (אבקות) האם מותר לערות עליהן מכלי ראשון[6]:
◄ שערי תשובה ורעק"א: אסור.
◄ משנ"ב: ראוי לחשוש ולא לערות על סוכר מכלי ראשון[7].
❖ גוש חם[עריכה]
◄ איסור והיתר, רש"ל, ש"ך (יו"ד קה, ח), מג"א ומשנ"ב: גוש חם יכול לבשל גם בעודו בכלי שני כמו כלי ראשון.
◄ רמ"א (יו"ד קה, ג), גר"א וחתם סופר: אין בכוח גוש לבשל אם הוא מונח בכלי שני.
⤶ בדיעבד אם הניח דבר שאינו מבושל על דבר גוש- המאכל לא נאסר (משנ"ב[8]).
הערות שוליים[עריכה]
- ↑ ומהו תבלין: מג"א כותב שבצל נחשב תבלין כי הוא בא לתת טעם. אמנם המשנ"ב כותב שהמג"א מודה שמותר לתת אותו בכלי שני (והוא דיבר רק לשיטות שאסור מצד מחזי). תבלינים של ימינו: הגרש"ז החמיר בהם כי הם טחונים דק מאוד (שש"כ, א הע' קנב). ואילו האג"מ (או"ח ד, עד, בישול, יח) והרב אלישיב הקלו גם בתבלינים של ימינו.
- ↑ === * החילוק בין כלי ראשון לשני: === רשב"א: כלי ראשון מבשל וכלי שני אינו מבשל (הגדרה מציאותית. כמובן שהדבר קשה להבינו בסברא. החזו"א (נב, יח) כותב שלא בהכרח שרק כלי ראשון מבשל אלא שהדרך לבשל היא בכלי ראשון, שרוב הדברים מתבשלים בו ולא בכלי שני (לפי דבריו כלי שני או שלישי מותרים אם רק אינם יכולים לבשל). תוספות: כלי שני אינו מבשל כיוון שהדפנות שלו הולכות ומתקררות (הגדרה הלכתית. כוונתו שאי אפשר לראות עוד את הכלי השני כמקור חום שמבשל שהרי הדפנות שלו קרות). אור שמח: כלי שני הוא תולדה דתולדת האור ולא גזרו בו חכמים (הגדרה הלכתית. גם זה קשה להבין שהרי המים עצמם הם אותם מים).
- ↑ הרמ"א מבאר כך את דעת השו"ע (שער הציון) אמנם יש חולקים וסוברים שהשו"ע אסר דווקא אם יש ממש מלח על הבשר (המג"א סובר שהשו"ע אוסר רק בבשר מלוח ממש). ולדינא הסכימו האחרונים להחמיר בזה כמו הרמ"א לאסור כל בשר בכלי ראשון.
- ↑
לכאורה צ"ע מדוע, הרי יש כאן איסור דרבנן, והרי אין להתיר איסור דרבנן אם אדם עשה אותו במזיד. ואולי מדובר על שוגג.
- ↑ וכך פוסק חזו"א.
- ↑ אמנם בסעיף טז המשנ"ב לא הזכיר (עיין בס"ק ק) להחמיר בשומן בכלי ראשון. ואפשר שהוא החמיר בכלי ראשון (אינו משום יבש שהופך ללח אלא -) משום טעמו של ה'זרע אמת' שסוכר במים הוי בישול לאחר אפיה, ועוד שהדרך לאכול את הסוכר מחוי, ואם כן עשייתו נחשבת לבישול שאינו גמור, והעירוי גומר את הבישול. ולפי"ז מובן מדוע הביא בשער הציון את השערי תשובה שהביא את דברי הזרע אמת. אפשר אולי לומר שהסברא להחמיר לפי המשנ"ב היא על פי רעק"א (סוף סימן רנג) שמקשה, איך מותר לערות על דבר יבש שנימוח מיד במים, הרי תחילת העירוי הופך את היבש ללח ואז נמצא שמבשל בהמשך העירוי את הלח הצונן. (ואין לומר שמותר כיוון שיש בו קצת חום, כי רק חום שנשאר מהתבשיל מותר כמו שכתוב ברמ"א בסעיף טו, אבל אסור לחממו מעט ואז להמשיך שהרי הלך ממנו הבישול הראשוני), ולכן כתב בשער הציון (צו) לעיין בחידושי רעק"א.
- ↑ כך פוסק גם בשש"כ (א, סב). אמנם בס"ק ק המשנ"ב התיר ללא חילוק. ועיין בהערה הקודמת.
- ↑ האגרות משה (או"ח ד, עד בישול, ה) מתיר להניח דבר לח שהצטנן על דבר רותח (כמו קטשופ). עוד הקלו הפוסקים אם לאדם יש דבר גוש בצלחת ומניח בלא מתכוון סלט וכדומה והוא נוגע בגוש, שכיוון שגוש זו חומרא, ועוד שהסלט רק מתקלקל מזה, והוא לא מתכוון, אין להחמיר בזה (הגרש"ז, מאור השבת א, רסג). וכן התיר הגרש"ז לתת מלח על גוש רותח (מטעם שאינו נימוח שם). ודע שרבים מהספרדים מקילים בגוש, להחשיבו לכלי שני לכל דבר (יבי"א (יא, לב) ואור לציון (ל, טז)).