פרשני:שולחן ערוך:יורה דעה שמה ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:יורה דעה שמה ב

סעיף ב – גדר מאבד עצמו לדעת ועיסוק עם גנב[עריכה]

גדר מתאבד[עריכה]

אבל רבתי פרק ג הלכה ה[עריכה]

המאבד עצמו לדעת שאמר אעלה לגג וראוהו מיד שהלך דרך כעס, או בשעה שמיצר נפל ומת - אין מתאבלין עליו ולא מספידין אבל עומדין עליו בשורה ואומרים ברכת אבלים וכל דבר שהוא כבוד לחיים. אבל ראוה חנוק באילן, או הרוג בסיפו - אינו בחזקת מאובד לדעת ומתאבלין עליו.

• מהי ההגדרה של המאבד עצמו לדעת: (ב"י, ש"ך ס"ק ג, פת"ש ס"ק ב, ערוה"ש סע' ד)

• רמב"ם – אם אמר שעולה לראש הגג "דרך כעס או שהיה מיצר", וראוהו עולה ונפל ומת.

• רמב"ן – אף שלא ראו אותו עולה ונופל, אלא אפילו שרק אמר שהולך לאבד עצמו, ומצאוהו מת.

  • הכרעה: השו"ע פסק כרמב"ם: "איזהו מאבד עצמו לדעת, כגון שאמר: הרי הוא עולה לראש הגג, וראוהו שעלה מיד דרך כעס, או שהיה מיצר, ונפל ומת, הרי זה בחזקת שאיבד עצמו לדעת. אבל אם ראוהו חנוק ותלוי באילן, או הרוג ומושלך על גבי סייפו, הרי הוא בחזקת כל המתים, ומתעסקים עמו ואין מונעין ממנו דבר".
  • והש"ך הביא את הב"ח בשם הרש"ל שהסכימו לפסוק כדעת הרמב"ם והשו"ע, שלא סומכים על דיבורו אם לא ראו אותו ממש עולה.
  • והחת"ס וערוה"ש כתבו, שנחשב מעל"ד רק אם אחר שאמר שהוא עולה, ראו אותו גם בנפילתו.

המתאבד מחמת יסורים[עריכה]

• האם אדם שהתאבד מחמת רעב, ריבוי צרות, יסורים, דאגות או עוני גמור דינו כמעל"ד: (פת"ש ס"ק ב, ילקו"י עמ' שא)

• (שו"ת בשמים ראש)^[1] ושו"ת חיים ביד (לרב חיים פלאג'י סי' קי) – אינו נחשב מאבד עצמו לדעת, ומתאבלים עליו.

• חת"ס וספר הר אבל – נחשב מאבד עצמו לדעת, ואין מתאבלים עליו.

  • הכרעה: הילקו"י פסק כחת"ס וסיעתו: "המאבד עצמו לדעת אף שעשה כן מחמת צרות רבות ורעות – אין מתאבלים עליו". וכ"פ החזו"ע (אבלות ח"א "על מי מתאבלים" סע' ב, עמ' תקח-תקי).

ספק אם התאבד[עריכה]

• כתב החזו"ע (אבלות ח"א "על מי מתאבלים" סע' ב, עמ' תקח): "המורה יקבע לפי העניין אם יש לו דין מאבד עצמו לדעת, אם לאו. ויהיה מטה כלפי חסד".
• וכתב גשר החיים (פרק כה, ג אות א): "ברוב המקרים הנראים מאבדי עצמם לדעת רחמנא לצלן – אין לדונם דין מאבד עצמו לדעת, כי כל מה שאפשר לתלות שאחר הרגו, אפילו באופן רחוק מהמציאות, או שיש לתלות שלא היה אז שפוי בדעתו והיה מבולבל מאחת הסיבות, או אפשר שבזמן האבקו עם המות התחרט וחזר בו – תולין לקולא, ומעמידין אותו בחזקת לא רוצח נפשו".

סברות להקל להתאבל על מתאבד[עריכה]

• כתב שו"ת אבן השהם (סי' מד, הובא בפת"ש ס"ק ב) אודות צדיק שסיגף עצמו בתענית ובטבילה. ויום אחד הלך לטבול, ואמר לאשה שדרה שמה: "אם יבקשוני תמצאוני בבית הטבילה". והלך ושהה שם, וחזר לביתו, ולמחר מצאוהו בביתו שוכב מגואל בדם, וסכין בידו ופרע בית השחיטה. ומקודם באיזה ימים השחיז הסכין, ואמר שרוצה לעשותו סכין של שחיטה, ועל כותל ביתו נמצא כתוב בכתב ידו: שתלמידיו יגידו אחריו קדיש. שאינו נחשב כמעל"ד משום:

  1. כיוון שלא ראו אותו מאבד את עצמו, אינו נחשב מעל"ד.

  2. זה שאמר להגיד עליו קדיש, יתכן שזה משום שחש חולשה בלבו ופחד שימות.

  3. יתכן שרוח בלבלתו, ועשה זאת מתוך שגעון. ומאבד עצמו לדעת נחשב רק כשעושה כך בדעת צלולה.

  4. יתכן שעשה כן מחמת תשובה.

• כתב שו"ת יביע אומר (ח"ב יו"ד סי' כב) שאם יהודי ניסה להתאבד ונפצע, ומת רק לאחר כמה ימים – אין לו דין מעל"ד, שמסתמא עשה תשובה. וכן אם ידוע שהוא ירא שמים והתאבד – אין לו דין מעל"ד, משום שודאי נטרפה עליו דעתו.

דין גנב[עריכה]

אבל רבתי פרק ג הלכה ב[עריכה]

כל הרוגי מלכות אע"פ שבדין המלך נהרגו – ברשות התורה מתאבלין וממונם למלך, ונקברין בקברי אבותיהם.

מסכת שמחות פרק ב הלכה ט[עריכה]

הרוגי מלכות... מאימתי מתחילין להן למנות? משעה שנתיאשו מלשאול, אבל לא [מלגנוב {את המת מהמלכות}] (מגנב {לא מתאבלים על גנב משום שהוא רשע} (לגרסת המרדכי)). כל הגונב הרי זה שופך דמים, ולא כשופך דמים בלבד, אלא כעובד עבודה זרה ומגלה עריות ומחלל שבתות.

• האם מתאבלים על גנב שנהרג ע"י המלכות: (ב"י על סעיף ד, דר"מ ס"ק ג, באה"ג בציון (0), ש"ך ס"ק ה)

• מרדכי (מו"ק פרק ג' סי' תתקלז) – אין מתאבלים על גנב שנהרג ע"י המלכות, שכן משמע מהירושלמי^[2]. ומשמע מדבריו שהטעם הוא משום שהגנב נחשב רשע, והדר"מ ביאר שגנב נחשב כמאבד עצמו לדעת.

• מהרי"ו – מתאבלים על גנב שנהרג ע"י המלכות, שאינו נחשב מעל"ד, שחשב שיצליח לברוח, ומיתתו היא כפרתו.

  • הכרעה: הדר"מ כתב שהב"י פסק כדעת המרדכי, שאין מתאבלים על גנב שנהרג ע"י המלכות.
  • אך הרמ"א פסק כמהרי"ו: "מי שגנב וגזל וע"י זה נהרג בדין מלכות – מתאבלים עליו אם אין בו סכנה {להתאבל עליו} מפני אימת המלכות, ולא מקרי מאבד לדעת".

גנב או גזלן שמת[עריכה]

• כתב הש"ך (ס"ק ה) שמשמע מדברי הרמ"א, וכ"כ הרשב"א (שו"ת ח"א סי' תשסג), שעל סתם גנב או גזלן שמתו – מתאבלים, ואין הוא נחשב כפורש מדרכי ציבור.

מתוך הספר שירת הים - לפרטים

הערות שוליים[עריכה]