פרשני:שולחן ערוך:יורה דעה שסד א
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
סעיף א – הנאה מהקבר[עריכה]
הנאה מבניין הקבר ומהקרקע של הקבר[עריכה]
סנהדרין מז ע"ב[עריכה]
קבריה דרב הוו שקלי מיניה עפרא לאישתא בת יומא {לרפא קדחת בת יומה}. אתו אמרו ליה לשמואל, אמר להו: יאות עבדין קרקע עולם הוא וקרקע עולם אינה נאסרת. דכתיב (מלכים ב, כג, ו) "וַיַּשְׁלֵךְ אֶת עֲפָרָהּ עַל קֶבֶר בְּנֵי הָעָם" מקיש קבר בני העם לעבודה זרה, מה ע"ז - במחובר לא מיתסרא... הכא נמי, במחובר לא מיתסר. מיתיבי: "החוצב קבר לאביו והלך וקברו במקום אחר – הרי זה לא יקבר בו עולמית" הכא במאי עסקינן? בקבר בנין {"שבנאו למעלה מן הקרקע" (רש"י)}.
וכ"פ השו"ע: "קבר של בנין – אסור בהנאה; אבל קרקע עולם של קבר – אינו נאסר".[1]
- קרקע שמכסים בה את המת, האם נחשבת קרקע עולם שמותרת בהנאה, או כבניין שאסור בהנאה: (ב"י, ב"ח סע' ב)
ר' ישעיה, (רי"ף, רמב"ם ורא"ש (ע"פ רי"ו הובא בב"י)[2]) – כבניין, ולכן העפר שתלשו ונתנו על המת אסור בהנאה.[3]
(רי"ף ורמב"ם (ע"פ הב"ח)), (רא"ש (ע"פ הטור והב"ח)) וטור – כקרקע עולם, ולכן אף העפר שנותן על המת מותר בהנאה.
- הכרעה: מכך שהשו"ע לא חילק בזה, נראה שדעתו להקל כדעת הטור וסיעתו, שחשיב כקרקע עולם.
- הרמ"א הביא את שתי הדעות, ולא הכריע: "וי"א דהקרקע שלקחו מן הקבר וחזרו ונתנו עליו, דהוי תלוש ולבסוף חברו – אסור בהנאה... ויש חולקין ומתירין".
- וכתב גשה"ח (ח"א פרק כז סימן ד אות ב) דנקטינן לחומרא כר' ישעיה, ולכן העפר אסור בהנאה.[4]
וכתב בעל הכנה"ג, שכל הדיון כאן הוא לגבי קבר של יחיד, אבל בבית קברות עצמו גם סתם קרקע עולם - אסורה בהנאה (שבבית קברות כל הקרקע מיועדת לקבורה). וכן כתב השלטי גיבורים (סנהדרין טו. בדפי הרי"ף ס"ק א) בדעת הרמב"ם. וכן פסק גשר החיים (ח"ב פ"ד סע' ו).
הנאה מהמצבה[עריכה]
ברכות יט ע"ב[עריכה]
תא שמע, דאמר רבי אלעזר בר צדוק: מדלגין היינו על גבי ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל, ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אמרו אלא אפילו לקראת מלכי אומות העולם, שאם יזכה - יבחין בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם.
- האם מותר ליהנות מהמצבה שעל הקבר: (ב"י, דר"מ ס"ק ב, ט"ז ס"ק א, ש"ך ס"ק ג, פת"ש ס"ק ג)
ר' ישעיה והגהות אשרי בשם או"ז – אסור, שהמצבה נחשבת כבניין הקבר, שהיא כתלוש ולבסוף חברו.[5]
רא"ש – מותר, שהמצבה לא נחשבת כבניין הקבר, אלא רק כציון לקבר.
- הכרעה: הב"י הכריע כדעת הרא"ש: "ולעניין הלכה נקטינן כהרא"ש".
- הרמ"א הביא את שתי הדעות ולא הכריע: "יש אוסרין עוד לישב על האבן שנותנין על הקבר למצבה. ויש חולקים ומתירים".
- והרדב"ז, הרש"ל והב"ח פסקו כדעת ר' ישעיה וסיעתו, שאסור ליהנות מהמצבה.
- והוסיף הש"ך ע"פ הב"ח בשם הגה"א, שאסור למכור מצבה שנשברה, ואסור לדרוך ולהישען על קברים.
- אך הט"ז כתב שאין איסור ללכת על המצבה לפי שעה, שאין בזה הנאה.[6]
כתב החזו"ע (אבלות ח"א "הלכות בית הקברות" סע' ד עמ' תלו): "נכון מאוד להיזהר שלא לדרוך ברגליו על המצבות של בית הקברות, ואם אי אפשר בלא זה, והוא דרך אקראי בעלמא – יש להתיר".
קבר שהוציא את המת מתוכו[עריכה]
סנהדרין מח ע"א[עריכה]
{הגמרא דנה האם הזמנה מילתא או לאו מילתא, ומביאה ראיה} תא שמע: נפש שבנאו לשם חי - מותר בהנאה, הוסיף בו דימוס אחד לשם מת - אסור בהנאה! - הכא במאי עסקינן, דרמא ביה מת. - אי הכי מאי איריא הוסיף? כי לא הוסיף נמי! - לא צריכא, אף על גב דפנייה.
וכ"פ השו"ע ע"פ הרמב"ן: "והא דקבר של בנין אסור לעולם, דווקא שבנאו לשם מת, ונתנו בו אפילו על דעת לפנותו, ואפילו לא נתן בו אלא נפל.
אבל אם בנאו לשמו, ולא נתנו בו - מותר.
וכן אם נתנו בו אדעתא לפנותו, ולא הזמינו מתחילה - מותר לאחר שפינהו.
אבל אם נתנו בו על דעת להיות בו עולמית - אסור אפילו לאחר שפינהו, אפילו לא בנאו לשמו.
ואם לא בנאו לשמו, ונתנוהו בתוכו והוסיף בו דימוס (פירוש נדבך, והוא שורת בנין החומה) לשמו - כולו אסור, אפילו לאחר שפינהו ואפילו שקברו שם על דעת לפנותו.
ואם מכיר הדימוס שהוסיף לשמו - מסירו, והוא לבדו אסור, ושאר הקבר מותר".
סיכום דברי השו"ע:[עריכה]
| נתן את המת לעולם, ופינה אותו | נתן את המת ע"מ לפנותו, ופינה אותו | לא נתן את המת | |
|---|---|---|---|
|
בנאו לשם המת / הניח דימוס לשם המת |
אסור לעולם | אסור לעולם (אם בנה רק דימוס לשמו, יכול להסירו, ושאר הקבר מותר) | מותר |
| בנאו לשם משהו אחר | אסור לעולם | מותר | מותר |
קבורה בקבר שפינו ממנו את המת[עריכה]
כתב החזו"ע (אבלות ח"א "דיני פינוי המת" סוף הע' א עמוד תא) ע"פ הרשב"א: "קבר שפינו ממנו מת כדי לקוברו אצל אבותיו, או כדי להעלותו לקוברו בא"י - מותר לקבור בו מת אחר".
כלי חפירת הקבר[עריכה]
כתב הרמ"א ע"פ הרשב"א: "הכלים שחופרים וקוברים בהם – מותרים בהנאה, ואין להשתמש בהן אלא מדעת הגבאי, כמו בשאר צדקה".
מתוך הספר שירת הים - לפרטים
הערות שוליים[עריכה]
- ↑
כתב הרמ"א (סי' שסח סע"א) ע"פ המרדכי: "אין ליקח מקרקע עולם של קבר אע"ג דמותר בהנאה. וכל זה אינו אלא משום כבוד המתים, ולכן אם צריך אותו לרפואה, שרי".
- ↑
הב"ח תמה על דברי הב"י, וכתב שאין זה מופיע בדברי רבנו ירוחם. וז"ל של רבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב כח ח"א): "קברות שלנו עפרן מותר בהנאה אף על פי שנתלש אחר שהחזירו העפר למקומו ר"ל קרקע עולם ואינו נאסר שלא מצינו תלוש שהוא אסור אלא קבר בנין שבנו אותו ע"ג קרקע. וכן דעת רי"ף וכן כתב הרא"ש".
- ↑
וביאר הש"ך (ס"ק ב) ע"פ הטור, שקרקע עולם של קבר שמותר בהנאה, היינו בכגון שחפר כוך בסלע שלא נתלש לעולם.
- ↑
כתב הפת"ש (ס"ק א) בשם רעק"א: אולי י"ל שלהר"ר ישעיה מה שאסור הוא דווקא העפר כשיעור כיסוי פני המת שזהו לכבוד המת, אבל מה שעושים למעלה מזה כדי שיהא הקרקע שוה שלא יפול הנופל, מותר. ולכן אם חופרים לפינוי המת, העפר מותר כיון שהעפר האסור מתערב עם העפר הנ"ל שהוא מותר והוא הרוב. אך מהט"ז (או"ח סי' תקכו ס"ק ב) והמג"א (או"ח סי' תקכו ס"ק י) לא משמע כן.
- ↑
כתב ערוה"ש, שאף לר' ישעיה, כל מה שנאסר זה רק מצבה שעל הקבר, אך מצבה העומדת ליד הקבר, שרק מציינת שקבור כאן מת, היא מותרת בהנאה, שוודאי אינה נחשבת כבניין.
- ↑
וביאר היד אליהו (הובא בפת"ש ס"ק ב), שללכת על הקבר אין בזה הנאה, אך יש בזה בזיון למת, ולכן ללכת לצורך מצווה מותר, אך לשבת על מצבה, יש בזה הנאה ואסור.