רגל המותרת במקומה
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
|
|
"רגל המותרת במקומה" הוא מושג בהלכות עירובין, המתאר מצב שבו שתי חצרות זו לפנים מזו, החיצונה פתוחה לרשות הרבים והפנימית פתוחה לחיצונה, ויוצאת לרשות הרבים דרך החיצונה. כאשר בני החצר הפנימית לא ערבו עירוב חצרות הרי הן רגל האסורה במקומה, וכיון שבני החצר הפנימית, שאסורה בטלטול במקומה, יוצאים דרך החצר החיצונה לרשות הרבים, הרי החצר הפנימית שלא ערבה, אוסרת את החצר החיצונה בטלטול כדין חצר שלא ערבו בה. בדין זה מסכימים חכמים במשנה בעירובין דף נט עמוד ב, ורבי עקיבא. כאשר בני החצר הפנימית ערבו בפני עצמם, הרי שהחצר הפנימית היא "רגל המותרת במקומה" ובזה נחלקו רבי עקיבא וחכמים. לדעת חכמים רגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה, ולדעת רבי עקיבא, אוסרת שלא במקומה[1]
הערות[עריכה]
- ↑ רש"י עירובין דף נט/ב רגל המותרת במקומה אוסרת שלא במקומה - כגון שתי חצירות זו לפנים מזו, והחיצונה פתוחה לרשות הרבים והפנימית אין לה פתח לרשות הרבים, אלא יוצאת דרך חיצונה, ולא מיבעיא היכא דעירבו דיורין שבחיצונה לבדן, ובני פנימית לא עירבו ביניהן לבדן להיות מותרין בתשמיש חצר לעצמו דהויא רגל האסורה במקומה דאסרה דריסת הרגל דידהו אחיצונה, אפילו לרבנן, דכיון דבחצר דגופייהו אסרי ליכא למכפינהו למיחד דשא דידהו, וימחלו על דריסת הרגל שיש להן על החיצונה, אלא אפילו עירבו זו לעצמה וזו לעצמה, דהויא פנימית מותרת במקומה פליג ר' עקיבא, ואומר דריסת הרגל דידה אסרה אחיצונה, ופנימית מותרת וחיצונה אסורה, והכי נמי ניתסרו אהדדי: