רחמנות

חמלה, רחמים, השתתפות בצערו ובסבלו של הזולת, רצון לעזור לזולת בצרתו.

חז"ל אומרים, כי שלוש התכונות המאפיינות את עם ישראל הן: "רחמנים, ביישנים, גומלי חסדים".

מידת הרחמנות הינה אחת משלוש עשרה מידות רחמים של ה': "ה' ה' אל רחום וחנון..." (שמות לד, ו). על האדם להדמות לבוראו ולהדבק במידותיו הטובות, שנאמר: "והלכת בדרכיו" (דברים כח, ט). על פסוק זה דרשו חז"ל: "מה הוא רחום, אף אתה היה רחום...". לכן, על האדם להתרחק מאוד ממידת האכזריות שהיא מידה רעה מאוד וליטוע בליבו אהבה ורחמים.

המתנהג במידת הרחמנות, אף הקב"ה מרחם עליו, כפי שאמרו חכמים: "כל המרחם על הבריות, מרחמין עליו מן השמים". הקב"ה מתנהג עם האדם במידה כנגד מידה, ומי שהוא מרחם על הבריות גם ה' מרחם עליו.

דוגמא מעשית לכך מוצאים אנו במסכת בבא מציעא (פה, א), שם מספרת הגמרא על יסוריו הנוראים של רבי יהודה הנשיא, המכונה בפי כל "רבינו הקדוש". ומבואר שם שהיסורים באו כתוצאה ממעשה שהיה בעגל שרצו לשוחטו, ובכה לפני רבי על מר גורלו. ואמר לו רבי: לך, לכך נוצרת. ואז אמרו בשמים: הואיל ולא ריחם על העגל, יבואו עליו יסורים.

בהמשך מספרת הגמרא כיצד עזבו היסורים את רבי. היה זה כאשר אמתו של רבי כיבדה את הבית ותוך כדי זה סילקה מהבית גורים של חולדה. כאשר רבי ראה זאת, ציוה עליה להניח להם שהרי נאמר "ורחמיו על כל מעשיו", כיון שראו זאת בשמים, אמרו, הואיל והוא מרחם, נרחם עליו. ללמדנו שכל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים וכל שאינו מרחם על הבריות אין מרחמים עליו מן השמים.

את הפסוק בספר דברים (יג, יח): "ונתן לך רחמים ורחמך", פירש האור החיים הקדוש: "לפי שציווה על עיר הנדחת שיהרגו כל העיר לפי חרב, ואפילו בהמתם, מעשה זה יוליד טבע האכזריות בלב האדם, כמו שסיפרו לנו הישמעאלים, כת הרוצחים במאמר המלך, כי יש להם חשק גדול בשעה שהורגים אדם, ונכרתה מהם שורש הרחמים והיו לאכזר. והבחינה הזאת עצמה תהיה נשרשת ברוצחי עיר הנדחת. לזה אמר להם הבטחה שיתן להם ה' רחמים. הגם שהטבע יוליד בהם האכזריות, מקור הרחמים ישפיע בהם כח הרחמים מחדש לבטל כח האכזריות שנולד בהם מכח המעשה. ואומר 'ורחמך' - שכל זמן שהאדם הוא בגדר טבע אכזרי, כמו כן יתנהג ה' עמו, שאין ה' מרחם אלא לרחמן".

כלומר: למקנאים קנאת ה' והורגים את אנשי עיר הנדחת, מובטחת השפעה מיוחדת של "ונתן לך רחמים" - חידוש מידת הרחמנות שנפגעה בגלל גדר הרציחה שנפרץ אצלם. ומכיון שישובו להיות רחמנים, אזי יקויים בהם: 'ורחמך', כלומר שגם ה' ירחם עליהם, שכן כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים וכל שאינו מרחם על הבריות אין מרחמים עליו מן השמים.

ומכאן, שההנהגה של: 'כל המרחם - מרחמים עליו, וכל שאינו מרחם - אין מרחמים עליו', אינה בבחינת עונש על האכזריות, שהרי הורגי עיר הנדחת אנוסים לעשות את מעשה ההריגה בגזירת עליון, ומדוע, אם כן, היו צפויים להנהגה חסרת רחמים מצד הקב"ה אילולא שינה הקב"ה את טבעם ונתן להם רחמים? אלא ודאי אין זה עונש, כי אם כך היא מציאות הדברים - הקב"ה מתנהג עם האדם במידה כנגד מידה, ומי שאינו מרחם אין מרחמים עליו.

משום כך, גם רבי יהודה הנשיא לא נפטר מן היסורים, אף על פי שעברו עליו כמה ימי כיפור, ולדעתו של רבי הרי יום הכיפורים מכפר אף בלא תשובה, שכן היסורים לא באו עליו כעונש, אלא כך הוא מהלך הדברים שמי שאינו מרחם אין מרחמים עליו.