חובל
|
|
הגדרה[עריכה]
אדם שמזיק את גופו של חבירו (הסוגיות בבא קמא פרק ח).
בערך זה נדון באדם שחבל בגופו של חבירו. בדיני נזיקין בכלל (כגון המקור והטעם לאיסור להזיק) ע"ע נזיקין.
לדוגמא, סימא את עינו, קטע את ידו, שבר את רגלו, כוואו בשיפוד (בבא קמא פג: במשנה).
מקור וטעם[עריכה]
בטעם תשלומי חבלה חקר ר' שמואל האם הם משום הממון שהפסיד, כשאר תשלומי נזיקין, או שזו גזירת הכתוב (שיעורי ר' שמואל בבא מציעא ח"א עמוד סה. וכן הקונטרסי שיעורים בבא קמא כא-ב כתב שנחלקו הרמב"ם והראב"ד האם חובל הוא מדיני נזקי ממון או דין נפרד).
חמישה דברים[עריכה]
החובל חייב חמישה תשלומים עבור חמישה דברים: נזק, צער, ריפוי, שבת ובושת (בבא קמא פג: במשנה).
לעומת תשלומי נזק שאותו משלמים גם עבור היזק ממון, תשלומי צער, ריפוי, שבת ובושת משלם אדם שהזיק רק עבור שהזיק גוף של אדם, והם נקראים "ארבעה דברים".
נזק[עריכה]
תשלומי נזק הם תשלום לנחבל עקב הפחתת דמיו מחמת החבלה.
כיצד מעריכים את דמי הנזק? רואים את הנחבל כאילו הוא עבד הנמכר בשוק, ושמים כמה היה שווה לפני שנחבל וכמה הוא שווה לאחר שנחבל, ואת ההפרש משלם החובל כדמי נזק.
תשלומי נזק, כגון הקוטע את ידו של חבירו, הם בפשטות ממון (ולא קנס), שהרי משלם לו את שווי הנזק. אך הרמב"ם חידש שהוא קנס (חובל ומזיק ה-ו,) (והראב"ד ושאר נו"כ הקשו עליו), ובטעמו מצאנו ארבעה הסברים:
- רוב האחרונים ביארו שאברי הגוף (כגון היד) לא נחשבים ממון כיוון שאינם במכירה, שהרי לא יכול למכור את עצמו לעבד (אור שמח חובל ומזיק ה-ו, קהילות יעקב בבא קמא מ בהשמטה לפרק החובל, גרש"ש כתובות לה סוף ד"ה ולדברנו, אבן האזל חובל ומזיק ה-ו ד"ה ובדעת. ומעין זה כתב מרכבת המשנה סנהדרין ה-יד (תחילת קכז. בדפיו) שאין בזה חסרון כיס).
- התשלום לא יועיל למלא את הנזק, שהרי לא יוכל לקנות יד חדשה (קהילות יעקב בבא קמא מ בהשמטה לפרק החובל)[1].
- נזק גוף צריך אומדן גדול, ולכן נחשב קנס (ב"ח חו"מ צ-כה).
- לדעות שגופו של האדם לא שייך לו[2] פשוט שאינו נזק.
בטעם תשלומי הנזק חקרו האחרונים האם הם על הממון (שווי), או על החומר שניזוק (עצם) (עיון בלומדות יד: מחלוקת ראשונים)[3].
צער[עריכה]
תשלומי צער הם תשלום לנחבל עקב הכאב והסבל שגרם לו החובל.
כיצד מעריכים את דמי הצער? אומדים כמה אדם היה מוכן לשלם כדי להינצל מסבל דומה (אם, למשל, היה מתחייב בצער כגון זה מטעם המלכות).
ריפוי[עריכה]
תשלומי ריפוי הם תשלום לנחבל לשם כיסוי ההוצאות להתרפאותו מן החבלה (שכר הרופא, דמי התרופות וכדומה).
תשלומי ריפוי אינם חוב ממון לשלם לו את שווי הריפוי, אלא יש עליו חיוב לרפאותו, ורק כשאינו יכול לרפאותו משלם לרופאים שירפאוהו (קובץ שיעורים כתובות ריח).
שבת[עריכה]
תשלומי שבת הם תשלום לנחבל על הזמן שהוא בטל ממלאכתו מחמת החבלה.
את השבת משלם על פי המלאכה הטובה ביותר שיכול הנחבל לעשות לאחר הנזק. למשל, אם קטע ידו משלם לו כשומר קישואים, מלאכה בה אינו נזקק לידו; אם עיוורו משלם לו כטוחן בריחיים.
אולם, אם גם לאחר הנזק יוכל להמשיך במלאכתו הרגילה, משלם לו שבת כדמי אותה מלאכה.
בושת[עריכה]
תשלומי בושת הם תשלומים על הבושה והחרפה שאדם גרם לרעהו. כיצד אומדים את דמי הבושת? - "הכל לפי המבייש והמתבייש", כלומר: הערכת הבושת על ידי בית דין נקבעת על פי נסיבות כל מקרה ומקרה: לפי המבייש ולפי המתבייש, שכל שהמבייש נקלה יותר בושתו מרובה, וכל שהמתבייש חשוב יותר, בושתו מרובה; ויש מפרשים: "הכל לפי המבייש והמתבייש - שאינו דומה מבייש נערה חשובה וממשפחה מיוחסת למבייש קטנה עניה ובזויה, ואינו דומה מתבייש מאדם חשוב וגדול למתבייש מאחד הנבלים וקל מן הקלים"; ויש סוברים, כי אדם בינוני שמבייש בושתו קשה מאדם בזוי ומאדם חשוב.
תשלום בושת הוא רק אם אדם בייש אדם אחר ע"י מעשה, אבל בייש בדברים - פטור.
תשלומי בושת חייב לשלם רק אם התכוון (בבא קמא פו: במשנה). ובגדר הכוונה יש חמש שיטות במפרשים (קונטרסי שיעורים בבא קמא יד-ג):
- כוונה לעשות את המעשה (רש"י).
- כוונה להזיק (ר"ח).
- כוונה להזיק, ואפילו אם כוונתו להזיק רק בשביל הנאתו, וכן אם הוא פסיק רישא חייב אפילו אם לא התכוון (מאירי).
- כוונה להזיק דווקא לרעתו של הניזק (ראב"ד).
- כוונה לבייש, וטעמו הוא שאם לא התכוון לבייש לא נחשב ביוש, דהיינו שהפטור בבושת שלא בכוונה אינו מצד המזיק אלא מצד הניזק (ים של שלמה).
פרטי הדין[עריכה]
נתן לו רשות לחבול בו וחבל בו - אינו עובר בלאו ("לא יוסיף") (מנחת חינוך מט-א [ו] ד"ה וגם נראה, מח-ב [ג] ד"ה ונראה לענ"ד, והוסיף (מח שם) שלא מצא כן מפורש, אך הסברא נותנת כן).