שבועת הדיינין

שבועה שהדיינים מחייבים בה את אחד מבעלי הדין, להבדיל מן שבועת ביטוי, שבועת שוא, שבועת העדות ושבועת הפקדון שהאדם נשבע מעצמו.

סוגי השבועות[עריכה]

שלושה מיני שבועות הן, שבית הדין מחייבים את אחד מבעלי הדין להישבע:

שבועות מדאורייתא[עריכה]

שבועה מן התורה: שבועה מן התורה כוללת שלושה סוגי שבועות, שסימנם שמ"ע:

א. "שבועת השומרים". כלומר: שבועה שמחייבים בה את השומר הטוען טענה שיכולה לפטור אותו מתשלום דמי הפקדון (כגון שומר חינם שטוען שאבד לו הפקדון, או שומר שכר שטוען שאירע אונס לפקדון). לפי רמי בר חמא אין השומר חייב בשבועת השומרין אלא באופן של הודאה וכפירה במקצת, כלומר: שתובעו ג' פרות, ומודה לו באחת שמתה בפשיעה וחייב לשלם (=הודאה), באחת אומר להד"ם (=כפירה) ובאחת טוען שמתה באונס ופטור (=שומרים);

ב. "שבועת מודה במקצת". כלומר: אדם שתבע דבר מחברו, והודה הנתבע במקצת התביעה - חייב הנתבע לשלם את החלק שהוא מודה בו, ולהשבע שאינו חייב את החלק שהוא כופר בו. רבי חייא סובר שגם מי שכפר בכל אך העידו עדים שחייב על מקצת התביעה - מתחייב בשבועה על השאר, וכן פסקו רוב הראשונים. במקרה של הילך (מזומן לשלם מה שמודה בו, ולשיטות אחרות: מודה בפקדון או בהלוואה שאומר לא הוצאתים והן שלך בכל מקום שהן - רש"י) יש מחלוקת: לדעת רבי חייא נשבע, ולפי רב ששת אינו נשבע;

ג. "שבועת עד אחד". כלומר: שבועה שמחייבים בה את הנתבע להשבע, כאשר עד אחד מעיד נגדו.

שבועות דרבנן[עריכה]

• שבועה מדרבנן, הנקראת "שבועת המשנה", משום שנתקנה בתקופת המשנה. להבדיל משבועת התורה, שבה הנתבע נשבע על אמיתות טענתו ונפטר על ידי כך מלשלם, הרי שבשבועת המשנה התובע נשבע על אמיתות תביעתו ונוטל את מה שתבע. לדוגמא: שכיר שתבע מבעל הבית בזמנו (שכיר יום - במשך כל הלילה שלאחר עבודתו עד הבוקר; שכיר לילה - במשך כל היום שלאחר עבודתו עד שקיעת החמה), שישלם לו את שכר מלאכתו, ובעל הבית טוען, שכבר שילם לו את שכרו, והשכיר טוען, שעדיין לא קיבל את שכרו, הדין הוא, שהשכיר נשבע שלא קיבל את שכרו, ובעל הבית משלם לו. וכן, הנגזלים והנחבלים - נשבעים ונוטלים. כמו כן, אם הנתבע חשוד שישבע לשקר, הדין הוא שהתובע נשבע על אמיתות תביעתו ונוטל את שתבע.
• "שבועת היסת". שבועת היסת היא שבועה שהטילו חכמים על הנתבע הכופר בכל התביעה, שישבע שאינו חייב כלום ויפטר. כאמור, מן התורה חייב להשבע רק מי שמודה במקצת התביעה, ואילו הכופר בכל התביעה - פטור מלשלם אף ללא שבועה. אך בהנחה ש"אין אדם תובע אלא אם כן יש לו עליו" (חזקה על אדם שלא יתבע ממון מחברו, אם חברו אינו חייב לו), תוקן בתקופת האמוראים, שגם כאשר הנתבע כופר בכל התביעה - ישבע "שבועת היסת" להכחיש את טענת התובע.

ההבדלים שבין השבועות[עריכה]

שבועת התורה ושבועת המשנה נשבעים בנקיטת חפץ, כלומר, שהנשבע מניח את ידו על ספר תורה או שהוא אוחז תפילין בידו בשעת השבועה. ולפי 'הערוך' ההבדל הוא שבשבועה דאורייתא מכבים את הנרות ובדרבנן נשבעים עם נרות דלוקים. (ובגמרא בשבועות מא. כתבו הבדלים אחרים) בשבועת היסת אין צורך בנקיטת חפץ.