שונית

שן סלע (צוק, כף, סלע גדול בולט כעין שן), וכן כל מקום שמי הים עולים ומציפים אותו. אדם שהולך ב"ארץ העמים" על גבי "שונית", אינו נטמא בטומאת "גושה" של "ארץ העמים".

חכמים גזרו טומאה על "ארץ העמים". הסיבה לכך היא, מפני שהנכרים מתרשלים בקבורת מתיהם וקוברים אותם בכל מקום ולאו דווקא בבית הקברות. משום כך גזרו חכמים, שאדם שמהלך בארץ העמים או נוגע בה או נושא מעפרה, יהא טמא "טומאת שבעה" ככל טומאת מת, וכדי להיטהר מטומאתו, הוא צריך הזאה מאפר פרה אדומה שלישי ושביעי.

את טומאת "ארץ העמים" חכמים גזרו לא רק במקום ישוב, אלא גם אדם שמהלך בהרים ובסלעים, בהם אין קוברים מתים, הרי הוא טמא בטומאת "גושה" של ארץ העמים. הטעם לכך הוא, לפי שהעפר מתפזר על גבי ההרים והסלעים על ידי הרוח.

ברם, המהלך על גבי "שונית", אינו נטמא בעפר ארץ העמים המתפזר עליה על ידי הרוח, לפי שהעפר נשטף על ידי גלי הים.

גם המהלך על גבי "שונית", אינו טהור אלא מטומאת "גושה" של ארץ העמים, אבל טמא הוא מטומאת "אוירה" של ארץ העמים, שכן חכמים גזרו גם על "אוירה" של ארץ העמים. כלומר: אדם שנכנס לארץ העמים, למרות שלא נגע בעפרה ולא נשא אותו (כגון שהיה רוכב על גבי סוס), מכל מקום הרי הוא טמא.

ואולם, שלא כבטומאת "גושה" של ארץ העמים, בה חכמים החמירו מאוד, הרי שבטומאת "אוירה" של ארץ העמים הקלו חכמים, שכן על טומאת "גושה" של ארץ העמים - שורפים תרומה וקדשים, והנטמא בה - טמא טומאת שבעה וצריך הזאה שלישי ושביעי, ואילו תרומה וקדשים שנטמאו ב"אוירה" של ארץ העמים - אינם נשרפים (אך גם לא נאכלים, אלא "תולים"), והנטמא בה - אינו צריך אלא טבילה ו"הערב שמש".