עריכת הדף "דון יצחק אברבנאל מדינאי והוגה דעות (ספר)" (פסקה)

==פרק ג - השקפות מדיניות==

אם בשני החלקים הקודמים של הספר, על תפיסת עולמו ועל ראייתו ההיסטורית, אברבנאל הדגיש  את הנחיותו ופיקוחו של האלוקים, הרי בפרק על השקפות מדיניות הוא הדגיש את תפקידו ואת אחריותו של האדם. 

'''היווצרות המדינה מקורה קלקול בטבעו של האדם'''. מטבעו, האדם לא זקוק למדינה לשם קיומו. לפי-כך נשאלת השאלה מדוע [[משה רבינו]] נתן לעם ישראל תחוקה של מדינה. הסברו של אברבנאל הוא שבימי משה העם היה כבר רחוק ממצבו הטבעי ולכן לא הייתה ברירה אלא להנהיג משטר של מדינה עבורו. וכך הפילוסוף היהודי התאים עצמו לדעתו של [[אריסטו]] כי האדם הוא בעצם "חיה" מדינית .

'''שויון בין בני-האדם''' אינו מקובל על אברבנאל. בתפיסתו ההיסטורית נוכחנו לדעת כי בני האדם נחלקים בין עליונים ונחותים ו"הנחותים יהיו כפופים לעליונים". יחד עם זאת, הוא רואה ב[[עבדות]] - "מיתה בחיים" - ומן הדין שיהיו בני-האדם בני חורין הואיל והם שווים  בעיני האלוקים. מקובלות עליו שתי העמדות : עקרון השיויון חל בתוך עם-ישראל ועקרון האי-שיויון יחול בין ישראל לבין העמים.

'''מהותו של המשפט''' דומה לזו של הרמב"ם. האדם הוא היצור האידיווידואליסטי ביותר. כדי שיוכל לחיות ביחד הוא זקוק לחוקים ומנהיגים. האלוקים הוא זה שהעניק לאדם את היכולת להעמיד מחוקקים ושליטים. הוא סבור כי האדם באופן טבעי לא יגיע לרמת המשפט המושלמת. הוא מבחין בין המשפט האנושי, המקובל, אשר ניתן לאומות העולם ואילו המשפט האלוהי, הכולל גם מימד רוחני, ניתן רק לעם ישראל. 

===התחיקה האידאלית===

אברבנאל עוסק בנושא תחיקת המדינה בתקופות אחדות של חייו ונותן לכך ביטוי בפירושים המקראיים שכתב בכל תקופה ‏‏<ref>‏ספר שמואל א' ח',ד; ספר דברים ט"ו, י"ח; ספר שמות י"ח , י"ג‏</ref>. פירושו בספר דברים ניראי לנתניהו כמקיף ביותר והשיטתית ביותר, אך זהו שבספר שמות, אשר נכתב, בסוף ימי חייו בהיותו בוונציה בא להשלים את התמונה.  המימשל מחולק לחוּ‏לוני ולמקודש. החולוני כולל את המוסדות הבאים: בית דין תחתון, בית דין גבוה והמלך. במקביל קיים השלטון הרוחני: הלווים, הכוהנים והנביאים.

את מערכת המשפט הוא בונה לפי מסורת חז"ל מימי הבית השני, אשר לדעתו מקורה ב"תורה מסיני". הוא תומך בדעה, '''שאינה מפורשת במקרא'''אך יש בסיס לסברה כי האמור בספר דברים ‏‏<ref>‏:"הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם" (א',י"ג). רש"ימפרש: "הבו לכם - הזמינו עצמכם לדבר", הנצי"ב (העמק דבר) כתב: "הבו לכם - אתם תבחרו מביניכם".‏</ref> קובע כי לעם הזכות למנות את השופטים ולא למלך.  אברבנאל הדגיש את חשיבות ה[[סנהדרין]] ונתן לה ביטוי קולע בכך שקבע שהיו בה:"האנשים החכמים ביותר והמלומדים ביותר בכל אמנות ומדע" - כלומר את האצולה האינטלקטואלית ולא היה בה ייצוג של כל חלקי העם. בפועל, היה בה רוב לכהנים וללויים שהיו פנוייים מדאגות חומריות, היו בעלי יראת אלוקים  ומחוננים יותר בחוכמה. הוא סבר לסנהדרין יש זכות החלטה בכל התחומים, גם בימי מלחמה והמלך לא היה רשאי לעשות דבר ללא אישורה. שני המוסדות הראשונים במדינתו של אברבנאל מייצגים שתי שיטות מימשל שונות: הדמוקרטית והאריסטוקרטית.

אברבנאל בוחר את ה'''אב-הטיפוס הוונציאני''' להדגמת השלטון הרצוי. משה רבינו מונה את ההנהגה על ידי שרי עשרות,שרי למישים, שרי מאות ושרי אלפים. לדעת האברבנאל תפקידם של השרים היה להיות מחוקקים ומדינאיים ולא שופטים ואפילו לא מפקדי שדה בעת מלחמה - לפי הגודמא הרומית. הוא מקבל את הדוגמא מוונציה. לפיה,  בכל עיר גדולה יש החלטות המתקבלות בפורום של עשרה וזו מועצת העשרה, אשר נקרא בוונציה Consiglio dei Dieci. נושאים אחרים דנים בציבור של אלף וזאת מועצת "שר האלף". יוצא כי שרי העשרות, המאות והאלפים כוונתם לא למספר הנשפטים אלא למספר השופטים והמנהיגים. ‏‏<ref>‏פירושו לשמות  י"ח, י"ג‏</ref>.

הוא העריץ את השיטה ובכתביו מופיעים שוב ושוב הביטויים:"מלכות ונציה רבתי בגוייםן! שרתי במדינות!. שותפים היו לו מדינאיים והוגי דעות בתקופת הרננסנס. לממלכת וונציה היה קסם "ממשלה בלי מלך" ו"בלי שליט יורש" ‏‏<ref>‏היורש נבחר לפי הגרלה‏</ref>. הוא ראה בוונציה דוגמא לממלכה החוּ‏לונית.

===ההתנגדות ללא תנאי למלוכה===

אברבנאל ממשיך בתיאור מערכת השלטון ומגיע לשיא הפירמידה של השלטון החוּ‏לוני - המלך. הוא נוטה לשלטון של ממשלה וכתב:"השכל הישר מחייב, שאדם אחד במעמד של מלך צפוי יותר לעשות מעשים גרועים מאנשים רבים הפועלים יחדיו" ‏‏<ref>‏ישועות משיחו, המבוא‏</ref>. אם אחד ינסה לעשות הרע, הרוב יימנעו זאת, שכן הם יודעים שהם צפויים לעונש ולביזוי. הדוגמא שלו היא כמובן הממלכות באיטליה שאין להן מלכים אלא ממשלות. מכאן "קיומו של המלך אינו הכרחי".

הוא הולך בעקבות דברי [[שמואל הנביא]], אשר ניבא התנהגות עתידית אפשרית של מלך, אשר כללה:מתן כבוד מוחלט למלך,  עבודת כפיה, החרמת שדות וכרמים ‏‏<ref>‏הוא מזכיר את מקרה נבות היזרעאלי‏</ref>. הסכנה הגדולה היא שאין לו מרות וחז"ל אמרו כבר ש"מלכי ישראל לא ישפטו ולא ישפטו". אמנם שופט היה עשוי למלא את התפקיד של המלך, אך אנשים עם התכונות המתאימות הם "יקרי מציאות ונדירים".

גישתו של אברבנאל למלוכה היא שלילית, הן במקרה שהיא מוגבלת וכמובן כאשר היא מוחלטת. זאת. בניגוד להשקפה הכללית של הפילוסופיים בימי הביניים. ולא רק מהם הוא זכה להתנגדות. בתולדות עם ישראל מלכות דוד נחשבה כתקופת תפארת. אפילו בניו העניקו לו יותר בטחון מאשר בתקופת [[השופטים]]. חידוש מלכות בית דוד נחשבה לשאיפת ה[[משיחיות]]. אברבנאל נלחם במסורת האדרת המלוכה  ונתניהו כתב ש"היה עליו לגייס את כל יכולתו ומקוריותו האינטלקטואלית כדי להוכיח, בניגוד לרמב"ם ולשאר גדולי היהדות, שכינונה של המלוכה '''לא היה פרי''' צו אלוקים"‏‏<ref>‏פירושו לשמואל א',ח, ד'‏</ref>.

התנגדותו למלוכה נובעת גם ממה שמכונה "הזכויות האלוהיות של המלכים". אין אדם רשאי להרים יד על המלך, "אפילו הוא פשע מלידה". מורד במלך דינו מיתה בין אם היה צדיק ובין אם הוא רשע. לפי-כך, אם המלך מבצע את תפקידו בצורה הגרועה ביותר, על העם להמתין עד למותו. אלוקים הוא הממליך מלכים ורק הוא רשאי להדיחם. אברבנאל סבור שאין מלך יכול להגיע למעמדו ללא הסיוע של האלוקים - כך זה גם לגבי אומות העולם. העובדה שהצליחו במלחמות מצביע כי האלוקים היה לצידם. 

הפתרון של אברבנאל היה הרעיון של מלכות האלוקים ולא מלך בשר ודם. מלך מלכי המלכים הוא הלוחם את מלחמות ישראל והוא נתן לנו את תורתו. לעם ישראל יש מסלול מימשל אחד, בהנהגת הנביאים, כפי שהיה מימי משה רבינו על לימי שמואל הנביא.