הצגת המקור של הדף "אנציקלופדיה תלמודית:קלוטה כמי שהונחה"

'''הגדרת הערך''' - דבר הנמצא באויר מקום, נחשב כמונח במקום.

==== הכלל ====

חפץ שנקלט באויר שמעל מקום מסוים, אם חשוב שמונח באותו מקום, נחלקו תנאים ואמוראים וראשונים בדעתם: א) לדעת ר' עקיבא, אמר רבה שחשוב שמונח, שקלוטה כמי שהונחה, ולכן הזורק* בשבת חפץ מרשות-היחיד* לרשות היחיד ורשות-הרבים* באמצע, שבשביל להתחייב משום מוציא צריך שהחפץ ינוח ברשות הרבים<ref>ע&quot;ע זורק ציון 1 ואילך.</ref>, כיון שעבר החפץ באויר רשות הרבים בגובה למטה מי' טפחים, חשוב שנח ברשות הרבים, וחייב משום מוציא* מרשות לרשות<ref> שבת ד א-ב ורש&quot;י.</ref>. ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו בדעת סתם התלמוד, שנסתפקו אם טעמו של ר' עקיבא הוא משום קכמש&quot;ה או משום שלומד זורק ממושיט<ref> ריטב&quot;א שבת ה א ד&quot;ה אלא לאו ש&quot;מ: ויותר נראה לומר, בד' הגמ' שם; פנ&quot;י גיטין עט א לתוד&quot;ה כמאן דרבי, ביישוב קו' תוס' מדוע לא אמרו כמאן כר&quot;ע.</ref>. וכן באותה שאמר ר' עקיבא המעביר כלי שבו מי-חטאת* על גבי טהור טמא, נטמאו מי החטאת<ref> פרה פ&quot;י מ&quot;ה, והובא זבחים צג א.</ref>, יש מן הראשונים שכתבו הטעם שלדעתו קלוטה היא כמי שהונחה, כאילו הונח הכלי שם<ref> פיהמ&quot;ש ורע&quot;ב פרה שם, ועי' זבחים שם שלמסקנת הגמ' אף לדעתו אינו כמי שהונח ואינו מטמא אלא משום גזירה שמא יניח, ועי' מרומי שדה שם שנ' בצ&quot;ע על פיהמ&quot;ש.</ref>. וכן בדעת ר' יהודה, שאמר הזורק מרשות היחיד לרשות הרבים ועבר החפץ ד' אמות ברשות הרבים ואחר כך נח, שחייב, אמרו בתלמוד שקלוטה כמי שהונחה, ולכן חייב משום מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, שמדובר שאמר &quot;הזורק כשתצא מרשות היחיד תנוח&quot; ומשום שקלוטה כמי שהונחה, הרי שחשוב שנח החפץ מיד ביציאתו לרשות הרבים<ref> שבת צז ב.</ref>, ויש מן הראשונים סוברים בדעתו, שאין אומרים קכמש&quot;ה אלא במתגלגל בקרקע ולא בקלוט באויר<ref> תוס' שבת פ א ד&quot;ה והא.</ref>.

ב) בדעת רבי, שהזורק מרשות הרבים לרשות הרבים דרך רשות היחיד, חייב משום הוצאה ומשום הכנסה<ref> בריתא שבת ד ב.</ref>, אמר ר' אבא שטעמו משום שקלוטה כמו שהונחה<ref> גיטין עט א.</ref>, וכתבו ראשונים שהוא דוקא כשיש מחיצות<ref> תוס' שם ד&quot;ה כמאן; רשב&quot;א שם ד&quot;ה הא דאמרינן.</ref>, וכן דעת ר' יוחנן בירושלמי בדעת רבי, שאינו חייב אלא כשיש מחיצות אך אין צריך שתהיה מקורה<ref> ירו' שבת פי&quot;א ה&quot;א.</ref>. בדעת רב ושמואל, שאמרו שלא אמר רבי שחייב אלא ברשות היחיד מקורה<ref> שבת ה א.</ref>, יש מן הראשונים שכתבו שלדעתם רבי אינו סובר קכמש&quot;ה<ref> תוס' שבת ה א בשם הרשב&quot;א, שלמדו כן מכך שנחלק עם חכמים דוקא בזורק מרה&quot;ר לרה&quot;ר דרך רה&quot;י, ולא בזורק מרה&quot;י לרה&quot;י דרך רה&quot;ר כבמחל' ר&quot;ע וחכמים; רשב&quot;א גיטין שם; ריטב&quot;א גיטין שם.</ref>, והזורק מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים, פטור<ref> תוס' שם.</ref>. ויש מן הראשונים שכתבו שלדעתם רבי סובר קכמש&quot;ה, אבל דוקא ברשות מקורה<ref> רבנו קרשקש גיטין שם ד&quot;ה אמר ליה.</ref>. ויש מן האחרונים שכתבו שלדעתם רבי סובר קכמש&quot;ה בכל ענין, ולא הצריך מקורה אלא כדי שייחשב הנחה על גבי מקום ד' על ד'<ref> פנ&quot;י גיטין עט א לתוד&quot;ה כמאן.</ref>.

ג) ולדעת חכמים, קלוטה אינה כמי שהונחה, ולכן הזורק חפץ בשבת מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע, פטור, שלא נח החפץ ברשות הרבים<ref> שבת שם.</ref>, ולכן המעביר כלי שבו מי חטאת על גבי תנור טמא, לא נטמאו מי החטאת<ref> פרה שם.</ref>, שלא חשוב שמי החטאת נחו בתנור<ref> זבחים צג א: לאו כמונח דמי, ועי' פיהמ&quot;ש פרה שם.</ref>. ויש מן האחרונים שכתבו שלדעת חכמים כאשר עומד לנוח באותו מקום, אומרים קכמש&quot;ה<ref> מהרש&quot;ל גיטין עט א ד&quot;ה אמר ליה.</ref>. ויש מן האחרונים שצידדו לומר שלדעת חכמים אפילו כשסופו לנוח באותו מקום, אין אומרים קכמש&quot;ה<ref> מהר&quot;ם שיף שם, ועי' מהרש&quot;א.</ref>.

להלכה, קלוטה אינה כמי שהונחה, והזורק מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים, פטור<ref> רמב&quot;ם שבת פי&quot;ג הט&quot;ז; טור או&quot;ח שמח.</ref>.

==== גדר הדין ====

בגדר הדין, נחלקו ראשונים ואחרונים: א) יש מן הראשונים שכתבו שמשום קלוטה כמי שהונחה, חשוב שהחפץ נח על המקום שתחת האויר בו נקלט<ref> ר&quot;ח שבת ד ב ד&quot;ה פשט העני; רש&quot;י ערובין לג ב ד&quot;ה אלא וגיטין עט א ד&quot;ה כמי שהונחה; עי' פיהמ&quot;ש ורע&quot;ב פרה פ&quot;י מ&quot;ה, ואבנ&quot;ז או&quot;ח סי' רמ אות ג בדעתם; עי' תוס' ב&quot;ק ע ב ד&quot;ה כמאן, ואבנ&quot;ז או&quot;ח רמ אות יח ואילך, בדעתם; תוצאות חיים סי' ד אות ו, בד' הרמב&quot;ן שבת שם א סוד&quot;ה למימרא; קה&quot;י שבת סי' ו אות ג, בד' הרמב&quot;ן.</ref>, כגון באויר רשות הרבים, חשוב שנח על קרקע הרשות<ref> שבת שם א; אבנ&quot;ז שם.</ref>, או באויר כלי, חשוב שנח בכלי<ref> פרה שם; אבנ&quot;ז שם.</ref>. ובדעתם כתבו אחרונים, שכאשר החפץ נמצא באויר שאינו מתיחס אחר המקום שתחתיו, כגון שנמצא החפץ באויר רשות הרבים למעלה מי' טפחים, שרשות הרבים אינה תופסת אלא עד י' טפחים<ref> ע&quot;ע רשות הרבים.</ref>, אין החפץ חשוב מונח במקום שתחת האויר<ref> אבנ&quot;ז שם אות ב; מרומי שדה שבת ד א לרש&quot;י ד&quot;ה קלוטה. ועי' רמב&quot;ן שם וקה&quot;י בדעתו.</ref>, ולכן לסוברים שלומדים זורק* ממושיט*<ref> ע&quot;ע זורק ציון 38 ושם שי&quot;ח.</ref> - שבמושיט, חייב על הושטה מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים אפילו כשעבר באויר רשות הרבים למעלה מי' טפחים<ref> ע&quot;ע מושיט ציון 72 ואילך.</ref> - הזורק חפץ מרשות היחיד לרשות היחיד ועבר החפץ באויר רשות הרבים למעלה מי' טפחים, חייב, ואינו חשוב שהחפץ נקלט במקום פטור<ref> עי' רש&quot;י שבת שם ב ד&quot;ה זורק, ואבנ&quot;ז שם, בדעתו.</ref>.

ב) ויש מן הראשונים שנראה בדעתם, שמשום קלוטה כמי שהונחה, חשוב כמונח באויר בו החפץ עבר, ולכן לדעתם הזורק חפץ מרשות היחיד לרשות היחיד ועבר החפץ באויר רשות הרבים למעלה מי' טפחים, פטור, שהרי החפץ נח במקום-פטור*, ואין ללמוד זורק ממושיט לחייבו<ref> עי' תוס' שם א ד&quot;ה אבל וחז&quot;א או&quot;ח סי' סג בדעתם; עי' תוס' שם ב ד&quot;ה דאמרינן (מעמ' א): ועוד אומר ר&quot;י, שלמ&quot;ד קלוטה כמי שהונחה, בזורק למעלה מי', א&quot;א לחייבו וא&quot;א ללמוד זורק ממושיט, שהרי החפץ עבר במקום פטור, ועי' אבנ&quot;ז שם א בדעתם</ref>, וביארו אחרונים בדעה זו, שדין קלוטה כמי שהונחה חידש, שאף על פי שהחפץ נמצא בתנועה, חשוב כאילו נח במקום אחד ולא זז<ref> אבנ&quot;ז שם ד.</ref>. וכעין זה כתבו אחרונים, שמשום דין קכמש&quot;ה רואים את האויר כאילו הוא דבר גוש וראוי לנוח עליו החפץ, ונחשב שנח שם, ולא שנחשב שהגיע לארץ<ref> ספר החיים (ר&quot;ש קלוגר) סי' כה ס&quot;ט, ועי&quot;ש שיישב בזה קו' ההלכות קטנות ח&quot;ב סי' מב (ועי' באה&quot;ט או&quot;ח כה ס&quot;ק ח), לגבי תפילין מדוע א&quot;א קכמש&quot;ה לגבי תש&quot;ר (ועי' ציונים 44, 45), שלגבי תש&quot;ר צריך שינוחו על הראש דוקא, ומה יועיל שנאמר שנחו באויר, הרי אם יתן דבר על הראש ויניח עליו התפילין, לא מועיל.</ref>. לדעה זו, המעביר מי חטאת על פי תנור טמא, אין לטמאם משום קכמש&quot;ה, שהרי אף אם נאמר קכמש&quot;ה, לא נחו בתנור אלא בארץ<ref> אבנ&quot;ז שם ג.</ref>.

ג) ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שמדין קלוטה כמי שהונחה, רואים את הצד התחתון של החפץ כאילו נמשך ונח על הקרקע, היינו שרואים כאילו החפץ ארוך, ובצידו התחתון נמצא בקרקע ובצידו העליון נמצא במקומו הנוכחי, ולכן כאשר החפץ נמצא באויר שהוא מקום פטור, חשוב שנח במקום פטור<ref> קה&quot;י שם אות ב, בד' תוס' שם ד&quot;ה דאמרינן,</ref>.

==== מקור הדין ====

דין קלוטה כמי שהונחה, תוקפו כדין תורה<ref> עי' שבת ד א שמשום קלוטה כמי שהונחה מחייב ר&quot;ע חטאת. ועי' אילת השחר שבת שם ד&quot;ה ורבנן, שנתקשה במקור הדין, שמצד א' קשה לומר שהוא סברא, שאינו מובן בסברא, ומאידך קשה לומר שהוא הלל&quot;מ, שא&quot;כ יוצא שחכמים החולקים על דין קלכמש&quot;ה סוברים שאין כזו הלל&quot;מ.</ref>. במקור הדין, יש מן האחרונים שכתבו שהוא סברא<ref> גליוני הש&quot;ס שבת שם ד&quot;ה תוס' ישנים. ועי' תוצאות חיים סי' יא ד&quot;ה ונראה שנקט שהוא גזירת הכתוב, וצ&quot;ב היכן נאמרה גזה&quot;כ זו.</ref>, ויש מן האחרונים שכתבו, וכן כתבו אחרונים בדעת ראשונים, שהוא מהלכה למשה מסיני<ref> שפ&quot;א שבת צז ב ד&quot;ה כגון; אבנ&quot;ז או&quot;ח רמא ה, בד' הרשב&quot;א שבת ד א; גרש ירחים (רא&quot;ל צינץ) גיטין עט א, ועי&quot;ש שלכן לר&quot;ע חייב בזורק ד&quot;א ברה&quot;ר, שלגבי זורק לא נאמרה ההלכה שקלוטה כמי שהונחה.</ref>.

==== ברשות אחת ====

קלוטה כמי שהונחה, אם אומרים באותה רשות, נחלקו בכך ראשונים: יש מן הראשונים סוברים שדין קלכמש&quot;ה לא נאמר אלא בב' רשויות, אך לא ברשות אחת, ולדעתם זה הטעם שהזורק ד' אמות ברשות הרבים חייב<ref> ע&quot;ע מעביר ד&quot;א.</ref>, ולא אומרים שהחפץ נח קודם שעבר ד' אמות<ref> תוס' רי&quot;ד שבת ה ב ד&quot;ה בן עזאי; רמב&quot;ן שם ד&quot;ה הא; רשב&quot;א שם ד ב ד&quot;ה אבל בשם יש מי שאומר; מאירי שם צז א ד&quot;ה כבר ביארנו בשם יש חולקין.</ref>. ויש מן הראשונים שנראה בדעתם שדין קכמש&quot;ה נאמר אף ברשות אחת<ref> עי' תוס' שבת ה ב ד&quot;ה בשלמא ורשב&quot;א שם ד ב ד&quot;ה אבל, שהזורק ד&quot;א ברה&quot;ר חייב ואינו נפטר משום קלכמש&quot;ה, משום שהוא הלל&quot;מ, ולא תירצו כראשונים שבציון 40 שברשות אחת ל&quot;א קלכמש&quot;ה; עי' תוס' ישנים שם ד ב לתוס' שם ד&quot;ה דאמרינן, שהזורק ד&quot;א ברה&quot;ר חייב משום של&quot;א קכמש&quot;ה להקל.</ref>. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים לחלק, שלחייב אומרים קכמש&quot;ה אפילו ברשות אחת, ולפטור אין אומרים קכמש&quot;ה אלא כשיש רשות אחרת מפסקת<ref> אבנ&quot;ז או&quot;ח רמא אות יא, בד' התוס' שבת ד ב ורשב&quot;א שם.</ref>.

בטעם שהזורק ד' אמות ברשות הרבים חייב, ואין אומרים שמשום קכמש&quot;ה ייחשב כנח בתוך ד' אמות, ע&quot;ע זורק<ref> ציון 85 ואילך.</ref>.

==== שלא ברשויות ====

דין קלוטה כמי שהונחה, כתבו אחרונים שאינו שייך אלא ברשויות, כרשות היחיד או רשות הרבים, שאויר הרשות מתיחס לרשות שתחתיו, ולכן משום קכמש&quot;ה גם הנמצא באויר חשוב מונח ברשות<ref> שו&quot;ת בית שערים או&quot;ח סי' כד, בטעם שלגבי תפילין שנמצאות באויר הראש וטרם הונחו עליו, א&quot;א קכמש&quot;ה על הראש, שהאויר שמעל הראש אינו מתיחס אחר הראש.</ref>.

==== כשצריך הנחה מתמשכת ====

דין קלוטה כמי שהונחה, כתבו אחרונים שלא נאמר אלא בענינים שצריכים הנחה לזמן כלשהו, כגון לענין הוצאה מרשות לרשות בשבת<ref> שו&quot;ת בית שערים או&quot;ח סי' כד, בטעם שלגבי תפילין שנמצאות באויר הראש וטרם הונחו עליו, א&quot;א קכמש&quot;ה על הראש, שבתפילין אין די בהנחה לזמן כלשהו.</ref>.

==== להעשות רשות חדשה ====

קלוטה כמי שהונחה, יש מן האחרונים שכתבו, שלסוברים שחשוב כמי שמונח בקרקע, אזי כשם שהזורק רשות - כגון שזרק כוורת, שהיא כלי גבוה י' טפחים ורחב ד' טפחים - כשהגיע לקרקע, פטור, לסוברים כן<ref> ע&quot;ע זורק ציון 164 ואילך.</ref>, אף כשהיא עדיין באויר, חשוב כאילו נחה בקרקע, ונעשה רשות, ופטור, אבל לסוברים שקכמש&quot;ה היינו שחשוב שעומד באויר, אזי אינו נעשה רשות אלא כשהגיע לקרקע, אבל באויר אינו נעשה רשות, וכל עוד שלא הגיע לקרקע ממש, חייב<ref> תוצאות חיים סי' יא אות א, בד' התוס' שבת ח א ד&quot;ה רחבה.</ref>.

==== לפטור ====

קלוטה כמי שהונחה, יש מן הראשונים שכתבו שלא אומרים אלא לחייב ולא לפטור, וזה הטעם לדעתם שהזורק ד' אמות ברשות הרבים חייב, ואין לומר שמדין קכמש&quot;ה החפץ נח קודם שעבר ד' אמות<ref> תו&quot;י על הגליון שבת ד ב לתוד&quot;ה דאמרינן.</ref>, וביארו בדעתם, שאין דין הנחה מכח קכמש&quot;ה יכול לבטל עקירה של תחילת מלאכה<ref> הררי קדם (רי&quot;ד סולובייצי'ק) ח&quot;ג סי' ט ד&quot;ה אכן, ועי' ארבעה טורי אבן שבת ד ד&quot;ה בתוס' ישנים שנ' שכתב כעי&quot;ז, ושכך היתה הקבלה בידם לענין קכמש&quot;ה.</ref>, ויש שביארו בדעתם, שבחפץ שנע באויר, שרוצים לדון בו שנח מצד קכמש&quot;ה, יש בו שני כוחות, כח התנועה שבו, שהרי עדיין זז, וכח ההנחה שבו מצד קכמש&quot;ה, ולענין שבת מתחייב או מכח התנועה שבו, כגון בזורק ד' אמות ברשות הרבים, או מכח ההנחה שבו, כגון בזורק מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים<ref> גליוני הש&quot;ס שבת ד ב ד&quot;ה תוס' ישנים, ועי&quot;ש שלענין הזורק גט, עי' ציון 51, מתגרשת מצד ההנחה שבו.</ref>. ויש מן הראשונים שכתבו שקכמש&quot;ה אומרים בכל אופן<ref> רשב&quot;א שם ד&quot;ה אבל, והוכיח מגיטין עז א שרצו לומר בהו&quot;א בטעם שהזורק גט מעל חצרה, מדין קכמש&quot;ה ייחשב שנכנס הגט בחצרה ומגורשת. ועי' ראשונים שבציון 40 שפירשו בעוד אופנים בטעם שהזורק חייב, ולכאו' אף לדעתם אומרים קכמש&quot;ה להקל. ועי' שו&quot;מ תליתאה ח&quot;ג סי' עט ד&quot;ה והנה מדברי, שהביא מפיהמ&quot;ש פרה פ&quot;י מ&quot;ה, לענין מי חטאת שהעבירם על כלי, שמשום קכמש&quot;ה המים נטמאים, עי' ציון 5, שהרי שורפים עליה תרומה וקדשים, וא&quot;כ הוא גם לקולא.</ref>, ובטעם שהזורק ד' אמות חייב, פירשו באופנים אחרים<ref> עי' ציון 41.</ref>. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שבמקום חיוב אין אומרים קכמש&quot;ה לפטור, ובמקום פטור, אומרים קכמש&quot;ה לפטור<ref> חי' רעק&quot;א שבת ד א ד&quot;ה ונלענ&quot;ד, בד' תוס' שם ד&quot;ה דאמרינן.</ref>.

==== כשלא נתקיימה מחשבתו ====

דין קלוטה כמי שהונחה, לסוברים כן, בדעת ר' יהודה, יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שהוא דוקא כשנתקיימה מחשבתו<ref> ראשונים ואחרונים להלן.</ref>, מהם שכתבו כשרצונו שינוח באותו מקום דוקא<ref> תוס' עירובין צח ב ד&quot;ה אלא, שכ&quot;ה למסקנת הגמ' שבת צז ב, ועי' אבנ&quot;ז או&quot;ח רמג אות ד, שלדעתם באומר כל מקום שתרצה תנוח, אין אומרים קכמש&quot;ה.</ref>, ומהם שכתבו שאפילו כשרצונו שינוח בכל מקום שהוא<ref> רשב&quot;א שבת צז ב ד&quot;ה ואיכא, ועי' אבנ&quot;ז שם אות ה, בדעתו; חת&quot;ס שבת ד א ד&quot;ה אבל.</ref>, אבל כשלא נתקיימה מחשבתו, שלא רצה שינוח החפץ במקום זה, אין אומרים קלוטה כמי שהונחה<ref> תוס' ורשב&quot;א שם ושם.</ref>, וזה הטעם לדעתם לאותה שאמר ר' יהודה שהקורא בספר בראש הגג ונתגלגל הספר מידו, שאפילו אם הגיע הספר מרחק כמלוא החוט מן הארץ, גוללו אצלו<ref> משנה עירובין צז ב וגמ' שם צח ב.</ref>, ואין אומרים בזה שמשום קלוטה כמי שהונחה ייחשב כמונח בארץ ואסור להחזירו משום מכניס מרשות הרבים לרשות היחיד, שכיון שאינו רוצה שינוח הספר בארץ, שהרי אינו רוצה שיתגלגל מידו, אין אומרים בזה קלוטה כמי שהונחה<ref> תוס' ורשב&quot;א שם ושם.</ref>. בדעת ר' עקיבא, יש מן הראשונים שנראה בדעתם, וכן כתבו אחרונים, שאומרים קלוטה כמי שהונחה אפילו כשאינו רוצה שתנוח שם<ref> עי' תוס' שבת צח א ד&quot;ה והא, שהיה אפשר להעמיד את הקורא בספר בראש הכותל ונתגלגל, שאע&quot;פ שלא נח, שחייב, משום קכמש&quot;ה, וכר&quot;ע, והרי אין רצונו שהספר יתגלגל, ועי' אבנ&quot;ז או&quot;ח רמ אות יח ורמג ד, בדעתם; חת&quot;ס שבת ד א ד&quot;ה אבל. ועי' ספר ההשלמה שבת ה א. &lt;&lt;לכאו' הוא פשט גמ' שבת ד א לגבי זורק מרה&quot;י לרה&quot;י דרך רה&quot;ר באמצע שחייב משום מוציא משום קכמש&quot;ה, הרי אין רצונו שינוח ברה&quot;ר&gt;&gt;</ref>. ויש מן האחרונים שכתבו, וכן כתבו אחרונים בדעת ראשונים, שאין אומרים קכמש&quot;ה אלא כשנוח לו בכל מקום שינוח<ref> מרכבת המשנה (חעלמא) שבת פי&quot;ג הכ&quot;א; פני שלמה עירובין צח א לתוד&quot;ה והא לא נח; אבנ&quot;ז או&quot;ח רמג, בד' הרשב&quot;א שבת צז ב.</ref>.

==== הצורך בהנחה בסוף ====

בדעת ר' עקיבא שאומרים קלוטה כמי שהונחה, אם הוא דוקא כשהיתה הנחה בסוף, יש מן האחרונים שכתבו שנחלקו בזה הבבלי והירושלמי, שלבבלי קלוטה כמי שהונחה אף כשלא היתה הנחה בסוף, ולירושלמי הוא דוקא כשהיתה הנחה בסוף<ref> נועם ירושלמי, לירו' שבת פי&quot;א ה&quot;א, שבבבלי שבת ד א הוכיחו שלר&quot;ע הסובר קכמש&quot;ה, והזורק מרה&quot;י לרה&quot;י דרך רה&quot;ר חייב, שא&quot;צ הנחה על מקום ד' על ד', ואם לא אמר ר&quot;ע קכמש&quot;ה אלא כשהיתה הנחה הסוף, אין הוכחה, ובירו' שם אמר ר' חונה שלא חייב ר&quot;ע אלא ע&quot;י רה&quot;י שניה, היינו שצריך הנחה אח&quot;כ.</ref>.

==== חפץ מתגלגל ====

חפץ שמתגלגל על הקרקע, יש מן הראשונים סוברים שכדי לדונו כנח, נצרכים לדין קכמש&quot;ה, והחשבתו כנח, אינה אלא לסוברים שאומרים קכמש&quot;ה<ref> עי' תוס' שבת פ א ד&quot;ה והא, בביאור מחלוקת ר&quot;י וחכמים (שם צז ב) בזורק מרה&quot;י לרה&quot;ר ועבר ד&quot;א ברה&quot;ר, שר&quot;י מחייב, ואמרו שהוא משום קכמש&quot;ה, ומבארים התוס' שמדובר בנתגלגל ועדיף מקלוטה באויר, ובכל אופן לחכמים פטור שאין אומרים קכמש&quot;ה.</ref>, וביארו אחרונים בדעתם, שמדין קכמש&quot;ה דנים את החפץ כאילו הוא נח ולא זז, ואם כן אף בנמצא בקרקע אלא שזז, אינו חשוב נח אלא מכח דין קכמש&quot;ה<ref> אבנ&quot;ז או&quot;ח רמ ה, ושם שמכח שיטתם בהסבר שם צז ב שמדובר בנתגלגל, ובכ&quot;ז לחכמים פטור שא&quot;א קכמש&quot;ה, הוכרחו לומר שקכמש&quot;ה לא חידש שחשבו מונח בקרקע, שהרי כאן מונח בקרקע, אלא רק שחשוב שלא זז.</ref>. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שחפץ שמתגלגל על הקרקע, כדי לדונו כנח אין נצרכים לדין קכמש&quot;ה, ואין נצרכים לדין קכמש&quot;ה אלא בחפץ שנמצא באויר<ref> דרו&quot;ח מערכה ב אות יא ואבנ&quot;ז שם בד' רש&quot;י שם ק ב ד&quot;ה מתגלגל, שמתגלגל היינו באויר, ולא בקרקע.</ref>, וביארו אחרונים בדעת ראשונים אלו, שדין קכמש&quot;ה לא נצרך לחדש שחפץ שבתנועה חשוב שאינו זז, אלא נצרך לחדש שחפץ שבאויר חשוב שמונח בקרקע, וחפץ שכבר נמצא על הקרקע, אף על פי שמתגלגל, חשוב כנח<ref> אבנ&quot;ז שם.</ref>.

==== אין סופו לנוח ====

חפץ שאין סופו לנוח במקום שתחת האויר, כגון שאחוז במקצתו בידו של אדם, או שתלוי באויר, יש מן הראשונים שכתבו שאין אומרים בו קכמש&quot;ה להחשיבו כמונח, ולדעתם זה הטעם לדעתם לאותה שאמר ר' יהודה שהקורא בספר בראש הגג ונתגלגל הספר מידו, שאפילו אם הגיע הספר מרחק כמלוא החוט מן הארץ, גוללו אצלו<ref> משנה עירובין צז ב וגמ' שם צח ב.</ref>, ואין אומרים בזה שמשום קלוטה כמי שהונחה ייחשב כמונח בארץ ואסור להחזירו משום מכניס מרשות הרבים לרשות היחיד, אף על פי שלר' יהודה אומרים קכמש&quot;ה<ref> עי' ציון 6.</ref>, שכיון שהחפץ אגוד בידו ואין סופו לנוח ברשות הרבים, אין אומרים קכמש&quot;ה<ref> רמב&quot;ן שבת צז א ד&quot;ה הא דתניא.</ref>. בדעת ר' עקיבא, נראה שסובר שאומרים קכמש&quot;ה אף כשאין סופו לנוח באותו מקום, ולכן הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים למטה מי' טפחים, חייב, שמשום קכמש&quot;ה חשוב שנח ברשות הרבים<ref> שבת ד א.</ref>.

==== אוחז במקצת החפץ ====

האוחז במקצת חפץ, כאשר החפץ נמצא באויר, יש מן האחרונים שכתבו שאין אומרים בזה קלוטה כמי שהונחה, אלא נחשב שכל החפץ מונח בידו, ולכן לדעתם הקורא בספר בראש הגג ונתגלגל הספר מידו והגיע לתוך י' טפחים של רשות הרבים, כיון שראש אחד של הספר עדיין בידו, אין נחשב שהספר נח ברשות הרבים מכח קכמש&quot;ה<ref> חי' המהר&quot;ל עירובין צח ב ד&quot;ה והא לא נח, שלכן לא תירצה הגמ' שם שהמשנה היא אליבא דר&quot;ע הסובר קכמש&quot;ה, וכן בזה מתורצת שיטת ר' יהודה שבציון 58 שיכול לגלול הספר אצלו, אע&quot;פ שר&quot;י סובר שאומרים קכמש&quot;ה.</ref>.

==== חפץ שהגיע מחוץ לי' טפחים לתוך י' טפחים ====

חפץ שהיה באויר רשות הרבים חוץ לי' טפחים ואחר נכנס לתוך י' טפחים, יש מן האחרונים שכתבו, שלסוברים שקכמש&quot;ה היינו שחשוב שנח בארץ, וממילא כשהוא למעלה מי' טפחים, אינו יכול להיחשב כנח בארץ ואין אומרים בו קכמש&quot;ה<ref> עי' ציון 23 ואילך.</ref>, הרי שכאשר היה מחוץ לי' טפחים לא חלה בו הנחה, ולכן אף כשנכנס לתוך י' טפחים לא חלה בו הנחה, ולדעתם זה הטעם שלר' יהודה אף שסובר שאומרים קכמש&quot;ה<ref> עי' ציון 6.</ref>, מכל מקום בקורא בספר בראש הגג ונתגלגל הספר סמוך לקרקע, אין אומרים בו שמשום קכמש&quot;ה ייחשב שנח ברשות הרבים, שכיון שבתחילה היה למעלה מי' טפחים, שוב לא שייכת בו הנחה משום קכמש&quot;ה אף בתוך י' טפחים<ref> אבנ&quot;ז או&quot;ח סי' רמ אות כד (ועי&quot;ש אות כב-כג), בד' רש&quot;י וסייעתו שבציון 23, ביישוב קו' תוס' עירובין צח ב ד&quot;ה אלא שבציון 55, מד' ר' יהודה שם לדעתו בשבת צז ב שאומרים קכמש&quot;ה, ועי' ציונים 58, 67, 74.</ref>, ולסוברים שקכמש&quot;ה היינו שחשוב בנח באויר, ואף באויר למעלה מי' טפחים אומרים קכמש&quot;ה וכאילו נח שם<ref> עי' ציון 31 ואילך.</ref>, אזי כאשר היה קודם באויר חוץ לי' טפחים חלה בו הנחה<ref> אבנ&quot;ז שם כד, בד' תוס' עירובין שם.</ref>.

==== קלוטה ביד ====

חפץ המונח בידו של אדם, יש מן הראשונים שכתבו שאין אומרים בזה קכמש&quot;ה<ref> תוס' שבת ד א ד&quot;ה אבל.</ref>, וכתבו אחרונים בדעתם שאף באותה רשות אין אומרים קכמש&quot;ה<ref> עי' ראש יוסף שבת ד א אות ג; עי' רע&quot;א שם ו, שחולק על התוס' שבציון 79; חזו&quot;א או&quot;ח סי' סג בשם אביו. ועי' אבנ&quot;ז שבציון 79. ועי' אילת השחר לתוד&quot;ה אבל, שאין דין זה שייך לספק הגמ' (זבחים פח א) אם אויר מזבח כמזבח, אף כשמחזיק בידו, שכאן הנידון אם חשוב מונח ושם הנידון אם יש לו דין מזבח.</ref>. יש מן הראשונים שכתבו שכאשר היד מושטת לרשות אחרת, אין אומרים בזה קכמש&quot;ה, אבל באותה רשות, אומרים קכמש&quot;ה<ref> עי' תוס' שבת צב א ד&quot;ה התם, ועי' אבנ&quot;ז או&quot;ח סי' רמ אות ה וחוז&quot;א או&quot;ח סי' סב ס&quot;ק ז שמפרשים שהתוס' שבציון 77 כוונתם כתוס' הנ&quot;ל, ועי' חזו&quot;א שם הטעם, שמשום שאגד גוף שמו אגד והיד נגררת אחר הגוף, לכן א&quot;א קכמש&quot;ה ברשות אחרת.</ref>. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים לחלק, שדוקא כאשר כל החפץ מונח בידו, אין אומרים קכמש&quot;ה<ref> תפא&quot;י פרה פי&quot; מ&quot;ה בועז אות י, בד' הראשונים שבציון 5 בפי' המשנה פרה פ&quot;י מ&quot;ה במעביר את הלגין של מי חטאת ע&quot;ג התנור הטמא, שלדעת ר&quot;ע טמא משום קכמש&quot;ה, ומ' שאף במונח בידו של אדם אומרים קכמש&quot;ה, ועי' אור הישר (הילמאן) פרה שם.</ref>. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שבחפץ המונח ביד אומרים קכמש&quot;ה<ref> אבנ&quot;ז שם, בד' רש&quot;י עירובין לג ב ד&quot;ה אלא, לענין מונח על קורה, ואע&quot;פ כן חשוב כמונח על הארץ מדין קכמש&quot;ה; ספר החיים (ר&quot;ש קלוגר) סי' תרעה עמ' תתתרצו, בד' הרשב&quot;א שבת ד א. ועי' מרומי שדה שבת ד א לרש&quot;י ד&quot;ה קלוטה, שלסוברים שקכמש&quot;ה חשוב כמונח בקרקע, עי' ציון 23, הרי שכשמונח ביד, לא יכול להיחשב כמונח בקרקע, אלא שדבריו צ&quot;ב, שהרי ברש&quot;י משמע שסובר שחשוב כמונח בקרקע, עי' ציון הנ&quot;ל, ואילו רש&quot;י עירובין לג ב ד&quot;ה אלא סובר שאף במונח על קורה אומרים קכמש&quot;ה.

ועי' חזון נחום (פרצ'וביץ) שיעורים למסכת שבת (נד' בישורון כב עמ' רכט)</ref>. על חפץ המונח ביד הפשוטה לרשות אחרת, אם חשוב מונח, ע&quot;ע מוציא<ref> ציון 1385 ואילך.</ref>.

==== בקנין חצר ====

על קלוטה כמי שהונחה לענין קנין חצר, כגון בזורק גט לאויר רשות האשה, אם זכתה בגט, או בזורק כל חפץ אחר לאויר חצר, אם זכה בעל החצר בחפץ, שאף לסוברים לענין שבת שאין אומרים קכמש&quot;ה, בקנין חצר אומרים, שקנין חצר תלוי בשימור, וכאשר נכנס לאויר חצר משתמר, ע&quot;ע חצר (קנין): אויר חצר<ref> ציון 270 ואילך.</ref>.

בטעם שחייבים על הנחה משום קכמש&quot;ה, אף על פי שאינה הנחה המתקיימת, ומלאכות שבת אין חייבים עליהן אלא כשנעשו באופן המתקיים, לסוברים כן<ref> ע&quot;ע מלאכת מחשבת וע' מלאכת שבת.</ref>, ע&quot;ע מוציא<ref> ציון 268 ואילך.</ref>.

על זורק חפץ מרשות הרבים ועבר באויר רשות היחיד מקורה - לסוברים שאין אומרים קלוטה כמי שהונחה - שנחלקו תנאים אם אומרים בית כמו שמלא הוא דומה, וחייב, או שאין אומרים בית כמו שמלא הוא דומה, ופטור, ע&quot;ע זורק<ref> ציון 70א ואילך.</ref>.

על הצורך במקום ד' על ד' טפחים לעקירה והנחה במלאכת הוצאה, ושיש שכתבו שלסוברים שאומרים קכמש&quot;ה, אין צריך מקום ד' על ד', ע&quot;ע מוציא<ref> ציון 1544 ואילך.</ref>.

על הסוברים שאף על פי שמשום קכמש&quot;ה חפץ חשוב כמונח, אין זה הפסק במעשה מלאכת ההוצאה, ע&quot;ע מוציא<ref>ציון 1667.</ref>.

על מעביר ד' אמות ברשות הרבים, שחייב, ואין אומרים בו שייפטר, שמשום קכמש&quot;ה ייחשב שלא עבר ד' אמות ברצף, ע&quot;ע מעביר ד' אמות.

==== הערות שוליים ====