הצגת המקור של הדף "אנציקלופדיה תלמודית:קם ליה בדרבה מיניה"

{{אנציקלופדיה_תלמודית}}

'''הגדרת הערך''' - המתחייב במיתת בית-דין* ותשלום ממון בבת אחת, פטור מתשלום הממון.  

== '''מהותו וגדרו'''  ==

קם - או: קים<ref>גיטין נג א. </ref> - ליה בדרבה מיניה<ref>כתובות לג ב וגיטין נב ב, ועוד. </ref>, קם עליו בגדולה הימנה<ref>מאירי כתובות שם ומכות טז ב.</ref>. המתחייב במיתת בית-דין*<ref>ע&quot;ע ארבע מיתות בית דין.</ref> - או אף בכרת* לסוברים כן<ref>עי' ציון 270 ואילך.</ref>, או אף במיתה-בידי-שמים*, לסוברים כן<ref>עי' ציון 333 ואילך. </ref>, או אף במלקות*, לסוברים כן<ref>עי' ציון 341 ואילך.</ref> - ומתחייב בבת אחת ממון, הרי הוא פטור מתשלום ממון<ref>עי' ציון 27 ואילך.</ref>. וכן מי שנתחייב במיתת בית דין ומלקות, נפטר מחיוב המלקות<ref>עי' ציון 520 ואילך.</ref>.

בגדר הפטור כתבו ראשונים שאפילו במקום מיתה מוטל חיוב תשלומים עליו, אלא שאין כח ביד בי&quot;ד לענשו בשתים, אבל ידי שמים לא יצא עד שישלם<ref>רש&quot;י ב&quot;מ צא א ד&quot;ה רבא אמר. וע&quot;ע דיני שמים ציון 138 ואילך.</ref>, וביארו אחרונים שמכיוון שחייב לשלם הממון לצאת בדיני-שמים*, הרי שמתחייב אף בעונש הקל, אלא שהקלב&quot;מ פוטרו<ref>עי' בית זבול ח&quot;ב סי' ד. </ref>, ואם נתחייב מיתה ונפטר מממון משום קלב&quot;מ חשוב כאילו שילם גם הממון שנתחייב<ref>עי' מהרי&quot;ל דיסקין כ&quot;י שנד' בקובץ מוריה שנה כב אלול תשנ&quot;ח עמ' כג, ע&quot;פ ריטב&quot;א מכות ב א; עי' קוב&quot;ש כתובות אות צג.</ref>. וכן כתבו ראשונים שכיוון שהתורה אמרה קלב&quot;מ דומה הדבר כמי שמתקיים בו כל הדבר<ref>רמב&quot;ן מכות ב א.</ref>, שבכל מקום שיש מיתה וממון המיתה עומדת במקום שניהם<ref>ריטב&quot;א שם.</ref>, שהתורה פטרה אותו מממון<ref>רמב&quot;ן שם. </ref>. וכתבו אחרונים שלסוברים שהחיוב לשלם הממון כדי לצאת בדיני שמים אמור רק כשמתקיים בו העונש החמור בפועל, אבל אם עשה העבירה בשוגג, או במזיד בלא התראה, שפטור משום קלב&quot;מ, למרות שאין העונש מתקיים בו<ref>עי' להלן ציון 48 ואילך.</ref>, פטור מלשלם אף בדיני שמים<ref>ע&quot;ע דיני שמים ציון 146 ואילך.</ref>, הרי שמתחייב והקלב&quot;מ פוטרו, וזה רק דין כלפי בית-דין*, שאינם מחייבים אותו, הרי שהוא בעצמו חייב לצאת ידי שמים<ref>עי' קוב&quot;ש שם, בד' קצוה&quot;ח בד' מהרש&quot;ל שבע' דיני שמים ציון 148; עי' בית זבול שם. ועי' שו&quot;ת אחיעזר ח&quot;א אה&quot;ע סי' יט: וא&quot;ל כיון דנפטר מצד קלב&quot;מ אין לחייבו משום חציו על הגדיש דהוי כאילו נעשה ע&quot;י אחר. </ref>.

על בן-נח*, שנחלקו ראשונים אם אומרים בו קלב&quot;מ, ע&quot;ע בן נח<ref>ציון 230 ואילך. </ref>. על הפטור מתשלומי ממון משום קלב&quot;מ, שמכל מקום חייב לשלם בדיני-שמים*, ע&quot;ע<ref>ציון 138 ואילך. </ref>. ושם<ref>ציון 146 ואילך. </ref>, שנחלקו אחרונים אם דין זה אמור רק כשמתקיים בו העונש החמור בפועל, או אף כשעשה העבירה בשוגג, או במזיד בלא התראה. על מחלוקת ראשונים ואחרונים, במקום שפטור מתשלומי ממון וחייב בדיני שמים, אם תפס הממון, אם מוציאים מידו, ע&quot;ע הנ&quot;ל<ref>ציון 176 ואילך. </ref>. על הפטור מקנס* משום קלב&quot;מ, שפטור מלשלם בדיני שמים, משום שאינו מתחייב בקנס אלא ע&quot;פ בית-דין*<ref>ע&quot;ע קנס.</ref>, ע&quot;ע הנ&quot;ל<ref>ציון 150 ואילך. </ref>. הרוגי-מלכות*, שנכסיהם למלך, לסוברים כן<ref>ע&quot;ע הרוגי מלכות ציון 42. </ref>, וכן הלכה<ref>ע&quot;ע הנ&quot;ל ציון 65. </ref>, שיש מהאחרונים מצדדים לומר שאם נתחייב ממון יחד עם חיוב מיתתו אין אומרים בו קלב&quot;מ לפוטרו מתשלומים, ע&quot;ע הרוגי מלכות<ref>ציון 76 ואילך. </ref>. המכה את חבירו הכאה שיש בה שוה פרוטה*, אלא שנפטר מחיוב תשלומים על ידי קלב&quot;מ, שנחלקו אחרונים אם לוקה, ע&quot;ע חובל<ref>ציון 146 ואילך. </ref>. על חיבי-כריתות* וחיבי-מיתות-בית-דין* שהתרו בהם למלקות, שנחלקו בהם תנאים אם חייבים מלקות או פטורים משום קלב&quot;מ, ע&quot;ע חיבי מלקיות: ריבוי מלקיות<ref>ציון 288 ואילך.</ref>. על כופר*, אם אומרים בו קלב&quot;מ, ע&quot;ע<ref>ציון 99 ואילך. </ref>.

== '''בחייבי מיתה''' ==

==== מיתת בית דין ====

המתחייב בנפשו - במיתת בית-דין*<ref>עי' רמב&quot;ם בפהמ&quot;ש כתובות לו ב וגניבה פ&quot;ג ה&quot;א ונערה בתולה פ&quot;א הי&quot;ג. וע&quot;ע ארבע מיתות בית דין. </ref> - אין משלם ממון<ref>משנה כתובות לו ב; עי' תו&quot;כ ויקרא חובה פרק כב; עי' רמב&quot;ם שם ושם ושם. </ref>, שאם הרגו והרג את בהמתו כאחד, הרגו וקיטע את ידו כאחד, הרגו וסימא את עינו כאחד, פטור<ref>תוספ' ב&quot;ק פ&quot;ט. וכעי&quot;ז במכילתא דרשב&quot;י כא כג. </ref>, שנאמר: ולא יהיה אסון ענוש יענש<ref>שמות כא כב. משנה כתובות שם: ואם לא; תוספ' ב&quot;ק שם; רמב&quot;ם נערה בתולה שם.</ref>, הא אם יש אסון - באשה*<ref>מכילתא משפטים נזיקין פ&quot;ח; רש&quot;י שמות שם. ועי' עמר נקא שם, שלכן פי' רש&quot;י שמוסב על האישה, כי אם מוסב על אחד האנשים המריבים (וכד' שבציון 33 ואילך) הרי הוא ממון לזה ומיתה לזה הנהרג ומח' אמוראים בדבר (ולשיטתו של רש&quot;י שבציון 146 ואילך). ועי' מזרחי וגו&quot;א ושפ&quot;ח שם, שפי' ע&quot;פ מכילתא שם, שבאשה לאפוקי וולדות.</ref>, שהמית אותה<ref>עי' מהר&quot;ם ב&quot;ק ד א. </ref>, או אם יהיה אסון בין שני האנשים הניצים, כלומר שמת אחד מהם<ref>עי' פהמ&quot;ש לרמב&quot;ם שם; עי' רע&quot;ב שם פ&quot;ג מ&quot;ב.</ref> - אין נענש<ref>תוספ' ב&quot;ק שם; מכילתא דרשב&quot;י שם כב: יש שם; עי' מדרש אגדה שם; עי' רש&quot;י כתובות שם ד&quot;ה ולא יהיה ופסחים כט א ד&quot;ה את יוה&quot;כ; עי' רמב&quot;ם שם. </ref>, שהרוצח נהרג ולא יהיה שם עונש כלל<ref>פהמ&quot;ש לרמב&quot;ם כתובות שם. </ref> ופטרו הכתוב מדמי הולדות שיצאו<ref>מהר&quot;ם ב&quot;ק שם. </ref>. יכול יהא חייב מיתה ותשלומים, תלמוד לומר: נפש תחת נָפש<ref>שמות כא כג. מכילתא דרשב&quot;י כא כג; עי' פהמ&quot;ש לרמב&quot;ם שם. </ref>, ולא נפש תחת נפש ובהמה, ולא נפש תחת נפש ועין<ref>מכילתא דרשב&quot;י שם. </ref>, שכל שחלה עליו מיתה ותשלומים כאחד פטור<ref>תוספ' שם. </ref>, שאין אדם מת ומשלם<ref>פהמ&quot;ש לרמב&quot;ם שם.</ref>. ואע&quot;פ שכתוב זה בסייף מדבר - שכן הרוצח חבירו מיתתו בסייף<ref>ע&quot;ע ארבע מיתות בית דין ציון 11 ואילך. </ref> - מכל מקום מכיוון שגילתה לנו התורה דין זה במלקות - בחיבי-מלקיות* וממון<ref>עי' ציון 398 ואילך, שהוא מכדי רשעתו (ועי' ציון 50 ואילך). ועי' ציון 409 ואילך שר' מאיר חולק וסובר שחייבי מלקות חייבים ממון. </ref> - ומיתה, הוא הדין בכל חייבי מיתות<ref>תוס' רא&quot;ש כתובות לז א. </ref>.

יש מהראשונים המפרש שאין הלימוד מולא יהיה אסון<ref>שמות כא כב. </ref>, אלא מואם אסון יהיה<ref>שמות כא כג. שטמ&quot;ק כתובות ל ב, בשם שיטה ישנה בד' ה&quot;ר משה בר יוסף שבציון הבא. </ref>, באיש, זה ההורג, שבית דין הורגים אותו, כגון שלא הרג את האישה, ענוש יענש ממון, הא אם יש אסון, שהרג את האישה ובית דין הורגים אותו, לא יענש ממון<ref>עי' שטמ&quot;ק כתובות ל ב, בשם שיטה ישנה בשם ה&quot;ר משה בר יוסף. </ref>.

לימוד נוסף מצינו לדין זה: כדי רשעתו<ref>דברים כה ב. </ref>, מת אינו משלם<ref>חכמים בתוספ' מכות פ&quot;א. ולכאו' הצורך בשני לימודים הוא כיסוד התוס' רא&quot;ש שבציון 45 ואילך. </ref>. וכן יש מהראשונים ואחרונים שכתבו שהלימוד שאינו מת ומשלם, הוא מהכתוב: כדי רשעתו - בלשון יחיד<ref>כ&quot;מ מפ&quot;מ שבציון 424.</ref> - רשעה אחת אתה מחייבו, ואי אתה מחייבו שתי רשעיות<ref>רבינו הלל וקרבן אהרן לתו&quot;כ ויקרא חובה פרק כב: כדגרסינן בפ&quot;ק דמכות (עי' ציון 342 ואילך), וצ&quot;ב, ששם נדרש על מלקות וממון; רשב&quot;ם ב&quot;ב פו א ד&quot;ה פטור; מאירי מגילה ז ב; השואל בשו&quot;ת הרשב&quot;א ח&quot;ה סי' יח. ועי' שו&quot;ת הרשב&quot;א שם, שדחה, שהרי בגמ' שבציון הנ&quot;ל, נדרש על מלקות וממון. וצ&quot;ב, שמפורש כן בתוספ' שבציון 45. </ref>. וביארו אחרונים שאם לא היה כתוב: ולא יהיה אסון<ref>שמות כא כב. </ref>, לא הייתי לומד מכדי רשעתו אלא מלקות וממון דוקא<ref>עי' ציון 398 ואילך.</ref>, שלא חמור איסורו, שתפסת מועט תפסת<ref>ע&quot;ע תפסת מרובה לא תפסת.</ref>, והייתי אומר שאין הטעם משום קלב&quot;מ אלא משום שלא חמור איסורו, שלא עבר עבירה חמורה, דין הוא שתענישנו עונש אחד, אבל לאחר שכתוב ולא יהיה אסון, הרי אנו למדים שכדי רשעתו אף במיתה וממון אמור<ref>עי' שטמ&quot;ק כתובות לז א. </ref>.

על מי שנתחייב בשתי מיתות בית דין, שאינו חייב אלא במיתה החמורה, ע&quot;ע חיבי מיתות בית דין: כשנתחייב שתי מיתות.

==== שוגג וללא התראה ====

חייבי מיתות שוגגים פטורים<ref>כתובות לה א, במסקנת הגמ', ע&quot;פ תנא דבי חזקיה שבציונים 53, 55, 59, ובשם רבין, שאף ר' יוחנן מודה לזה; עי' ירו' תרומות פ&quot;ז ה&quot;א ושבת פ&quot;ב ה&quot;ה וכתובות פ&quot;ג ה&quot;א, וחזקיה בשם מתניתא בירו' שם ה&quot;ג. ועי' תוס' סנהדרין עט ב ד&quot;ה בין, ע&quot;פ כתובות לה א, שלענין זה לכו&quot;ע אית להו היקישא דבי חזקיה. ועי' גמ' שם לד ב, בשם רב דימי, שכ&quot;ה לד' ר&quot;ל, אבל לד' ר' יוחנן חייב; רמב&quot;ם גניבה פ&quot;ג ה&quot;א ונערה בתולה פ&quot;א הי&quot;ג; יפ&quot;ע שם לה א, בד' ירו' תרומות שם ושבת פ&quot;ב ה&quot;ה וכתובות שם ושם. ועי' רמב&quot;ן שם. ועי' תוס' מכות טז א ד&quot;ה אי.</ref> מממון<ref>ירו' תרומות שם וכתובות שם ה&quot;א; רש&quot;י כתובות שם ד&quot;ה מכה אדם.</ref>, שכל העושה עבירה שיש בה עוון מיתת בית-דין*<ref>ע&quot;ע ארבע מיתות בית דין. </ref> ותשלומים, אינו משלם, אף על פי שהיה שוגג<ref>רמב&quot;ם גניבה שם; עי' פהמ&quot;ש לרמב&quot;ם שם לו ב. </ref> או שעשה העבירה במזיד, אלא שלא התרו בו, שאינו נהרג<ref>עי' רש&quot;י ב&quot;ק סא א ד&quot;ה היה גדי ורש&quot;י שבציונים 64, 197; עי' קרי&quot;ס נערה בתולה שם. וע&quot;ע התראה.</ref>, שנאמר: ומכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת<ref>ויקרא כד כא. עי' תנא דבי חזקיה בגמ' שם; ירו' תרומות שם ושבת שם וכתובות שם ה&quot;א, וחזקיה בשם מתניתא בירו' שם ה&quot;ג; רמב&quot;ם נערה בתולה שם.</ref>, הקיש פטור ממון של מכה אדם לחיוב ממון של מכה בהמה<ref>רש&quot;י כתובות שם. וע&quot;ע הקש. </ref>, מה מכה בהמה לא חילקת בו בין בשוגג בין במזיד לפוטרו ממון אלא לחייבו ממון<ref>תנא דבי חזקיה בגמ' שם; עי' ירו' שם ושם ושם וחזקיה בשם מתניתא בירו' שם. </ref>, שנאמר: פצע תחת פָּצע<ref>שמות כא כה. תנא דבי חזקיה בב&quot;ק כו ב. עי' רש&quot;י כתובות שם. </ref>, והא כתוב מיותר, הבא<ref>רש&quot;י ב&quot;ק שם ד&quot;ה פצע. </ref> לחייבו על השוגג כמזיד<ref>תנא דבי חזקיה בב&quot;ק שם. </ref>, אף מכה אדם לא תחלוק בו בין בשוגג בין במזיד לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון<ref>תנא דבי חזקיה בכתובות שם; עי' ירו' שם ושם ושם וחזקיה בשם מתניתא בירו' שם; עי' רמב&quot;ם שם. </ref>. וכן הוא אומר: ולא יהיה אסון ענוש יענש<ref>שמות כא כב. </ref>, הא אם היה שם אסון אין שם עונש<ref>עי' תוספ' ומדרשים וראשונים שבציון 34; רמב&quot;ם שם. </ref>, ואע&quot;פ שהריגת האישה בשגגה, שהרי לא נתכוונו לה, שנאמר: וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה וגו'<ref>שמות שם.</ref>, הא למדת שלא חילק באסון בין שוגג למזיד לפוטרו מן התשלומים<ref>רמב&quot;ם שם. ועי' פ&quot;מ לירו' שם: דלא אתיא אלא בשוגג, בפי' הב'.</ref>, וכל שמתה האישה לא יענש, ואפילו לא התרו בו<ref>רש&quot;י כתובות שם ד&quot;ה מאי לאו, ע&quot;פ הגמ' שם. </ref>, שכל שאפשר לבוא לידי מיתה פטרו הכתוב מממון, אע&quot;פ שאינו חייב מיתה<ref>שו&quot;ת הרשב&quot;א ח&quot;ה סי' יח. </ref>.

יש מהאחרונים סוברים בדעת ראשונים שיש מהתנאים החולקים על ההקש* של מכה בהמה ומכה אדם<ref>עי' ציון 53 ואילך. מהרש&quot;א פסחים כט א, בד' רש&quot;י שם לב א ד&quot;ה כר' נחוניא; הפלאה כתובות ל ב, בד' רש&quot;י פסחים כט א ד&quot;ה את יוה&quot;כ.</ref>, ויש מהם הסוברים בדעת ראשונים שלהלכה אף חייבי מיתות שוגגים חייבים<ref>עי' מהרש&quot;א שם כט א, בד' רש&quot;י שם, ולב א, בצד הא', בד' רש&quot;י שם. ועי' ציון 319 ואילך, שי&quot;מ בע&quot;א. </ref>.

==== הורו בית דין היתר  ====

הורו בית-דין* להתיר איסור סקילה, ועבר על האיסור ואגב הזיק ממון בזה, הסתפקו אחרונים אם נקרא חייבי מיתה שוגגים לפטור מתשלומים<ref>שו&quot;ת מהרי&quot;ל דיסקין קו&quot;א סי' ה אות רנד.</ref>.

==== אונס ====

חייבי מיתות אנוסים ודבר אחר, כגון שאנסוהו לחלל שבת להנאת האנס ועשה כן, ובשעת עשייה הזיק ממון חבירו<ref>מנ&quot;ח מ' רצו (ס&quot;ק כו במהד' מ&quot;י).</ref>, כתבו ראשונים ואחרונים שחייבים ממון<ref>שטמ&quot;ק כתובות ל ב, בשם שיטה ישנה; דו&quot;ח שם, וסיים: וצ&quot;ע לדינא; מנ&quot;ח שם; קוב&quot;ש שם אות צו, בשם שטמ&quot;ק בשם שיטה ישנה ובשם דו&quot;ח. </ref>. אם משום שחייבי מיתות שוגגים אנו למדים שפטורים ממכה בהמה ישלמנה<ref>ויקרא כא כד.</ref>, שמה מכה בהמה אף בשוגג אף מכה אדם לא תחלוק בפיטורו<ref>עי' ציון 54 ואילך.</ref>, ומכה בהמה הרי אתה חולק בחיובו באונס*<ref>שטמ&quot;ק שם, בשם שיטה ישנה, ע&quot;פ ב&quot;ק כח ב: מחייב היה ר&quot;מ אפי' אזנה בידו, ושם בגמ' שהוא אע&quot;פ שאונס רחמנא פטריה; עי' קוב&quot;ש כתובות שם, בשם שטמ&quot;ק בשם שיטה ישנה.</ref>. וביארו אחרונים דהיינו לסוברים שאדם-המזיק* באונס גמור פטור<ref>ע&quot;ע אדם המזיק ציון 25 ואילך. קוב&quot;ש שם.</ref>. או משום שכשיש אונס מן התורה מותר ולא עבר כלום<ref>דו&quot;ח שם; עי' מנ&quot;ח שם. ועי' קוב&quot;ש שם, שהוא כעין התוס' שבציון 73 ואילך לענין מקלקל, ועיי&quot;ש שנ' שדעתו שכיש אונס מן התורה, עובר על איסור אלא שפטור, ולכן פטור מממון (וכצד שבציון 77 ואילך), וחלוק על המנ&quot;ח שבציון הבא. </ref>, או אפילו דחויה השבת ולא הותרה, מכל מקום אין כאן צד מיתה<ref>עי' מנ&quot;ח שם. </ref>. וכתבו אחרונים בדעת ראשונים הסוברים שאדם המזיק באונס גמור חייב<ref>ע&quot;ע הנ&quot;ל ציון 27 ואילך.</ref>, א&quot;כ מה מכה בהמה לא חילקת בו בין אונס לרצון, אף מכה אדם לא תחלוק בו<ref>קוב&quot;ש שם.</ref>, ופטור מממון<ref>עי' קוב&quot;ש שם. </ref>.

מי שאונסים אותו על עבודה-זרה* ועבר ועשה, שפטור ממיתה - לסוברים כן<ref>ע&quot;ע יהרג ואל יעבור ציון 137 ואילך. ושם, ציון 149 ואילך, שי&quot;ח. </ref>, אע&quot;פ שדינו שיהרג-ואל-יעבור*<ref>ע&quot;ע הנ&quot;ל ציון 13 ואילך.</ref> - הסתפקו אחרונים אם דינו כשוגג ופטור מתשלומים אם הזיק ממון חבירו בשעת העבירה, או שמא עדיף משוגג והוא כאין בו צד מיתה וחייב לשלם<ref>מנ&quot;ח מ' רצו (ס&quot;ק כו במהד' מ&quot;י).</ref>.

מי שאונסים אותו על גילוי עריות ושפיכות דמים, ועבר ועשה, שפטור ממיתה - לסוברים כן<ref>ע&quot;ע יהרג ואל יעבור ציון 137 ואילך. ושם, ציון 149 ואילך, שי&quot;ח. </ref>, אע&quot;פ שדינו שיהרג-ואל-יעבור*<ref>ע&quot;ע הנ&quot;ל ציון 13 ואילך.</ref> - והזיק ממון חבירו באותה שעה, יש מהאחרונים סוברים שפטור מממון, שניתן להצילו בנפשו<ref>ע&quot;ע רודף.</ref>, וכל ישראל הרואה ויכול להציל את חבירו, מחוייב להציל ולהרוג אותו, והרי הוא רודף*<ref>עי' מנ&quot;ח מ' רצו (ס&quot;ק כו במהד' מ&quot;י), במסקנה.</ref> - הפטור מתשלומים, מפני שמתחייב בנפשו<ref>עי' ציון 223 ואילך. </ref> - ויש מהאחרונים שהסתפקו בדבר<ref>עי' שו&quot;ת מהרי&quot;ל דיסקין קו&quot;א סי' ה אות רנד, וצ&quot;ב.</ref>.

==== נתחייב במיתה שכבר נתחייב בה ====

מי שנתחייב מיתה, ואח&quot;כ עשה איזה ענין שנתחייב אותה המיתה וממון, נחלקו בו הדעות: יש סוברים שאין אומרים קלב&quot;מ וחייב בממון, שכיוון שכבר נתחייב מיתה מקודם, אותו חיוב מיתה שבא לו אח&quot;כ, כשהוא מתחייב בתשלומים, נחשב כאינו<ref>שעה&quot;מ גניבה פ&quot;ג ה&quot;ב, בד' שטמ&quot;ק כתובות לא ב בשם שיטה ישנה, ושניתן לומר כן בד' רשב&quot;א שבציון 90 ואילך.</ref>. ויש סוברים שאומרים קלב&quot;מ ופטור מממון<ref>עי' שעה&quot;מ שם, ע&quot;פ סנהדרין עג ב, ושניתן לומר כן בד' רשב&quot;א שבציון הנ&quot;ל ואילך; שו&quot;ת מהרי&quot;ל דיסקין קו&quot;א סי' ה אות רנג, במסקנה.</ref>, אע&quot;פ שכבר נתחייב באותה המיתה ולא נתחדש דבר בחיוב השני, שלא גרע מחייבי מיתה שוגגים, שאומרים בהם קלב&quot;מ, אע&quot;פ שאינו חייב מיתה בהם<ref>עי' ציון 48 ואילך. עי' מהרי&quot;ל דיסקין שם.</ref>.

==== מתעסק ====

הבא על אחותו הנערה, אע&quot;פ שמשעת העראה שפגמה התחייב מיתה<ref>ע&quot;ע ביאה: העראה.</ref> וממון אינו משלם עד גמר ביאה - לסוברים כן<ref>ע&quot;ע אונס (ב) ציון 13. </ref> - מכל מקום כל שעה ושעה עושה חיוב מיתה עד גמר ביאה, שאע&quot;פ שנתחייב בתחילה נפשות, כיוון שכל שעה ושעה מתעסק* בחיוב נפשות, פטור מן התשלומים<ref>רשב&quot;א כתובות לז א, ע&quot;פ ירו' כתובות פ&quot;ג ה&quot;א: על כל שיבולת ושיבולת יש בה התריית מיתה וכו'. </ref>.

==== מקלקל בשבת ====

המקלקל* בשבת - הפטור ממיתה, משום שאין בו מלאכת-מחשבת*<ref>ע&quot;ע מקלקל. </ref> - פטור מתשלומים<ref>ירו' שבציון 78, לפי גיה&quot;ש וטוב ירושלים לירו' שבת פ&quot;ב ה&quot;ה ושו&quot;ת בית יצחק או&quot;ח סי' לו אות ד ואבנ&quot;ז או&quot;ח סי' קפו אות ה (ולכאו' לזה כיוון בשו&quot;ת ישועות מלכו או&quot;ח סי' יז); רש&quot;י ב&quot;ק לה א ד&quot;ה רבא אמר, בד' רבא. ועי' קובץ על יד שבת פ&quot;א שרש&quot;י סובר כן בד' ר' יהודה הסובר שדבר שאינו מתכווין אסור (ע&quot;ע דבר שאינו מתכוין ציון 1 ואילך), והוא לכאו' כראשונים הסובר שלד' זו אסור מה&quot;ת (ע&quot;ע הנ&quot;ל ציון 9 ואילך). </ref>, משום קלב&quot;מ, כדין חייבי מיתות שוגגים<ref>עי' ציון 48 ואילך. עי' ירו' שם; עי' רש&quot;י שם.</ref>, שאף שנפטר ממיתה, מכל מקום יש בו איסור תורה<ref>שו&quot;ת עונג יו&quot;ט סי' כ, ע&quot;פ רש&quot;י שבציון 69; שו&quot;ת בית יצחק או&quot;ח סי' ט, בשם הגאון ר&quot;ע בשם הגאון ר' ליב פישלס, והסכים לו, ע&quot;פ רש&quot;י שבציון הנ&quot;ל, וסי' לו אות ד וסי' צו אות ט. וע&quot;ע לחם שמים שבת פכ&quot;ב מ&quot;ג וקובץ על יד שם. </ref> - לסוברים כן<ref>ע&quot;ע מקלקל, ושם, שי&quot;ח. </ref> - ויש מהראשונים סוברים שהמקלקל בשבת חייב בתשלומים<ref>עי' תוס' שם ד&quot;ה מתניתין; עי' תוס' תלמיד ר&quot;ת (בשיטת הקדמונים) שם.</ref>, שבשוגג פטור היכן שעושה מלאכה גמורה שבמזיד חייב עליה מיתה<ref>עי' ציון 50 ואילך.</ref>, הלכך בשוגג פטור שהוקש שוגג למזיד<ref>עי' ציון 53 ואילך.</ref>, אבל מקלקל שאינו עושה מלאכה כלל, ואפילו במזיד אין בו חיוב מיתה, חייב בממון<ref>עי' תוס' שם; תוס' תלמיד ר&quot;ת שם. ועי' שו&quot;ת ישועות מלכו או&quot;ח סי' יז מש&quot;כ לדון מכח מח' זו בשנים שעשו בשבת אי אמרינן קלב&quot;מ. </ref>.

לדעת הסוברים שהמדליק גדיש בשבת חייב, אפילו הוא מקלקל<ref>ע&quot;ע מבעיר ציון 112 ואילך. </ref>, אמרו בירושלמי שאפילו הדליק שלא לצורך, פטור מן התשלומים<ref>ר' חנניה בריה דר' הלל בירו' שבת פ&quot;ב ה&quot;ה. </ref>, שכל שיש בו חיוב מיתה כשהוא לצורך, פטור אף כשהוא שלא לצורך<ref>טוב ירושלים שם, בד' הירו', ושהוא חידוש. </ref>.

==== דבר שאינו מתכווין ====

העושה דבר-שאינו-מתכון*, כגון הזורק חץ מתחילת ארבע לסוף ארבע וקרע שיראים בהליכתו, אם לא נתכווין כלל לקריעת שיראים, חייב ממון, כיוון - שהעושה בשבת דבר שאינו מתכווין, פטור, לסוברים כן<ref>ע&quot;ע דבר שאינו מתכון ציון 3 ואילך. </ref>, וכן הלכה<ref>ע&quot;ע הנ&quot;ל ציון 21 ואילך. </ref> - ולא עשה שום איסור בקריעה<ref>עי' שו&quot;ת בית יצחק או&quot;ח סי' ט, בד' רש&quot;י שבציון 69, ע&quot;פ כתובות לא א: הזורק חץ וכו'.</ref>.

==== מלאכה שאינה צריכה לגופה ====

בדעת הסוברים שהמקלקל בשבת פטור מתשלומים<ref>עי' ציון 69 ואילך.</ref>, נחלקו אחרונים אם במלאכה-שאינה-צריכה-לגופה* - אם עשה יחד עימה מעשה המחייב ממון - כל שכן שאומרים קלב&quot;מ<ref>שו&quot;ת ישועות מלכו או&quot;ח סי' יז, בד' רש&quot;י. </ref>. או שחייב בממון, ואינו פטור משום קלב&quot;מ<ref>שו&quot;ת אחיעזר ח&quot;ב יו&quot;ד סי' ה סק&quot;ז, בד' רש&quot;י, ע&quot;פ כתובות לא א: הזורק חץ וכו'.</ref>.

על העושה מלאכה כלאחר-יד*, ועשה עימה מעשה המחייב ממון, שאינו נפטר משום קלב&quot;מ, ע&quot;ע כלאחר יד<ref>ציון 64. </ref>.

==== חצי שיעור ====

העושה מלאכה בחצי-שעור*, כגון שהיה קרוע מתחילה שיעור תפירה אחת וקרע בשבת שיעור תפירה אחת כדי לתפור שתי תפירות, יש מהאחרונים סוברים שאין אומרים בו קלב&quot;מ<ref>עי' הר צבי ב&quot;ק קיז א, בשם אחיו. </ref>. ויש מהאחרונים מצדדים שגם בכל שהוא קלב&quot;מ, כיוון שלפעמים משכחת חיוב מיתה בזה<ref>הר צבי שם, במסקנה.</ref>.

==== כשלא היה המעשה כאחד  ====

הרג את בהמתו ואחר כך הרגו, קיטע את ידו ואחר כך הרגו, סימא את עינו ואחר כך הרגו, חייב, שנאמר: דמים לו שלם ישלם<ref>שמות כב ב. תוספ' ב&quot;ק פ&quot;ט.</ref>, וכן אם הרג אדם ואח&quot;כ הרג בהמה, קטע ראש של זה ואח&quot;כ קטע אצבעו של זה, חייב<ref>מכילתא דרשב&quot;י כא כג. </ref>, שנאמר - ועל זה כביכול נאמר - נפש תחת נפש ובהמה נפש תחת נפש ועין<ref>מכילתא דרשב&quot;י שם, והוא הצד השני של הדרשה שבציון 37 ואילך. </ref>, שכל שחלה עליו מיתה ואח&quot;כ תשלומים, או תשלומים ואח&quot;כ מיתה, הרי זה חייב בתשלומים<ref>עי' תוספ' שם; עי' רמב&quot;ם גניבה פ&quot;ג ה&quot;א. </ref>.

==== ספק חיוב מיתת בית דין ====

כשספק אם חייב מיתת בית דין או לא, כגון ייבם אשת אחיו<ref>ע&quot;ע יבום.</ref> תוך שלושה חודשים, שהיא אסורה עליו<ref>ע&quot;ע הבחנה: ביבמה.</ref>, וילדה לשבעה חודשים, שהיא ספק אשת איש של היבם, ספק אלמנת בעלה הראשון, ובא אחד עליה או שרדף אחריה<ref>עי' ציון 214 ואילך. </ref> וקרע שיראים או שבר כלים, אם חייב ממון או לא<ref>עי' פמ&quot;ג פתיחה כוללת לאו&quot;ח ח&quot;א אות ב וסי' רעח בא&quot;א.</ref>, נחלקו ראשונים ואחרונים: א) יש סוברים שאומרים קלב&quot;מ ופטור מממון<ref>עי' תוס' שאנץ שבציון 446 ואילך, שהאוכל תרומה, שחייב מיתה בידי שמים, כשיש ספק אם חייב, פטור מממון, שהמוציא-מחברו-עליו-הראיה (ע&quot;ע), ולכאו' לסברא זו הוא הדין אף בספק חייבי מיתות בי&quot;ד; עי' פמ&quot;ג סי' רעח שם ושו&quot;ת שאילת שמואל לר&quot;ש אביגדור סי' כב, בד' המג&quot;א שם, ודחו; חי' הגרש&quot;ש ב&quot;ק סי' ל. </ref>, שהמוציא-מחבירו-עליו-הראיה*<ref>עי' תוס' שאנץ שבציון הנ&quot;ל ואילך; קובץ ביאורים ב&quot;ק סי' יח, בשם ר' שמעון הכהן (הגרש&quot;ש, ומשמע שם שהוא א' עם הסברא שבציון הבא ואילך). </ref>, ועוד, שמכיוון שחייבי מיתות שוגגים פטורים, אע&quot;פ שאינו חייב בפועל<ref>עי' ציון 48 ואילך; עי' חי' הגרש&quot;ש שם; קובץ ביאורים שם, בשמו.</ref>, אז ודאי גם ספק חיוב מיתה פוטר<ref>עי' פמ&quot;ג שבציון 116; עי' חי' הגרש&quot;ש שם.</ref>, שמעשה הראוי לחייבו מיתה פטורו מממון אע&quot;פ אין עליו חיוב מיתה<ref>קובץ ביאורים שם, בשם הגרש&quot;ש.</ref>. ב) ויש סוברים שבספק אם חייב במיתת בית דין אין אומרים קלב&quot;מ וחייב בממון<ref>כ&quot;מ מדו&quot;ח כתובות כט א; שאילת שמואל שם; מהרי&quot;ל דיסקין כ&quot;י שנד' בקובץ מוריה שנה כב אלול תשנ&quot;ח עמ' כג; קוב&quot;ש כתובות אות פד וב&quot;ב אות רכג וקובץ ביאורים ב&quot;ק שם, שכן מבואר ברש&quot;י ב&quot;ק לה א ד&quot;ה ומנא ידעינן, וקוב&quot;ש כתובות שם, בד' דו&quot;ח שם; עי' שו&quot;ת ישועות מלכו או&quot;ח סי' יז, בשם השואל ובשם פ&quot;מ בה' שבת (והוא לכאו' הפמ&quot;ג שבציון 111, וצ&quot;ב שמבואר בו להיפך).</ref>, שהטעם שספק-ממון* פטור משום ואינו כשאר ספק שבתורה שהוא לחומרא<ref>ע&quot;ע ספק איסור.</ref>, הוא משום שכמו שהוא ספק גזל לנתבע יהיה ספק לתובע - לסוברים כן<ref>ע&quot;ע ספק ממון.</ref> - ואע&quot;פ שיש כאן חזקת ממון - והמוציא מחבירו עליו הראיה - בספק קלב&quot;מ החיוב לצאת ידי שמים<ref>ע&quot;ע דיני שמים ציון 138 ואילך.</ref> מגרע חזקת ממון, וספק גזל גבי תובע אין שהרי תפיסה מועיל בזה - לסוברים כן<ref>ע&quot;ע הנ&quot;ל ציונים 176, 178 ואילך, 182. ושם, ציון 177, שי&quot;ח. </ref> - ולכן ספק ממון לחומרא<ref>שאילת שמואל שם.</ref>. או שספק קלב&quot;מ אינו פוטר מממון, שפטור קלב&quot;מ חשוב פירעון, משום שבעונש החמור נכלל גם הפירעון וחשוב כאילו שילם גם הממון שנתחייב<ref>עי' לעיל ציון 11. </ref>, וא&quot;כ חייב משום ספק פירעון<ref>מהרי&quot;ל דיסקין שם. </ref>. או שספק קלב&quot;מ אינו פוטר מממון, משום שקלב&quot;מ הוא כמו ספק בפירעון, שסיבה המחייבת ודאית וסיבה הפוטרת ספק, ואין ספק פטור מוציא מידי ודאי חיוב<ref>קוב&quot;ש ב&quot;ב שם. וע&quot;ע אין ספק מוציא מידי ודאי. </ref>. ואינו דומה לחייבי מיתות שוגגים, משום ששם אנו אומרים אילו התרו בו פטור, הוא הדין שוגג<ref>עי' ציון 65.</ref>, מה שאין כן בספק, שאי אפשר לו בשום צד חייב מיתה, אין פטור מתשלומים<ref>פמ&quot;ג פתיחה כוללת שם, לצד זה. </ref>. או שמה שחייבי מיתות שוגגים פטורים הוא, משום שמקישים מכה אדם למכה בהמה, כשם שלא חילקת במכה בהמה כך לא תחלוק במכה אדם<ref>עי' ציון 55 ואילך. עי' קוב&quot;ש שם; קובץ ביאורים שם. </ref>, אבל בספק, אדרבא נקיש להיפך, כשם שחילק במכה בהמה בין ספק לודאי, שהרי ספק פטור, כך תחלוק במכה אדם בין ספק לודאי<ref>קובץ ביאורים שם. </ref>. ג) ויש שהסתפקו בדבר<ref>פמ&quot;ג שם. </ref>.

==== נפשות לזה וממון לזה ====

כשהתחייב נפשות לזה וממון לזה, נחלקו ראשונים:

א) יש סוברים שאין אומרים קלב&quot;מ<ref>עי' ריב&quot;א ורא&quot;ה שבציון הבא; עי' רמב&quot;ם שבציונים 103 ואילך, 108, 112; עי' רבינו יונה שבציון 122 ואילך. </ref>, שבכל מקום מיתה לזה ותשלומים לזה חייב<ref>תוס' ריב&quot;א סנהדרין ט ב, ע&quot;פ רב יוסף בגמ' שם; תוס' כתובות לא א ד&quot;ה (ל ב) רב ותוס' רא&quot;ש שם, בשמו; שטמ&quot;ק כתובות שם, בשם רא&quot;ה. </ref>, שכשפטר הכתוב מתחייב בנפשו מן התשלומין, אינו אלא כשמיתה וממון משום אחד באו עליו<ref>עי' רש&quot;י סנהדרין ט ב ד&quot;ה ונפשות. </ref>. כגון מוציא-שם-רע* על אשתו, שהביא עדים שזינתה כשהיא ארוסה, והביא אביה עדים והזימום<ref>ע&quot;ע הזמה וע' עדים זוממים.</ref>, וחזר והביא הבעל עדים והזימו עדי האב, עדי האב נהרגים - שרצו להרוג עדי הבעל<ref>רש&quot;י שם ד&quot;ה עדי האב; עי' שטמ&quot;ק כתובות שם, בשם רא&quot;ה.</ref> - ומשלמים ממון - מאה כסף, שבאו לחייבו כשהזימו את עדיו<ref>רש&quot;י סנהדרין שם ד&quot;ה ומשלמין. וע&quot;ע מוציא שם רע.</ref> - לבעל<ref>עי' רב יוסף בגמ' שם; עי' רמב&quot;ם עדות פכ&quot;א ה&quot;י.</ref>. נהרגים, מפני שעדי הבעל נגמר דינם להריגה בעדותם<ref>עי' רש&quot;י שם ד&quot;ה ונפשות; רמב&quot;ם שם, ע&quot;פ רב יוסף שם: נהרגין.</ref>, ומשלמים קנס*, מפני שנגמר דין הבעל לשלם קנס בעדותם<ref>רמב&quot;ם שם, ע&quot;פ רב יוסף שם: ומשלמין. </ref>, ונמצאו חייבים נפשות לזה וממון לזה<ref>רמב&quot;ם שם, ע&quot;פ רב יוסף שם.</ref>. וכן שנים שהעידו על זה שבא על נערה-המאורסה* בתו של פלוני, והוזמו, נהרגים - משום שניהם, שבאו להרוג אותו ואותה<ref>רש&quot;י שם י א ד&quot;ה בא על בתו. </ref> - ומשלמים ממון לאביה<ref>עי' רבא בגמ' שם; עי' רש&quot;י שם ד&quot;ה ומשלמין; עי' רמב&quot;ם שם. ועי' תוס' כתובות לא א ד&quot;ה (ל ב) רב.</ref>, שבאו להפסידה כתובתה מן האירוסין, ומשלמים טובת הנאת כתובה כדין כל זוממי כתובה<ref>רש&quot;י סנהדרין שם. וע&quot;ע עדים זוממים.</ref>. אבל מוציא שם רע על אשתו, שהביא עדים שזינתה כשהיא ארוסה, והביא אביה עדים והזימום, נהרגים ואין משלמים ממון<ref>רב יוסף בגמ' שם ט ב.</ref>, שכיוון שנישאת התשלומים הללו של הכתובה שלה צריכים להיות, וכיוון שנהרגים עליה אינם משלמים לה ממון, אבל היכן שלא נישאת, התשלומים הללו של הזמה* של אב הם, שכל שבח נעוריה לאביה, והרי זה ממון לאב ונפשות משום בועל ונערה<ref>עי' רש&quot;י י א שם.</ref>. וכן פלוני ריבע שורו של פלוני, והוזמו, נסקלים - כדין רובע-ונרבע* - ומשלמים דמי השור לבעל השור<ref>עי' רבא בגמ' שם; רמב&quot;ם שם.</ref>, ממון לזה ונפשות לזה<ref>רבא בגמ' שם.</ref>, ממון לבעל השור<ref>רש&quot;י שם ד&quot;ה ממון לזה.</ref> ונפשות בשביל פלוני הרובע<ref>רש&quot;י שם ד&quot;ה ונפשות. </ref>. ואע&quot;פ שדין קלב&quot;מ נלמד מהכתוב ולא יהיה אסון<ref>שמות כא כב. עי' ציון 30 ואילך. </ref>, ושם המיתה לאישה - לסוברים כן<ref>עי' ציון 31 ואילך. </ref> - והתשלומים לבעל, שהוולדות שלו<ref>עי' ר&quot;ת שבציון 128 ואילך; שטמ&quot;ק כתובות שם, בשם שיטה ישנה.</ref>, כיוון שהוולדות הן בגוף האישה - ועובר-ירך-אמו*<ref>שטמ&quot;ק שם, בשם שיטה ישנה.</ref>, והן גוף אחד<ref>תוס' ב&quot;ק כב ב ד&quot;ה בגדי; שטמ&quot;ק כתובות שם, בשם רא&quot;ה.</ref> - חשוב מיתה ותשלומים לאחד<ref>תוס' כתובות שם, בשם ר&quot;י, ע&quot;פ רבא שבציון 125; עי' תוס' ב&quot;ק שם, ע&quot;פ רבא שבציון הנ&quot;ל; עי' שטמ&quot;ק כתובות שם, בשם רא&quot;ה ובשם שיטה ישנה. ועי' שטמ&quot;ק שם בשם רא&quot;ה על הצד שהאסון הוא לאחד האנשים הניצים (עי' ציון 33).</ref>. במה דברים אמורים, כשנתחייב נפשות לחבירו וממון לאיש אחר, כגון אלו העדים שהם חייבים נפשות לעדים האחרים וממון לבעל, אבל היכן שנתחייבו מיתה לשמים, כגון זר שאכל תרומה וכגון המדליק גדיש של חבירו בשבת, שהוא חייב מיתה לשמים, אין אדם מת ומשלם<ref>כ&quot;מ מרבינו יונה סנהדרין ט ב, בסו&quot;ד; עי' חי' ר&quot;ן שם (והובא בשטמ&quot;ק כתובות לא א), שלא יסתור רב יוסף שבציון 103 ואילך למשנה ב&quot;ק לד ב: והוא שהדליק וכו', ולרב אשי בכתובות ל ב: בזר שאכל תרומה וכו' (ועי' ציון 150, שי&quot;מ רב אשי בע&quot;א). </ref>, כי הכל לה', ואין ראוי לחלק בין המיתה שהיא בידו ובין התשלומים<ref>רבינו יונה סנהדרין שם. </ref>, שהואיל ולא מתחייב מיתה בשביל אדם אלא לשמים, חשוב מיתה ותשלומים לאחד<ref>עי' תוס' ריב&quot;א סנהדרין שם, שלא יסתור רבא שבציון 108, למשנה הנ&quot;ל; עי' תוס' רא&quot;ש כתובות ל ב, בשמו; עי' תוס' שם לא א ד&quot;ה (ל ב) רב, שלא יסתור רבא שבציון הנ&quot;ל למשנה הנ&quot;ל. </ref>. וכן רודף* שהיה רודף אחר חבירו ושיבר את הכלים, בין של נרדף ובין של כל אדם, פטור מן התשלומים, מפני שהוא מתחייב בנפשו<ref>עי' ציון 214. </ref>, שהכל יכולים להורגו להציל הנרדף, וחייב מיתה לכל העולם, אף לבעל הכלים, ולכן חשוב מיתה ותשלומים לאחד<ref>תוס' ריב&quot;א סנהדרין שם, ותוס' כתובות שם, בשמו, שאע&quot;פ שבסנהדרין עד א, מובא על רודף: דילמא שאני הכא דמיתה לזה ותשלומין לזה, למסקנה חוזרת בה הגמ'; תוס' רא&quot;ש כתובות שם, בשמו; תוס' ב&quot;ק כב ב ד&quot;ה בגדי, בשם הר&quot;ר יצחק בר מרדכי; עי' רמ&quot;ה סנהדרין שם; עי' שטמ&quot;ק כתובות שם, בשמו. </ref>.

ב) ויש מהראשונים סוברים, שבכל מקום מיתה לזה ותשלומים לזה פטור<ref>עי' תוס' כתובות לא א ד&quot;ה (ל ב) רב, בשם ר&quot;ת; תוס' ב&quot;ק כב ב ד&quot;ה בגדי ותוס' רא&quot;ש כתובות שם, בשמו; עי' רבינו יונה סנהדרין ט ב, בשם יש מי שאומר; ר&quot;ן שם, בשם ר&quot;ת, והסכים לו; שטמ&quot;ק כתובות שם, בשם רא&quot;ה בשם ר&quot;ת, ודחה. </ref>, שהרי דין קלב&quot;מ נלמד מהכתוב: ולא יהיה אסון<ref>שמות כא כב. עי' ציון 30 ואילך. </ref>, ושם המיתה לאישה - לסוברים כן<ref>עי' ציון 31 ואילך. </ref>, או לאחד מהאנשים הניצים, לסוברים כן<ref>עי' ציון 33. </ref> - והתשלומים לבעל, שהוולדות שלו<ref>תוס' כתובות שם, בשם ר&quot;ת; עי' תוס' ב&quot;ק שם, בשמו. </ref>. מלבד עדים-זוממים*<ref>תוס' שם ושם ותוס' רא&quot;ש כתובות שם ור&quot;ן סנהדרין שם, בשם ר&quot;ת; עי' רבינו יונה שם, בשם יש מי שאומר.</ref>, שממון לזה ונפשות לזה חייב<ref>תוס' כתובות שם, בשם ר&quot;ת; ר&quot;ן סנהדרין שם, בשמו, בביאור רב יוסף שבציון 103. ועי' תוס' ב&quot;ק שם וכתובות שם ותוס' רא&quot;ש כתובות שם, בשם ר&quot;ת, דע&quot;כ חלוק עדים זוממים מכל התורה, שלא יסתור רבא שבציון 112 לרבא שבציון 125. ועי' תוס' כתובות שם, שדחו, ע&quot;פ ב&quot;ק קיז ב, שבציון 125 יש לגרוס: רבה (ועי' רמ&quot;ה סנהדרין שם, שכ' ע&quot;ז שהוא דחוק, ושיש לגרוס רבא, לשיטתו שבציון 126, והובא בקיצור בשטמ&quot;ק כתובות שם, בשמו).</ref>, שצריכים שיתקיים כאשר זמם בכל אחד<ref>תוס' ב&quot;ק שם, בשם ר&quot;ת; עי' תוס' כתובות שם, בשמו.</ref>, שכיוון שכתוב: ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו<ref>דברים יט יט. </ref>, יש לנו לקיים בשניהם, ואין לנו לקיימו לחצאים, כיוון ששניהם באו מפסוק אחד ויש טעם אחד<ref>רבינו יונה סנהדרין שם, בשם יש מי שאומר.</ref>, שאע&quot;ג שבכל התורה אין אדם מת ומשלם משום קלב&quot;מ, מ&quot;מ בעדים זוממים חידש הכתוב שיהיה מת ומשלם היכן שחייב ממון לזה ונפשות לזה, ככתוב: ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו, כלומר שיענשו בכל אותן העונשין שהיו רוצין לענוש לכל אחד ואחד מאחיו<ref>ר&quot;ן שם, בד' ר&quot;ת.</ref>. ואם ממון לזה ונפשות לזה פטור, אינו בכלל ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו, ונמצאת העדות בטלה לגבי ממון, והרי הוא עדות שאי אתה יכול להזימה, ואינה כלום, ולפיכך חייבו לשלם כל מה שהיו מחייבים<ref>ר&quot;ן שם, בשם ר&quot;ת. </ref>, אבל כשהמיתה והממון משני פסוקים אומרים אנו מיתה לזה ותשלומים לזה פטור<ref>רבינו יונה שם, בשם יש מי שאומר.</ref>. וכאשר בעדים זוממים הוא מיתה ותשלומים לאחד פטור - מן הממון וחייב בנפשות<ref>ר&quot;ן שם, בד' ר&quot;ת. </ref> - משום שמתקיים בו כאשר זמם<ref>עי' תוס' שם ושם ותוס' רא&quot;ש שם, בשם ר&quot;ת.</ref>, דהיינו מקצת הזמה<ref>תוס' כתובות שם, בשם ר&quot;ת; עי' תוס' רא&quot;ש שם, בשמו. </ref>, ולא צריך שיתקיים בכל העדות<ref>עי' תוס' רא&quot;ש שם, בשם ר&quot;ת. </ref>, שאין לנו לבטל מקצת העדות מחמת שאינו יכול להזימה לגבי ממון, הואיל והעדות אפשר להזימה בעיקור העדות והוא במה שהעיד על אשה זו שהיא חייבת מיתה<ref>ר&quot;ן סנהדרין שם, בשם ר&quot;ת. </ref>, שאם נאמר שכמו שנתבטלה העדות לגבי הממון תתבטל לגבי נפשות משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, לא יתקיים כלל הכתוב של ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו<ref>ר&quot;ן שם, בד' ר&quot;ת. </ref>.

ג) ויש מהראשונים סוברים שמחלוקת אמוראים בדבר: לדעת רב יוסף לא פטר הכתוב אלא במקום שמיתה וממון משום אחד באו עליו<ref>רש&quot;י סנהדרין ט ב ד&quot;ה ונפשות, בד' רב יוסף שבציון 103 ואילך; רבינו יונה סנהדרין ט ב וחי' הר&quot;ן שם, בשמו, ודחו; שטמ&quot;ק כתובות שם, בשם רא&quot;ה בשם רש&quot;י, ודחה. וכן לכאו' יסבור רש&quot;י בד' רבא שבציונים 108 ואילך, 112 ואילך.</ref>. ואע&quot;פ שהמדליק גדיש בשבת פטור<ref>משנה ב&quot;ק לד ב.</ref>, והוא מיתה לזה משום שבת ותשלומים לזה משום גדיש, מכל מקום הכל בא על מעשה אחד ולכן חשוב מיתה ותשלומים לאחד, אבל פלוני בא על ביתו של פלוני, הם שתי עדויות, שהיו יכולים להעיד עליו בלא הבת ועל הבת בלא עליו, פלוני בא על נערה המאורסה, פלונית זינתה<ref>תוס' כתובות לא א ד&quot;ה (ל ב) רב, בשם ר&quot;י, בד' רש&quot;י. </ref>. ולדעת רב אשי - ורבה<ref>שטמ&quot;ק שם, בשם הרא&quot;ה, בד' רש&quot;י, בד' רבא שבציון 125, ושגורס: רבה, כתוס' שבציון 133.</ref> - מיתה לזה ותשלומים לזה פטור<ref>רש&quot;י שם ד&quot;ה וקרע, בד' רב אשי בגמ' שם ל ב (ועי' ציון 122, שי&quot;מ רב אשי בע&quot;א); עי' רבינו יונה סנהדרין ט ב, בשם תוס' בפ' אלו נערות, בד' רב אשי בכתובות שם; שטמ&quot;ק כתובות שם, בשם רא&quot;ה בשם רש&quot;י, ודחה. וכ&quot;מ ממכילתא דרשב&quot;י שבציון 90. </ref>.

==== חיוב ממון שלא משום נזק ====

יש מהראשונים סוברים שלא אמרו אין אדם מת ומשלם אלא בדבר הבא דרך נזקים, אבל בדבר שקיבלו עליו דרך תנאי ומשא ומתן, כגון אתנן-זונה* - שבא על אמו או אחת מהעריות*, והתחייב ליתן לה שכר שהתנה<ref>עי' ב&quot;ק ע ב. </ref> - וכגון חוסם פרה שקיבל עליו שלא לחסום, ואף אם לא קיבל עליו מכל מקום הרי הוא כמי שקיבל הואיל ומן התורה הוא<ref>ע&quot;ע חסימה.</ref>, בית דין מחייבים ליתן<ref>מאירי שם, בשם חכמי הצרפתים (והובא בשטמ&quot;ק שם), לגירסתם בגמ' שם: ודאי אמרינן ליה זיל שלים, וששיטת הסוגיא אינה מוכחת כדבריהם.</ref>.

==== קנס  ====

לדעת רבה, ר' מאיר סובר שקנס* חידוש הוא שחידשה תורה, שאע&quot;פ שנהרג משלם<ref>רבה בכתובות לד א-ב, בד' ר' מאיר בברייתא שם לג ב.</ref>, ולכן אם גנב וטבח בשבת*, משלם תשלומי ארבעה-וחמישה*<ref>ר' מאיר בברייתא שם לג ב.</ref>. ודוקא אם היה גדי גנוב לו וטבחו בשבת, שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור שבת, אבל גנב וטבח בשבת - שחיוב ממון של קרן בא עליו באיסור שבת<ref>רש&quot;י שם לד ב ד&quot;ה גנב וטבח.</ref> - פטור, שאם אין גניבה - שהרי פטור על הקרן משום מיתה<ref>רש&quot;י שם ד&quot;ה שאם אין גניבה.</ref>, שאין מת ומשלם<ref>רש&quot;י שם ד&quot;ה פטור.</ref> - אין טביחה ואין מכירה<ref>רבה בגמ' שם.</ref>, שכיוון שעל הקרן לא חייב, גם קנס אינו משלם, שתשלומי ארבעה וחמשה אמר הכתוב ולא תשלומי שלושה וארבעה<ref>רש&quot;י שם.</ref>. וחכמים סוברים שאם גנב וטבח בשבת, פטור מתשלומי ארבעה וחמשה<ref>עי' סתם משנה ב&quot;ק עד ב; עי' חכמים בברייתא בכתובות לג ב.</ref>, שלדעתם אף בקנס אנו אומרים קלב&quot;מ<ref>כ&quot;מ מרש&quot;י ב&quot;ק שם ד&quot;ה וגנב וטבח בשבת; עי' רמב&quot;ן כתובות לד ב. </ref>, ולכן אם גנב וטבח בשבת וקנאו בשעת הטביחה, פטור אף על הכפל*, ואם גנב בחול וטבח בשבת, משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה, והוא הדין אם גנב בשבת והגביה תחילה וקנאה קודם טביחה, שאינו מתחייב בנפשו עד שעת טביחה<ref>עי' מאירי ב&quot;ק עד ב, בפי' המשנה שם: גנב וטבח בשבת וכו' משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ד' וה'. </ref>.

יש מהראשונים סוברים שרבה עצמו סובר כר' מאיר<ref>רש&quot;י כתובות לד ב ד&quot;ה חייב.</ref>. ויש מהראשונים סוברים שאמר דבריו לפי ר' מאיר, אך רבה עצמו סובר כחכמים שאף על הקנס פטור<ref>עי' תוס' שם ד&quot;ה דאמר; עי' רמב&quot;ן שם; עי' תוס' רא&quot;ש שם. </ref>.

להלכה כתבו ראשונים שהגונב וטובח בשבת פטור מתשלומי ארבעה וחמשה<ref>עי' תוס' רא&quot;ש כתובות לד ב; מאירי שם לג ב; טור חו&quot;מ סי' שנ סט&quot;ז.</ref>, משום קלב&quot;מ<ref>עי' מאירי שם.</ref>, וכן הדין בכל שנעשית מלאכה בשבת בעת המכירה<ref>רמב&quot;ם גניבה פ&quot;ג ה&quot;ה. </ref>, שדין אין אדם מת ומשלם לא בתשלומי ממון בלבד נאמר, אלא אף בתשלומים של קנס<ref>עי' מאירי שם לד ב.</ref>.

הפטור מקנס* משום קלב&quot;מ, שפטור מלשלם בדיני שמים, משום שאינו מתחייב בקנס אלא ע&quot;פ בית-דין*<ref>ע&quot;ע קנס.</ref>, ע&quot;ע דיני שמים<ref>ציון 150 ואילך. </ref>.

==== שני עונשים על דין אחד ====

יש מהאחרונים מצדדים בדעת ראשונים שפטור ממון אינו אלא היכן שהזיק ממון עם מיתה, כגון שהמית אחד וקרע את בגדיו וכמו שנגף אישה הרה והמית את האישה וגם יצאו ילדיה, אבל אם חייב אדם מיתה וכופר בשביל נפש הנהרג שהמיתו, כמו בשור, שהשור הוא בסקילה וגם בעליו חייב כופר, הכל בשביל הנפש שהמית, בזה לא נפטר מטעם קלב&quot;מ, שהכל הוא דין אחד בשביל נפש הנהרג<ref>מהר&quot;ם ב&quot;ק ד א, בד' תוס' שם ד&quot;ה כראי, בשם ר&quot;י. ולכאו' בלא&quot;ה חייב בשני העונשים, שהרי הוא שני חיובי ממון, וכמו החובל בחבירו שחייב ה' דברים. </ref>. ויש מהאחרונים סוברים שאף בדין אחד פטור<ref>כ&quot;מ ממהר&quot;ם שם, שיסבור בד' ריב&quot;א בתוס' שם, החלוק על ר&quot;י.</ref>.

==== שני חיובי ממון ====

יש מהאחרונים שנראה מדבריהם, שקלב&quot;מ הוא אף בשני חיובי ממון<ref>עי' שטמ&quot;ק כתובות לז ב, בד' רש&quot;י; כ&quot;מ ממהר&quot;ם שבציון 172. </ref>.

==== גלות וממון ====

הגולה לעיר מקלט<ref>ע&quot;ע גלות וע' ערי מקלט.</ref>, אם קרע שיראים בהריגתו, פטור, שאינו גולה ומשלם<ref>כ&quot;מ מרש&quot;י כתובות לז ב ד&quot;ה לא תקחו כופר לנוס וב&quot;ק ד א ד&quot;ה שור מועד וכו א ד&quot;ה ויהא אדם; מאירי כתובות שם. </ref>, כדין כל חייבי מיתות שוגגים<ref>עי' ציון 48 ואילך. עי' מאירי שם; כ&quot;מ מתו&quot;י ותוס' רא&quot;ש שם, שהקושיא בגמ' שם (לשיטתם שבציון הבא, שלתי' אינו כן) היא ע&quot;פ תנא דבי חזקיה שבציונים 53, 55, 59. ועי' תוס' שם ד&quot;ה לא ותוס' רא&quot;ש שם.</ref>. ויש מהראשונים שנראה מדבריהם שמשלם<ref>כ&quot;מ מתו&quot;י ותוס' רא&quot;ש שם, בד' התי' בגמ' שם. </ref>.

על חובת הגלות* להורג נפש בשגגה, ע&quot;ע גלות. על אופן ההריגה המחייבת גלות ועל גדרי השגגה המחייבת גלות, ע&quot;ע רוצח.

==== מיתה וגלות ====

מי שהתרו בו משום מכה-אביו-ואמו*, וע&quot;י חבורה זו הרגו, כתבו אחרונים שחייב מיתה, כי היה מזיד על החבורה - והמכה אביו ואמו מיתתו בחנק<ref>ע&quot;ע חיבי מיתות בית דין ציון 231.</ref> - ופטור מגלות, דקלב&quot;מ<ref>מנ&quot;ח מ' מח סק&quot;ג (ס&quot;ק יד במהד' מ&quot;י).</ref>. וצידדו שההורג אביו בשוגג, חייב גלות על ההריגה, אע&quot;פ שהוא כחייבי מיתות שוגגים, שכמו שחייבי מיתות שוגגים אינו פוטר ממלקות - לסוברים כן<ref>עי' ציון 419 ואילך.</ref>, וכן הלכה<ref>עי' ציון 443 ואילך. </ref> - אם כן אינו פוטר מגלות<ref>מנ&quot;ח שם.</ref>.

==== חייבי מיתת אדם שלא בבית דין ====

הבועל-ארמית* בפרהסיא, שקנאים<ref>על מהותם, ע&quot;ע בועל ארמית ציון 39.</ref> פוגעים בו<ref>ע&quot;ע הנ&quot;ל: בפרהסיא.</ref>, נחלקו אחרונים: יש סוברים שלמרות שאין חיוב להורגו, אלא רשות<ref>ע&quot;ע הנ&quot;ל ציון 60. </ref>, פוטר בקלב&quot;מ מחיוב ממון<ref>עי' דו&quot;ח כתובות כט א; עי' הפלאה שם, ע&quot;פ משנה שם, ורש&quot;י ד&quot;ה כותית; בית זבול ח&quot;ב סי' ד אות א, בשמו.</ref>. ויש סוברים שכשחיוב מיתה אינו אלא רשות, אינו נפטר בקלב&quot;מ<ref>עי' בית זבול שם אות ב, במסקנה, ע&quot;פ תמורה כט ב, ודחה הראיה הנ&quot;ל מהמשנה ורש&quot;י, וסוף אות ד.</ref>.

רודף* שהיה רודף אחר חבירו - להורגו או לאונסו<ref>ע&quot;ע רודף.</ref> - ושיבר את הכלים, בין של נרדף ובין של כל אדם, פטור מן התשלומים, מפני שהוא מתחייב בנפשו<ref>עי' רבא בסנהדרין עד א (ועי' ציון 133, שי&quot;ג: רבה); רמב&quot;ם חומ&quot;ז פ&quot;ח הי&quot;ב; עי' טוש&quot;ע חו&quot;מ שפ ג. </ref>, ואע&quot;פ שיכול להציל באחד מאיבריו<ref>ע&quot;ע רודף.</ref>, שבעצם ההצלה מחוייב המציל לבוא ולהציל את הנרדף, אין רשות לרודף להרוג את המציל, מכיוון שחייב לחזר אחרי ההצלה, ויש לו רשות להורגו בכל אופן שהוא, פוטר בקלב&quot;מ<ref>בית זבול ח&quot;ב סי' ד אות א, בד' ההפלאה שבציון 187.</ref>.

==== מיתת כיפה ====

החייב עונש מיתה בכפה*, כתבו אחרונים שפטור משום קלב&quot;מ<ref>הסכמת הגר&quot;ח ברלין לס' גידולי ציון ח&quot;א; מרחשת ח&quot;ב סי' ד אות א. </ref>, שמכל מקום מתחייב מיתה ועונש ע&quot;י כיפה<ref>מרחשת שם. </ref>.

==== הבא במחתרת  ====

היה בא במחתרת* ושבר את החבית, פטור<ref>עי' משנה סנהדרין עב א.</ref>, שניתן רשות לבעל הבית להורגו<ref>ע&quot;ע מחתרת.</ref>, וחיוב מיתה וחיוב תשלומים באים כאחד, ואע&quot;פ שניצל, פטור מן התשלומים<ref>רש&quot;י שם ד&quot;ה אין לו דמים; מאירי שם. </ref>, שחייבי מיתות שוגגים, כגון שלא התרו בהם, אין משלמים ממון שעם המיתה<ref>עי' ציון 48 ואילך.</ref>, אע&quot;פ שאין נהרגים<ref>רש&quot;י שם.</ref>. ואם יש לו דמים, שאינו ראוי ליהרג, כגון אב על הבן<ref>ע&quot;ע הנ&quot;ל.</ref>, חייב לשלם החבית כשאר מזיק<ref>משנה שם, ורש&quot;י ד&quot;ה יש לו דמים וד&quot;ה חייב; עי' רמב&quot;ם גניבה פ&quot;ט הי&quot;ג; עי' טור חו&quot;מ סי' שנא.</ref>.

ונחלקו אמוראים:

א) לדעת רב, הבא במחתרת, ונטל כלים ויצא, פטור<ref>סנהדרין עב א.</ref> מלהחזירם, אף על פי שהם קיימים<ref>רש&quot;י שם ד&quot;ה פטור.</ref>, שבדמי נפשו קנאם, הואיל ונתחייב מיתה בלקיחתם<ref>גמ' שם, ורש&quot;י ד&quot;ה בדמים. </ref>, ואינם פיקדון בידו, אלא ברשותו ובאחריותו עומדים, וכי גבו בית דין להם ממנו, יש כאן תשלומים עם חיוב מיתה<ref>רש&quot;י שם ד&quot;ה והאלהים, ע&quot;פ גמ' שם.</ref>. והגונב כיס בשבת - שהגביהו<ref>רש&quot;י שם ד&quot;ה הגונב כיס בשבת וכתובות לא א ד&quot;ה הגונב כיס בשבת.</ref> ברשות הבעלים<ref>רש&quot;י כתובות שם.</ref>, וקנאו בהגבהה<ref>רש&quot;י סנהדרין שם.</ref> והוציאו לרשות הרבים<ref>רש&quot;י כתובות שם; רשב&quot;ם ב&quot;ב פו א ד&quot;ה הגונב כיס בשבת.</ref> - חייב<ref>263 תוספ' ב&quot;ק פ&quot;ט; ברייתא בכתובות שם וב&quot;ב שם וסנהדרין שם. </ref> להחזיר, ואף על גב שהוציאו אחר כך לרשות הרבים ונתחייב בהוצאתו מיתה<ref>רש&quot;י סנהדרין שם.</ref>, שאין לומר קלב&quot;מ, שאין כאן שתי רשעיות ביחד<ref>רשב&quot;ם שם ד&quot;ה חייב, לשיטתו שבציון 47.</ref>, שהרי נתחייב בגניבה - לשלם, שהגבהה קונה בכל מקום<ref>רש&quot;י כתובות שם ד&quot;ה שכבר נתחייב; עי' רשב&quot;ם ב&quot;ב שם ד&quot;ה שכבר נתחייב.</ref> - קודם שיבוא לידי איסור סקילה<ref>ברייתא בסנהדרין שם: שבת, וכתובות וב&quot;ב שם.</ref>, שאיסור שבת אין עד שעת הוצאה<ref>רשב&quot;ם ב&quot;ב שם. </ref>, ובשביל חיוב מיתה הבא עליו לאחר מכן אינו נפטר מן התשלומים<ref>רש&quot;י סנהדרין שם ד&quot;ה שהרי נתחייב.</ref>. היה מגרר - בקרקע, ללא הגבהה<ref>רשב&quot;ם ב&quot;ב שם ד&quot;ה היה מגרר.</ref> - ויוצא מגרר ויוצא - ולא הגביהו ולא קנאו בתוך הבית, אבל כשיוצא לרשות הרבים קנאו<ref>רש&quot;י שם ד&quot;ה היה מגרר; עי' רש&quot;י כתובות שם ד&quot;ה היה מגרר; עי' רשב&quot;ם ב&quot;ב שם.</ref> בשינוי רשות שהוציאו מרשות הבעלים, וצירף ידו למטה משלושה וקיבלה בידו, שידו חשובה לו כארבעה על ארבעה, והרי הוא לו כחצרו, ואע&quot;פ שאין כאן הגבהה<ref>רש&quot;י סנהדרין שם, ע&quot;פ מסקנת הגמ' בכתובות שם; עי' רשב&quot;ם ב&quot;ב שם ד&quot;ה שהרי איסור, ע&quot;פ מסקנת הגמ' בכתובות שם.</ref> - פטור<ref>עי' תוספ' ב&quot;ק שם; ברייתא בכתובות וב&quot;ב שם; עי' ברייתא בסנהדרין שם.</ref> מתשלומים, אע&quot;פ שהכיס והמעות קיימים<ref>רש&quot;י שם ד&quot;ה פטור מתשלומין, בביאור קו' רב ביבי בר אביי על רבא. </ref>, שהרי איסור גנבה ואיסור סקילה באים כאחד<ref>ברייתא בגמ' שם; עי' ברייתא בכתובות וב&quot;ב שם.</ref> ובדמיו קנאם ואין מוציאים אותם ממנו<ref>רש&quot;י שם.</ref>.

ב) ולדעת רבא - ויש גורסים: רבה<ref>ילק&quot;ש משפטים רמז שמב; תוס' כתובות לד ב ד&quot;ה אבל; מהרש&quot;ל סנהדרין עב א.</ref> - אינו פטור אלא כששבר הכלים, שאינם כאן, אבל נטל, לא<ref>סנהדרין שם, לגירסתנו וגי' רש&quot;י ד&quot;ה ולא היא וד&quot;ה מתיב ובעה&quot;מ שם (יז א בדפי הרי&quot;ף) ורמ&quot;ה ופסקי רי&quot;ד שם.</ref>. ונחלקו ראשונים: א) יש מפרשים הטעם, שכיוון שקיימים הם, כל מקום שהם נמצאים של אדוניהם הם<ref>רש&quot;י שם ד&quot;ה אבל נטל לא; פסקי רי&quot;ד שם.</ref>, ואין זה חייב בתשלומים, שפקדון בעלמא הם לגביו<ref>רש&quot;י שם.</ref>, שכשהעמידה התורה הכלים ברשות הגנב, לענין אונס*<ref>גמ' שם. ועי' רש&quot;י שם ד&quot;ה ולא היא ותוס' רא&quot;ש שם. </ref>, שחייבה הגזלנים לשלם ואינו יכול לומר לו: נאנסו, שמצאנו בשומרים* שחייבים הכתוב לישבע אם לא שלח יד במלאכת רעהו<ref>עי' שמות כב ז. רש&quot;י סנהדרין שם ד&quot;ה ולא היא. וע&quot;ע שבועת השומרים וע' שליחות יד. </ref>, הרי שאם שלח, אע&quot;פ שטוען מת או נשבר, דהיינו אונס, חייב, שנעשה גזלן בשליחות יד<ref>רש&quot;י שם.</ref>, אבל לענין קנין* ברשות אדוניהם קיימים<ref>גמ' שם.</ref>, שאין הכלים בקניינו כשאר נכסיו<ref>רש&quot;י שם.</ref>, שאם הם קיימים אצלו והוא היה בא לעכבו ולומר: דמים אני מחזיר לך, אינו קונה ומחזיר להם כמו שהם, ככתוב: והשיב את הגזלה<ref>ויקרא ה כג. רש&quot;י סנהדרין שם ד&quot;ה אבל לענין.</ref>. ומה שכשנאנסו מחזיר דמים ואינו יכול לומר לו נאנסו ולהיפטר, משום שלא גרע גזלן משואל, שמשום שכל הנאה שלו העמידה התורה אותו ברשותו לשלם אם נאנס, שכל כמה שקיים רוצה בו חזרה, אף כאן כל הנאה שלו ומחייב לשלם<ref>רש&quot;י שם, ע&quot;פ גמ' שם.</ref> מדין התורה<ref>מלחמות לרמב&quot;ן שם.</ref>. והגונב כיס בשבת, שאם היה מגרר ויוצא פטור<ref>עי' ברייתא שבציון 218.</ref>, היינו כשהשליך הכיס והמעות בנהר, ואינם קיימים<ref>עי' רש&quot;י שם ד&quot;ה והלכתא, בביאור הגמ' שם.</ref>. ב) ויש מהראשונים ואחרונים מפרשים שהבא במחתרת מעת שבאו לידיו הכלים, קנה אותם בדמיו, וכששבר אותם שלו הם<ref>עי' בעה&quot;מ שם; עי' מלחמות לרמב&quot;ן שם, בשמו, ודחה; עי' שו&quot;ת הרשב&quot;א ח&quot;ה סי' יח. עי' קצה&quot;ח סי' שנא סק&quot;ב, בשם בעה&quot;מ, והסכים לו. </ref>, ואע&quot;פ שכשהם נמצאים מחזיר אותם, חומרא היא שהטילו חכמים עליו שישיב הממון לאדונו, כיוון שנמצא בעין<ref>עי' בעה&quot;מ שם; עי' מלחמות לרמב&quot;ן שם, בשמו, ודחה; עי' שו&quot;ת הרשב&quot;א שם: ואפשר. </ref>.

שבירה זו של כלים, שפטור עליה, נחלקו בה ראשונים: א) יש סוברים שפטור בששבר, בין עכשיו בין לאחר זמן<ref>רש&quot;י סנהדרין עב א ד&quot;ה מסתברא; בעה&quot;מ שם (יז א) ותוס' שם ד&quot;ה מסתברא, דאל&quot;כ אין חידוש יותר מהמשנה שבציון 193; מאירי שם, בדעה הא'; עי' מ&quot;מ גניבה פ&quot;ג ה&quot;ב, בשם רש&quot;י ובד' רמב&quot;ם שם (וסותר לרמב&quot;ם בפהמ&quot;ש שבציון 246, וצ&quot;ב, ועי' ציון 244, שי&quot;מ בע&quot;א), והסכים להם; טור חו&quot;מ סי' שנא, בסתם; עי' רמ&quot;א בשו&quot;ע שם, בדעה הא'.</ref>, והוא הדין אם אבדו אח&quot;כ<ref>עי' מ&quot;מ שם, ע&quot;פ גמ' שם; עי' רמ&quot;א שם.</ref>, שהרי הכלים ברשותו הם - לסוברים כן<ref>עי' ציון 237.</ref> - ושלו שבר<ref>עי' בעה&quot;מ שם; עי' קצה&quot;ח סי' שנא סק&quot;ב, בשמו, והסכים לו. </ref>, או שהואיל ובשעת שבירה שהיא שעת חיוב התשלומים כבר ניצול מן המיתה<ref>מאירי שם; עי' סמ&quot;ע שם סק&quot;ה; עי' קצה&quot;ח שם, בשמו, ודחה. </ref>, ולא פקע ממנו האיסור, ושוב לא חל עליו חייב ממון, כיוון שהוא חייב מיתה, דקלב&quot;מ<ref>עי' סמ&quot;ע שם; עי' קצה&quot;ח שם, בשמו, ודחה.</ref>. ב) ויש סוברים שאינו פטור אלא כששיברם בעת שהיה במחתרת<ref>עי' פהמ&quot;ש לרמב&quot;ם סנהדרין עב א; פסקי רי&quot;ד שם; עי' יד רמ&quot;ה שם; מלחמות שם; עי' מ&quot;מ שם, בשם רבינו מאיר (הרמ&quot;ה) והרמב&quot;ן; עי' טור שם, בשם ה&quot;ר ישעיה (הרי&quot;ד), והסכים לו; עי' רמ&quot;א שם, בשם י&quot;א; עי' ב&quot;ח שם, בד' רמב&quot;ם גניבה שם ופ&quot;ט הי&quot;ג, ועי' ציון 238, שי&quot;מ בע&quot;א. </ref>, בעוד שהוא מתחייב בנפשו<ref>עי' פהמ&quot;ש שם; מלחמות שם. </ref>, אבל אם הוציאם שלמים ואח&quot;כ שיברם, חייב<ref>עי' פהמ&quot;ש שם; פסקי רי&quot;ד שם; עי' טור שם, בשמו; עי' מלחמות שם; מאירי שם, בשם חכמי הראשונים שבגירונדה; עי' ב&quot;ח שם, בד' רמב&quot;ם שם ושם. </ref>, והוא הדין אם אבדו אח&quot;כ<ref>רמ&quot;א שם; ב&quot;ח שם, בד' רמב&quot;ם שם ושם. </ref>, שכיוון שבעודם שלמים חייב להחזירם, וכל מקום שהם קיימים ברשות אדונם קיימים<ref>עי' ציון 229 ואילך. </ref>, כאן ששיברם חייב לשלמם<ref>פסקי רי&quot;ד שם; עי' טור שם, בשמו.</ref>, שכבר נפטר מן המיתה משעה שיצא<ref>בעה&quot;מ שם, לצד זה; עי' פסקי רי&quot;ד שם; עי' טור שם, בשמו; עי' יד רמ&quot;ה שם.</ref>, כרודף* שחזר מלרדוף אחר הנרדף שנפטר ממיתה<ref>בעה&quot;מ שם, לצד זה. וע&quot;ע רודף. </ref>. לדעה זו יש מהאחרונים מחלקים בין בא במחתרת, שמשיצא מן המחתרת מייד חייב כששבר, שחיוב המיתה הלך לו, שאסור להורגו כי אם בעודו במחתרת, ולא שייך בו קלב&quot;מ, לגונב כיס בשבת, שפטור אף לאחר הגניבה, ששם חיוב מיתה של איסור שבת לעולם לא הולך לו, אם כן אף שאיבדם אח&quot;כ משבאו לרשותו פטור מלשלם, דקלב&quot;מ<ref>פרישה חו&quot;מ סי' שנא סק&quot;ב, בד' הטור שם בשם ה&quot;ר ישעיה (הרי&quot;ד); עי' ש&quot;ך שם סק&quot;א, בד' הטור שם; קצה&quot;ח שם סק&quot;ב, בשמו, ודחה ע&quot;פ משנה ערכין ו ב. ועי' דרישה שם סק&quot;ב, בד' הב&quot;י שם בד' מ&quot;מ שם.</ref>. ויש מהאחרונים הסוברים שאין חילוק בדבר, ואף הגונב כיס בשבת, אם איבדו אח&quot;כ חייב<ref>רמ&quot;א בשו&quot;ע שם; עי' ב&quot;ח שם; קצה&quot;ח שם. </ref>.

להלכה כתבו ראשונים שגנב שאין לו דמים ששבר כלים בביאתו פטור מתשלומים<ref>עי' רמב&quot;ם גניבה פ&quot;ט הי&quot;ג; עי' פסקי רי&quot;ד סנהדרין עב א.</ref>, אבל אם נטל, חייב<ref>עי' פסקי רי&quot;ד שם; עי' מאירי שם. </ref>, שההלכה כרבא<ref>בעה&quot;מ שם (יז א); פסקי רי&quot;ד שם; יד רמ&quot;ה שם; עי' מאירי שם; חי' הר&quot;ן שם.</ref>,שהוא בתרא<ref>ע&quot;ע הלכה כבתראי. פסקי רי&quot;ד שם. </ref>, ועוד, שהגמרא מקשה על רב ממשנה, ואינה מיישבת<ref>עי' פסקי רי&quot;ד שם. ועי' רש&quot;י שם ד&quot;ה קשיא, בטעם שהוא קשיא ולא תיובתא. וע&quot;ע הלכה: מתוך לשונות התלמוד ציון 249 ואילך. </ref>, ועוד שאמרו בגמרא - לחלק מהגירסאות<ref>גמ' שם, לגירסתנו וגי' רש&quot;י שם ד&quot;ה והלכתא וחי' הר&quot;ן שם וגי' ד&quot;ר ספרדי וד' ונציה: והלכתא דשדנהו בנהרא. בפסקי הרי&quot;ד ויד רמ&quot;ה שם: הכא במאי עסקינן דשדנהו בנהרא (ולכן בפסקי רי&quot;ד ויד רמ&quot;ה שבציון 256 ואילך, לא הזכירו טעם זה). בכ&quot;י תימני שביד הרב הרצוג: הכא במאי עסקינן דשדינהי בנהרא והלכתא דשדינהי בנהרא. בכ&quot;י רוכלין: (שני) [שאני] התם דשדנה', ומגיה הגיה: דשדינהו. </ref> - שלהלכה הגונב כיס בשבת פטור, אם היה מגרר ויוצא, כשזרק הכיס לנהר<ref>חי' הר&quot;ן שם; עי' בהגר&quot;א שם סק&quot;ב.</ref>, שאינו כאן<ref>רש&quot;י שם ד&quot;ה והלכתא. </ref>. ואע&quot;פ שיש מעשה רב בגמרא כרב<ref>עי' גמ' שם: רבא איגנבו ליה וכו'. </ref> - וההלכה כמעשה רב<ref>ע&quot;ע הלכה: מעשה רב. </ref> - חומרא בעלמא הוא<ref>פסקי רי&quot;ד שם.</ref> ומידת חסידות<ref>בעה&quot;מ שם; בהגר&quot;א שם, בשמו; מאירי שם; חי' הר&quot;ן שם; ב&quot;ח שם. </ref> ואין ללמוד ממנה<ref>פסקי רי&quot;ד שם. וע&quot;ע הנ&quot;ל: שם ציון 434 ואילך, שאין ללמוד הלכה ממעשה רב להחמיר. </ref>, שהרי באותו מעשה נתן טעם לדבריו: הואיל ויצא מפיו של רב<ref>עי' בעה&quot;מ שם; יד רמ&quot;ה שם.</ref>, מכלל שלחבב שמועתו של רב הוא שעשה, ואין הלכה כרב<ref>יד רמ&quot;ה שם. </ref>. ויש מהראשונים הפוסקים כרב, משום שמעשה רב כמותו<ref>מאירי שם, בשם יש פוסקין.</ref>.

== '''בחייבי כריתות ומיתה בידי שמים''' ==

==== חייבי כריתות ====

המתחייב בכרת*, נחלקו בו תנאים:

א) ר' נחוניא בן הקנה היה עושה את יום-הכפורים* - שהעושה בו מלאכה חייב כרת<ref>ע&quot;ע חיבי כריתות ציון 112 ואילך וע' יום הכפורים ציון 132. עי' רש&quot;י כתובות שם ד&quot;ה אף יום הכפורים. </ref> - כשבת - שהעושה בו מלאכה חייב מיתת בית-דין*<ref>ע&quot;ע חיבי מיתות בית דין ציון 128. עי' רש&quot;י שם ד&quot;ה מה שבת. </ref> - מה שבת מתחייב בנפשו ופטור מן התשלומים - והמדליק את הגדיש בשבת פטור, מפני שהוא מתחייב בנפשו<ref>עי' משנה ב&quot;ק לד ב.</ref> - אף יום הכפורים מתחייב בנפשו ופטור מן התשלומים<ref>רנב&quot;ה בתוספ' מגילה פ&quot;א וכתובות פ&quot;ג וב&quot;ק פ&quot;ז וברייתא בכתובות ל א, וש&quot;נ; עי' רנב&quot;ה בירו' מגילה פ&quot;א ה&quot;ו; סתם משנה פסחים לא ב, לפי גמ' שם לב א; סתם משנה מגילה ז ב, לפי הגמ' שם וירו' שם; י&quot;א בברייתא בפסחים כט א, לפי ר' יוחנן בגמ' שם, ועי' ציון 290, שי&quot;מ בע&quot;א; ספרי שבציון 275, לפי ראב&quot;ד לספרי נשא פיס' ב, בפי' הא', ודחה, ועי' ציון 341, שי&quot;מ בע&quot;א; רשב&quot;י בשם ר' טרפון בברייתא בירו' שם ותרומות פ&quot;ז ה&quot;א, לפי ר&quot;ש סיריליאו ור&quot;א פולדא תרומות שם, ועי' פ&quot;מ שם, שפי' בע&quot;א. </ref>, והמדליק גדישו של חבירו ביום הכיפורים, אין בית דין נפרעים ממנו - לשלם מה שהזיק<ref>רבינו הלל לספרי שם.</ref> - שהוא נידון בנפשו<ref>ספרי שם, לגירסתנו, ועי' ציון 290, שי&quot;ג בע&quot;א; ילק&quot;ש נשא רמז תשא.</ref>. וכן ר' שמעון בן מנסיא אומר: מחוייבי כריתות כמחוייבי מיתות בית דין<ref>ירו' מגילה שם. </ref>, ואף שאר חייבי כריתות פטורים מממון<ref>עי' קה&quot;ע שם. ועי' תוס' כתובות ל א ד&quot;ה הכל מודים, שלד' הבבלי רשב&quot;מ חלוק על רנב&quot;ה, ועי' יפ&quot;ע שם שדייק ברש&quot;י ד&quot;ה ולאפוקי, שנשמר מזה, כדי שלא תהיה מחלוקת בין התלמודים. ועי' יפ&quot;ע שבציון 313, שלפי הגהתו, אף רשב&quot;מ חלוק על רנב&quot;ה. </ref>. לדעת אביי הדבר נלמד בגזרה-שוה* &quot;אסון&quot; &quot;אסון&quot;<ref>עי' ציון הבא ואילך. </ref>, נאמר אסון בידי אדם: ולא יהיה אסון<ref>שמות כא כב. </ref>, המדבר במיתת בית דין, שהיכן שאין מיתת בית דין משלם דמי ולדות<ref>עי' ציון 30 ואילך. אביי בכתובות שם, ורש&quot;י ד&quot;ה אסון בידי אדם. </ref>, ונאמר אסון בידי שמים: וקראהו אסון<ref>בראשית מב לח. גמ' שם, ורש&quot;י ד&quot;ה אסון בידי שמים ופסחים כט א ד&quot;ה את יוה&quot;כ.</ref>, מה אסון האמור בידי אדם פטור מן התשלומים, אף אסון האמור בידי שמים - יום הכפורים שמיתתו בידי שמים, שנכרתים חייו ובניו<ref>רש&quot;י פסחים שם. וע&quot;ע כרת ציון 133 ואילך. </ref> - פטור מן התשלומים<ref>גמ' שם. עי' רש&quot;י פסחים שם.</ref>. ויש מהראשונים המפרש, ש&quot;אסון&quot; בידי אדם, היינו אסון ההורג, שנהרג בבית דין, שעליו נאמר: ואם אסון יהיה<ref>שמות כא כג. </ref>, ו&quot;אסון&quot; בידי שמים היינו אסון של האישה, שעליו נאמר: ולא יהיה אסון<ref>שמות שם כב. </ref>, שכל דבר שבא מאת הקב&quot;ה, אע&quot;פ שנעשה בידי אדם בידי שמים נקרא, שהקב&quot;ה שלח אנשים להרוג אישה זו<ref>עי' שטמ&quot;ק כתובות ל ב, בשם שיטה ישנה בד' ה&quot;ר משה בר יוסף, לשיטתו שבציון 41 ואילך.</ref>. ולדעת רבא פטור החייב כרת מתשלומים נלמד מהכתוב: ואם העלם יעלימו עם הארץ את עיניהם מן האיש ההוא - שהוא חייב מיתת בית דין<ref>רש&quot;י שם ב ד&quot;ה מן האיש ההוא. </ref> - בתתו מזרעו למֹלך וגו' ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו והכרתי אֹתו<ref>ויקרא כ ד-ה. גמ' שם ב.</ref>, למדנו שהכרת במקום מיתה וחילופה<ref>רש&quot;י שם ד&quot;ה ושמתי אני. </ref>.

ב) ויש מהתנאים סוברים שאף המתחייב כרת, חייב בתשלומים<ref>סתם משנה כתובות כט א, לפי גמ' שם ל א, ורש&quot;י ד&quot;ה ולאפוקי (ועי' תוס' שם ד&quot;ה הכל מודים ותוס' רא&quot;ש שם); סתם משנה ב&quot;ק פז א; סתם משנה שבועות לג א, לפי גמ' שבועות שם; עי' ת&quot;ק וי&quot;א בברייתא בפסחים כט א, לפי רב יוסף בגמ' שם, ועי' ציון 273, שי&quot;מ בע&quot;א; עי' ספרי נשא פיס' ב, לגירסתנו, לפי הראב&quot;ד שם, בפי' הב' (ועי' ציון 273, שי&quot;מ בע&quot;א), ולגי' רבינו הלל שבח&quot;נ שם: בית דין נפרעים ממנו, לפי סד&quot;ר שם (ודחה), ולגירסת הג' הגר&quot;א שם: בשבת (כמשנה שבציון 272), לפי יפ&quot;ע כתובות שם. ועי' תוס' כתובות שם, שלרב חסדא בגמ' שם: הכל מודים בבא על הנדה שמשלם קנס, אין שום תנא סובר כר' נחוניא (ועי' פנ&quot;י שם, שהק' מהגמ' הנ&quot;ל במגילה, ועי' הפלאה כתובות שם מה שיישב). ועי' ראב&quot;ד שם, שודאי ר&quot;ע חלוק עליו (והוא לכאו' ר&quot;ע שבע' חיבי מלקיות ציון 289 ואילך). ועי' תוס' שם, בפי' הא', ותוס' רא&quot;ש שם, שודאי שמעון התימני שבברייתא בגמ' שם כט ב, חלוק על ר' נחוניא. ועי' תוס' שם, בפי' הב', שייתכן שמודה לו. </ref>, הואיל ואין שתיהם על ידי אדם<ref>מאירי שם כט א. </ref>.

להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים שהמתחייב כרת חייב בתשלומים<ref>רמב&quot;ם חומ&quot;ז פ&quot;ד ה&quot;ט; מאירי מגילה ז ב וכתובות כט א.</ref>, אם לא התרו בו למלקות*<ref>מאירי כתובות שם, שלא יסתור לפסק ההלכה שבציון 405. וע&quot;ע חיבי כריתות: כשלקו. </ref>, או אם הוא חובל בחבירו ביום הכפורים, שמשלם ואינו לוקה, שהרי בפירוש ריבתה תורה חובל בחבירו לתשלומים<ref>עי' ציון 394 ואילך. רמב&quot;ם שם. </ref>. וכן כתבו הפוסקים להלכה<ref>טוש&quot;ע חו&quot;מ תכד ב. </ref>. ויש מהראשונים פוסקים שהחובל בחבירו ביום הכפורים פטור מן התשלומים<ref>הג&quot;א ב&quot;ק פ&quot;ח סי' ב, בשם או&quot;ז בשם ס' המקצעות; הגמ&quot;י שם, בשם אש&quot;רי בשם או&quot;ז בשם ס' המקצעות; פסקי ריקאנטי סי' תסג, בשם ס' המקצועות. </ref>, שלדעתם ההלכה כר' נחוניא<ref>הגמ&quot;י שם, בשם אש&quot;רי בשם או&quot;ז, בד' ס' המקצעות שבציון הקודם.</ref>, שהלכה-כסתם-משנה*, ובמקום אחד סתמה המשנה כמותו<ref>עי' כתר המלך חומ&quot;ז פ&quot;ד ה&quot;ט, משום הסתם משנה במגילה שבציון 273, ואע&quot;פ שהסתם משנה בב&quot;ק ובכתובות שבציון 290 שלא כמותו, מה לי חד סתמא ומה לי תרי סתמי (ע&quot;ע הלכה כסתם משנה ציון 33. וע&quot;ע הנ&quot;ל ציון 34, שי&quot;ח וסוברים שבמקום שנשנה בלשונות שונים שתי משניות מכריעות כנגד האחת).</ref>.

לסוברים שחיבי-כריתות* פטורים מממון<ref>עי' ציון 270 ואילך.</ref>, אם חייבי כריתות שנתחייבו אף מלקות* חייבים במלקות או שפטורים משום קלב&quot;מ, עי' להלן: בחיבי מלקיות<ref>ציון 448 ואילך. </ref>.

==== כשלא היה המעשה כאחד ====

אף לסוברים שחיבי-כריתות* פטורים מממון<ref>עי' ציון 270 ואילך.</ref>, הגונב חלבו של חבירו ואכלו משלם לו דמי חלבו<ref>עי' רב חסדא בכתובות ל ב, בד' רנב&quot;ה; עי' רמב&quot;ם גניבה פ&quot;ב ה&quot;ד; עי' טוש&quot;ע חו&quot;מ שנ. </ref>, שכבר נתחייב בגניבה קודם שבא לידי איסור חלב<ref>רב חסדא בגמ' שם, בד' רנב&quot;ה. </ref>.

==== קנס בנידה ואחות אשתו  ====

לסוברים שחיבי-כריתות* פטורים מממון<ref>עי' ציון 270 ואילך.</ref>, אמרו בתוספתא: ר' נחוניא בן הקנה אומר: הבא על אחות אשתו ועל הנדה* - דהיינו שאונס אותן<ref>ע&quot;ע אונס (ב): חובתו בתשלומי קנס.</ref> - אין להן קנס<ref>תוספ' כתובות פ&quot;ג, ושם, שהוא לשיטתו שבציון 270 ואילך.</ref>. אכן בירושלמי אמרו שהאונס נערה נדה* או אחות אשתו*, אם חייב קנס*<ref>עי' ירו' מגילה פ&quot;א ה&quot;ו, וקה&quot;ע שם.</ref>, הדבר תלוי במחלוקת תנאים: לדעת ר' נחוניא בן הקנה מה שבת אין לה היתר אחר איסורה, אף יום הכפורים אין לו היתר אחר איסורו<ref>ירו' שם.</ref>, ולכן השווה יום הכפורים לשבת, שדומים זה לזה שאין להם היתר לעולם<ref>עי' קה&quot;ע שם; פ&quot;מ שם. </ref>, אבל נערה נידה יש לה היתר אחר טהרתה<ref>עי' קה&quot;ע שם; עי' פ&quot;מ שם. וע&quot;ע נדה. </ref>, וכן אחות אשתו לאחר מיתת אשתו<ref>עי' קה&quot;ע שם; פ&quot;מ שם. וע&quot;ע אחות אשה: שלא בחייה. </ref>, ולכן חייב קנס<ref>פ&quot;מ שם. ועי' מצפה שמואל לתוספ' שם, שתמה שסותר לתוספ' שבציון 306, ועי' יפ&quot;ע שבציון 313. </ref>. ולדעת ר' שמעון בן מנסיא, מה שבת יש בה כרת, אף יום הכפורים יש בה כרת, ואלו הואיל ויש בהן כרת אינו משלם<ref>ירו' שם. ועי' יפ&quot;ע כתובות ל א, שהגיה בירו': ע&quot;ד דרשב&quot;מ מה ע&quot;ז אין לו היתר אף כל שאין לו היתר אחר איסורו ואילו הואיל שיש להן היתר אחר איסורן משלם ע&quot;ד דרנב&quot;ה מה שבת יש בו כרת אף יוה&quot;כ יש בו כרת ואילו הואיל ויש בהם כרת אינו משלם, להתאימו לתוספ' שבציון 306, ושכך אינו קשה על רב חסדא שבציון 290, שהלא רשב&quot;מ סבור כרנב&quot;ה. </ref>.

==== חייבי כריתות בשוגג ====

לדעת הסוברים שחיבי-כריתות* פטורים מממון<ref>עי' ציון 270 ואילך. </ref>, אם חייבי כריתות שוגגים חייבים בממון, נחלקו ראשונים: א) יש סוברים שחייבים<ref>עי' רש&quot;י פסחים כט א ד&quot;ה את ולב א ד&quot;ה כר', בד' רנב&quot;ה; ריטב&quot;א כתובות לה א, בשם איכא מ&quot;ד, בד' רנב&quot;ה; שטמ&quot;ק שם ל ב, בד' רש&quot;י פסחים כט א שם, בד' רנב&quot;ה. </ref>, אפילו לריש לקיש הסובר שחייבי מלקות שוגגים חייבים בממון<ref>עי' ציון 427 ואילך.</ref>, שלא מצאנו שהוקשו חייבי כריתות לחייבי מיתות בית דין<ref>עי' ריטב&quot;א שם לה א, בשם איכא מ&quot;ד.</ref> - הפטורים אף בשוגג<ref>עי' ציון 48 ואילך.</ref> - ויש חילוק ביניהם<ref>עי' מהרש&quot;א פסחים לב א, בצד הב', בד' רש&quot;י ל ב שם (ולפי&quot;ז ההלכה כתנא דבי חזקיה), ועי' ציונים 67, 324, שי&quot;מ בע&quot;א.</ref>, שאינו מקיש למכה בהמה<ref>ויקרא כד כא. </ref> אלא מכה אדם<ref>ויקרא שם. עי' ציון 53 ואילך. </ref> שהיא מיתת בית דין, אבל כרת לא מקיש, הלכך לא פטור כרת מתשלומים אלא במזיד<ref>שטמ&quot;ק כתובות ל ב, וכ' שם, שלפי&quot;ז אף רנב&quot;ה מודה לתנא דבי חזקיה, ועי' ציונים 67, 324, שי&quot;מ בע&quot;א.</ref>, שדוקא מיתה בידי אדם הוא שפוטר השוגג שלו ולא כרת ומיתה בידי שמים<ref>שטמ&quot;ק שם. </ref>. או שלהלכה אף חייבי מיתות בית דין שוגגים חייבים ממון<ref>מהרש&quot;א שם כט א, בד' רש&quot;י שם, ולב א, בצד הא', בד' רש&quot;י שם. ועי' ציון 319 ואילך, שי&quot;מ בע&quot;א. </ref>. ב) ויש מהראשונים סוברים שחייבי כריתות שוגגים פטורים מממון<ref>עי' תוס' פסחים כט א ד&quot;ה רבי; ריטב&quot;א כתובות שם, בשם איכא מ&quot;ד, והסכים לו.</ref>, אפילו לר' יוחנן הסובר שחייבי מלקות שוגגים חייבים בממון<ref>עי' ציון 419 ואילך.</ref>, שהרי לפי ר' נחוניא בן הקנה חייבי כריתות כחייבי מיתות בית דין ממש הם<ref>עי' ריטב&quot;א שם, בשם איכא מ&quot;ד. </ref>.

==== ספק חיוב כרת ====

בדעת הסוברים שחיבי-כריתות* פטורים מממון<ref>עי' ציון 270 ואילך.</ref>, מדברי ראשונים נראה שאף בספק חייבי כריתות נפטר משום קלב&quot;מ, שהרי המוציא-מחברו-עליו-הראיה*<ref>עי' תוס' שאנץ שבציון 446 ואילך, שהאוכל תרומה, שחייב מיתה בידי שמים, כשיש ספק אם חייב, פטור מממון, שהמוציא-מחברו-עליו-הראיה (ע&quot;ע), ולכאו' לסברא זו הוא הדין אף בספק חייבי מיתות בי&quot;ד.</ref>. ואחרונים כתבו שבספק חייבי כריתות אינו נפטר מטעם קלב&quot;מ, כפי הדין בספק חיוב מיתת בית דין - לסוברים כן<ref>עי' ציון 96. ועי' ציון 93 ואילך, שי&quot;ח.</ref> - שכיוון שהפטור בחייבי כריתות נלמד מחייבי מיתות בית דין<ref>עי' ציון 278 ואילך. </ref>, דיו-לבא-מן-הדין-להיות-כנדון*, שדוקא ודאי חייבי כריתות פטורים מממון, ולא בספק<ref>קוב&quot;ש כתובות אות פד, במסקנה. ואין הכוונה לדיו ממש, שהוא בקל-וחמר (ע&quot;ע) והלימוד כאן הוא בגזרה-שוה (ע&quot;ע).</ref>.

==== חייבי מיתה בידי שמים ====

לדעת הסוברים שחיבי-כריתות* פטורים מממון<ref>עי' ציון 270 ואילך. </ref>, אם חיבי-מיתות-בידי-שמים* חייבים בממון, הדבר תלוי במחלוקת אמוראים: לדעת אביי שפטורם של חייבי כריתות נלמד מגזרה-שוה של &quot;אסון&quot; &quot;אסון&quot;<ref>עי' ציון 278 ואילך.</ref>, אף זר שאכל תרומה במזיד, שמיתתו בידי שמים<ref>ע&quot;ע חיבי מיתות בידי שמים ציון 26א ואילך. </ref> פטור מתשלומים<ref>כתובות ל ב, ורש&quot;י ד&quot;ה זר שאכל תרומה.</ref>, שהפטור נלמד מאסון בידי שמים<ref>עי' ציון 287 ואילך.</ref>, וכל אסון במשמע, בין במיתה בין בכרת<ref>רש&quot;י שם ד&quot;ה לאביי פטור. </ref>. ולדעת רבא שפטורם של חייבי כריתות נלמד מהכתוב: ואם העלם יעלימו וגו'<ref>עי' ציון 287 ואילך. ויקרא כ ד. </ref>, חייב<ref>גמ' שם. </ref>.

==== ספק חיוב מיתה בידי שמים ====

בדעת הסוברים שחיבי-מיתות-בידי-שמים* פטורים מממון<ref>עי' ציון 334 ואילך. </ref>, כשיש ספק אם חייב מיתה בידי שמים, כגון שציווה לחבירו לתחוב תרומה* לתוך פיו - וזר שאכל תרומה חייב מיתה-בידי-שמים*<ref>ע&quot;ע חיבי מיתות בידי שמים ציון 27 ואילך. </ref> - ושמא קודם שהגיע עד מקום שלא היה יכול להחזירה היה חוזר בו אם היה יכול, שאע&quot;פ שציווה לו לתחוב אינו סבור שיתחוב, שדברי-הרב-ודברי-התלמיד-דברי-מי-שומעים*, כתבו ראשונים שפטור מממון, שהמוציא-מחברו-עליו-הראיה*<ref>עי' תוס' שאנץ כתובות ל ב, שדוחה פי' ר&quot;ת בגמ' שם מטעם זה (וצ&quot;ב אם ר&quot;ת מודה לזה או שסבור שחייב ממון). </ref>.

== '''בחייבי מלקיות''' ==

==== חייבי מלקות וממון  ====

אם חיבי-מלקיות* חייבים ממון, או שפטורים משום קלב&quot;מ, נחלקו תנאים:

א) לדעת חכמים כל המשלם אינו לוקה<ref>חכמים במשנה מכות ד א; עי' חכמים בתוספ' מכות פ&quot;א; ספרי כי תצא פיס' רפו; ספרי שבציון 275, לפי ראב&quot;ד לספרי נשא פיס' ב, בפי' הב', ועי' ציון 273, שי&quot;מ בע&quot;א; כתובות לב א: קי&quot;ל; עי' מכות יג ב, בד' ר&quot;ע ור' ישמעאל שבע' חיבי מלקיות ציון 289 ואילך.</ref>, שנאמר: כדי רשעתו<ref>דברים כה ב. עי' חכמים בתוספ' שם; גמ' שם ד ב, בד' חכמים, ויג ב, בד' ר&quot;ע ושכ&quot;ה לר' ישמעאל; עי' ירו' תרומות פ&quot;ז ה&quot;א וכתובות פ&quot;ג ה&quot;א; ד&quot;א במדרש תנאים שם.</ref> - בלשון יחיד<ref>כ&quot;מ מפ&quot;מ שבציון 424.</ref> - משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות<ref>גמ' שם ד ב, בד' חכמים, ויג ב, בד' ר&quot;ע ושכ&quot;ה לר' ישמעאל; עי' ירו' תרומות שם ושם; ד&quot;א במדרש תנאים שם. וע&quot;ע מלקות, שמ&quot;כדי רשעתו&quot; נלמד: כדי רשעה אחת לפניו, ושתי רשעיות לאחריו, ועי' בכור שור דברים שם.</ref>, מכאן אמרו: אין אדם לוקה ומשלם<ref>ד&quot;א במדרש תנאים שם.</ref>. ואין ללמוד ממוציא-שם-רע*, שלוקה ומשלם<ref>גמ' שם ד ב, בד' חכמים.</ref>, ככתוב: ויסרו אֹתו וענשו אֹתו מאה כסף<ref>דברים כב יח-יט. עי' רש&quot;י מכות שם ד&quot;ה לוקה ומשלם.</ref>, ויסרו, זה מלקות<ref>ברייתא בכתובות מו א; ירו' תרומות פ&quot;ז ה&quot;א; עי' ירו' כתובות פ&quot;ג ה&quot;א; רש&quot;י מכות שם. </ref>, שכן הוא קנס<ref>עי' מכות שם, בד' חכמים.</ref>, וכל קנס חידוש הוא, ומחידוש אין למדים לממון<ref>עי' ירו' שם ושם; רש&quot;י שם ד&quot;ה שכן קנס.</ref>. ולכן עדים שאמרו: מעידים אנו באיש פלוני שחייב לחבירו מאתים זוז ונמצאו זוממים, לוקים ואינם משלמים<ref>עי' משנה שם א.</ref>.

ב) ולדעת ר' מאיר לוקה ומשלם<ref>עי' תוספ' מכות פ&quot;א; עי' מכות ד ב, בד' ר' מאיר; ירו' תרומות פ&quot;ז ה&quot;א וכתובות פ&quot;ג ה&quot;א, בד' ר' מאיר; סתם משנה כתובות כט א, לפי ירו' שם, בד' ר&quot;ל שבציון 427; סתם משנה שבועות לג א, לפי ירו' שבועות פ&quot;ד ה&quot;ו (עי' פ&quot;מ שם, ב' הסברים מהו הדיוק מהמשנה), בד' ר&quot;ל שבציון הנ&quot;ל. </ref>, ולמד זאת ממוציא שם רע<ref>ר' אבהו בשם רשב&quot;ל בירו' תרומות פ&quot;ז ה&quot;א וכתובות פ&quot;ג ה&quot;א.</ref>, מה מוציא שם רע לוקה ומשלם<ref>עי' ציון 346 ואילך. </ref> אף כל לוקה ומשלם<ref>עולא במכות שם.</ref>. ואע&quot;פ שמוציא שם רע הוא קנס - והוא חידוש שאין ללמוד ממנו לממון<ref>עי' ירו' ורש&quot;י שבציון 350.</ref> - אף עדים זוממים הם קנס, לסוברים כן<ref>גמ' שם, בד' ר' מאיר, שסובר כר&quot;ע. </ref>. ולכן עדים שאמרו: מעידים אנו באיש פלוני שחייב לחבירו מאתים זוז ונמצאו זוממים, לוקים ומשלמים, שלא השם - המקרא<ref>עי' תשג&quot;ק שבציון 362; רש&quot;י שם א ד&quot;ה השם וכתובות לב ב ד&quot;ה שלא השם; עי' תוס' מכות שם ד&quot;ה לוקין. </ref> - המביאם לידי מכות מביאם לידי תשלומים<ref>עי' ר' מאיר במשנה מכות ד א.</ref>, שבעסקי ממון הוא אומר: ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו<ref>דברים יט יט. </ref>, ובעסקי מכות הוא אומר: לא-תענה* ברעך עד שקר<ref>שמות כ יג. ר' מאיר בתוספ' שם, לגי' רמב&quot;ן מכות שם. בתוספ' שם, לגירסתנו, להיפך: שבעסקי ממון הוא אומר לא תענה ברעך עד שקר ובעסקי מכות הוא אומר ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו. ועי' שו&quot;ת שו&quot;מ מהדו&quot;ק ח&quot;ב סי' קכו, שתמה שהוא ההיפך מרש&quot;י שבציון 363, וצידד שט&quot;ס הוא, וצ&quot;ל להיפך (וכגי' הרמב&quot;ן), ע&quot;פ תוס' שם ב ד&quot;ה ורבנן. </ref>. וביארו גאונים וראשונים שלא מקרא שמחייבו מלקות מחייבו תשלומים והוא שם אחד, אלא שני מקראות הן והן שני שמות<ref>תשג&quot;ק סי' צו; עי' רש&quot;י כתובות לב ב ד&quot;ה שלא השם.</ref>, שמלקות מתחייב משום לא תענה ותשלומים משום כאשר זמם<ref>עי' רש&quot;י מכות שם ד&quot;ה שלא השם וכתובות שם; תוס' מכות שם, בפי' הא', ודחו; תוס' שאנץ ותו&quot;י שם, בפי' הא'. ועי' רבינו הלל לספרי כי תצא פיס' רפו. ועי' רמב&quot;ן שם, שהוא מתאים לר' מאיר בתוספ' שבציון 360 ואילך. (ועי' ציון 361, שי&quot;ג בע&quot;א).</ref>, וכאן שהעידו עליו שהוא חייב לחברו ממון, נתחייבו בשני פסוקים תשלומים ומלקות, הלכך אין לנו לבטל פסוק אחד לגמרי ולקיים האחר, אבל אם היו באים שניהם מועשיתם לו כאשר זמם, כגון שהעידו על אחד שהוציא שם רע על אשתו, שבאים לחייבו ממון ומלקות אין לוקים ומשלמים<ref>עי' תוס' כתובות שם ד&quot;ה שלא, בד' רש&quot;י: שמא יש לפרש, ובשם ר&quot;י דחו; עי' תוס' רא&quot;ש שם, בד' רש&quot;י, ודחה; עי' ריטב&quot;א מכות שם, בד' רש&quot;י; שטמ&quot;ק כתובות שם, בשם תוס' והרא&quot;ש, ודחו.</ref>. ויש מהראשונים מפרשים מה ששנינו שלא השם המביאו לידי מכות, דהיינו שהתשלומים לא נכתבו בסמוך למלקות, שאם היה כתוב באותו פסוק עצמו: לא תענה ואם ענה ועשיתם לו כאשר זמם, אז ודאי הוא לאו-הניתק-לעשה* ולא ילקה עליו<ref>ע&quot;ע לאו הניתק לעשה: פטור העובר עליו ממלקות.</ref>, אבל עתה שנכתב רחוק זה מזה, אינו ניתק לעשה<ref>תוס' שם, בשם ר&quot;י; עי' תוס' רא&quot;ש שם: ונראה לפרש; עי' תוס' שאנץ ותו&quot;י מכות שם, בשם י&quot;מ; עי' ריטב&quot;א שם, בשם התוס'; שטמ&quot;ק כתובות שם, בשם תוס' והרא&quot;ש. </ref>. ויש מהראשונים מפרשים שלא השם המביאו לידי מכות, דהיינו לא תענה<ref>שמות כ יג.</ref>, מביאו לידי תשלומים, שאינו בא להיות אזהרה לענוש תשלומים<ref>תוס' שם, בשם הר&quot;ר שלמה מדרויי&quot;ש, ע&quot;פ מכות ד ב; עי' תוס' מכות שם א ד&quot;ה לוקין, בשם ה&quot;ר מאיר מבורגוני; עי' תוס' שאנץ שם, בשם הר' חיים מבונגיא&quot;ה; עי' תו&quot;י שם, בשם הר&quot;ר מאיר מבורגיי&quot;ל.</ref>, שחיובם נלמד מועשיתם לו כאשר זמם<ref>דברים יט יט. תו&quot;י שם, בשם הר&quot;ר מאיר מבורגיי&quot;ל.</ref>, שאם היה בא לאזהרה, ודאי לא היה לוקה עליו, שלאו-שניתן-לאזהרת-מיתת-בית-דין* אין לוקים עליו<ref>תוס' מכות שם, בשם ה&quot;ר מאיר מבורגוני, ע&quot;פ גמ' שם יג ב; תוס' שאנץ שם ד א, בשם הר' חיים מבונגיא&quot;ה; תו&quot;י שם, בשם הר&quot;ר מאיר מבורגיי&quot;ל. וע&quot;ע חיבי מלקיות: הלאוין שאין לוקים עליהם ציון 289 ואילך, וע' לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין: הדין, גדרו וטעמו.</ref>. או שאם היה צריך לא תענה לאזהרת ממון אז לא היה לוקה עליו, שמלאו אחד לא היו עונשים ממון ומלקות<ref>תוס' כתובות שם, בשם הר&quot;ר שלמה מדרויי&quot;ש, ע&quot;פ מכות ה א.</ref>. ויש מהראשונים מפרשים כעין זה, שלא השם המביאו לידי מכות, דהיינו שלא תאמר לא תענה אזהרה היא ועונשו כאשר זמם<ref>רמב&quot;ן מכות ד א; עי' ריטב&quot;א שם, בשמו.</ref>, שאילו היה כן ודאי אינו לוקה עליו שכבר פירש הכתוב ענשו של לאו זה לעשות לו כאשר זמם ואין לנו לדון לו עונש אחר<ref>ריטב&quot;א שם, בשם הרמב&quot;ן. </ref>, אלא הוא לאו העומד בפני עצמו<ref>רמב&quot;ן שם. </ref>, שולא יֹסִפו לעשות<ref>דברים יט כ.</ref> - לדעת ר' מאיר<ref>ע&quot;ע עדים זוממים, שכ&quot;ה לר' מאיר, ולחכמים נלמד מלא תענה.</ref> - הוא אזהרה* לעדים זוממים<ref>עי' ריטב&quot;א שם, בשם הרמב&quot;ן, ע&quot;פ גמ' שם ב.</ref>, ועכשיו שהם שני שמות שלא תענה אזהרה למלקות והכתוב המביאם לידי תשלומים אזהרה אחרת יש לו, לוקה ומשלם<ref>עי' רמב&quot;ן שם א; ריטב&quot;א שם, בשמו.</ref>.

בדעת התנאים הסוברים שאינו לוקה ומשלם<ref>עי' ציון 341 ואילך.</ref>, אם לוקה ואינו משלם, או שמשלם ואינו לוקה, נחלקו אמוראים: א) לדעת עולא החייב מלקות וממון, משלם ואינו לוקה<ref>כתובות לב א-ב, בד' עולא בגמ' שם א, לגירסתנו שבציון 385, ועי' ציון 398, שי&quot;ג בע&quot;א; עי' רש&quot;י שם ב ד&quot;ה מאי טעמא, בד' עולא; עי' ראב&quot;ד לספרי כי תצא פיס' רפו, שכן איכא מ&quot;ד בפ' אלו נערות; עי' תו&quot;י שם א (בסוף תוס' ד&quot;ה אלמא), בשם ר&quot;ת, בד' עולא.</ref>, ומגזרה-שוה* &quot;תחת&quot; &quot;תחת&quot; אנו למדים שישלם ולא ילקה, ואין אומרים שילקה ולא ישלם<ref>עי' גמ' שם ב, במסקנה, בד' עולא, ורש&quot;י שם ד&quot;ה תחת. </ref>, שנאמר באונס*: ונתן האיש וגו' חמשים כָּסף וגו' תחת אשר ענהּ<ref>דברים כב כט.</ref>, ונאמר בחובל*: עין תחת עין<ref>שמות כא כד.</ref>, מה שם ממון משלם ואינו לוקה<ref>עי' ציון 393 ואילך. </ref>, אף כל מקום שיש ממון ומלקות ממון משלם מלקות אינו לוקה<ref>עי' גמ' שם, בד' עולא, לגירסתנו וגי' פסקי רי&quot;ד שם (וכ&quot;נ גי' ראב&quot;ד לספרי שם, וכך גרסו לכאו' הראשונים שבציון 380), ועי' ציון 398, שי&quot;ג בע&quot;א. </ref>. ב) ולדעת ר' יוחנן - ורבה<ref>עי' רבה בציון 154, לפי גמ' שם לה ב, ורש&quot;י ד&quot;ה על כרחך (בדין היסודי שלוקה ואינו משלם אם התרו בו). ועי' ציון 164 ואילך, מח' ראשונים אם רבה אמר כן בד' ר' מאיר בלבד, או שאף הוא סובר כן. </ref> - המתחייב בתשלומים ומלקות לוקה ואינו משלם<ref>גמ' שם לב ב, בד' ר' יוחנן בגמ' שם; ר' יוחנן בירו' תרומות פ&quot;ז ה&quot;א וכתובות פ&quot;ג ה&quot;א, לגי' ופי' ר&quot;ש סיריליאו תרומות שם (ע&quot;פ גמ' שם) ור&quot;א פולדא שם ופ&quot;מ שם ושם וקה&quot;ע כתובות שם וגי' בהגר&quot;א תרומות שם. וכן הדין לכאו' לר&quot;ל שבציון 427 ואילך (אלא שלדעתו הוא אף כשלא התרו בו). </ref>, אם התרו בו<ref>גמ' שם, בד' ר' יוחנן בגמ' שם, לשיטתו שבציון 419 ואילך.</ref>, משום שהפטור של חייבי מלקיות מממון נלמד מכדי רשעתו<ref>דברים כה ב. עי' ציון 342 ואילך.</ref>, במחוייבי שתי רשעיות הכתוב מדבר<ref>ירו' תרומות שם; עי' ירו' כתובות שם.</ref>, מזה שכתוב &quot;רשעתו&quot; למיעוט, הרי שיש כאן עוד חיוב אחד, וזהו ממון, ואמר הכתוב<ref>עי' ר&quot;א פולדא תרומות שם; פ&quot;מ שם. </ref>: והפילו השפט והכהו לפניו כדי רשעתו במספר<ref>דברים שם. ירו' שם ושם.</ref>, הרי שהיכן שיש שני חיובים, והם מלקות ותשלומים<ref>עי' ר&quot;א פולדא שם; עי' פ&quot;מ שם ושם; עי' קה&quot;ע כתובות שם. </ref>, נעשה בו הכאה<ref>עי' ר&quot;ש סירילאו תרומות שם; עי' ר&quot;א פולדא שם; פ&quot;מ שם ושם; עי' קה&quot;ע כתובות שם. </ref> ולא ישלם ממון<ref>קה&quot;ע שם.</ref>. מלבד עדים-זוממים* והחובל* בחברו, שהתורה ריבתה בהם בפירוש שמשלם ואינו לוקה<ref>גמ' שם, בד' ר' יוחנן, ע&quot;פ ר' אילעא בגמ' שם.</ref>, שנאמר בעדים זוממים: כאשר זמם לעשות לאחיו<ref>דברים יט יט. </ref>, יד ביד<ref>שם כא. </ref> - הסמוך לו<ref>רש&quot;י כתובות שם ד&quot;ה ביד.</ref> - למה לי, דבר הניתן מיד ליד, דהיינו ממון<ref>עי' גמ' שם, בד' ר' אילעא ור' יוחנן.</ref>. החובל בחברו, שנאמר בו: כאשר עשה כן יעשה לו<ref>ויקרא כד יט. </ref>, כן ינתן בו<ref>שם כ. </ref> - הסמוך לו - למה לי, דבר שיש בו נתינה, דהיינו ממון<ref>עי' גמ' שם, בד' ר' יוחנן. </ref>. או שהחובל בפירוש ריבתה תורה לתשלומים, שנאמר: רק שבתו יתן ורפא ירפא<ref>שמות כא יט. רמב&quot;ם חומ&quot;ז פ&quot;ד ה&quot;ט.</ref>.

ויש מהראשונים גורסים בדברי עולא: מה שם שיש ממון ומלקות ממון משלם מלקות אינו לוקה, אף כאן שיש ממון ומלקות ממון משלם מלקות אינו לוקה<ref>ריטב&quot;א כתובות לב ב, בשם תוס', ועי' ציון 385, שי&quot;ג בע&quot;א. </ref>, ופירשו שעולא מודה שהחייב מלקות וממון לוקה ואינו משלם, אלא שלדעתו, כפי שעדים זוממים והחובל בחברו משלמים ואינם לוקים<ref>עי' ציון 389 ואילך. </ref>, הגזירה שווה &quot;תחת&quot; &quot;תחת&quot;<ref>עי' ציון 382 ואילך. </ref> מלמדת שאף באונס משלם ואינו לוקה<ref>עי' תוס' שם ד&quot;ה אלא.</ref>.

בתוספתא אמרו חכמים במחלוקתם עם ר' מאיר על עדים זוממים: כדי רשעתו<ref>דברים כה ב. </ref>, לוקה אינו משלם<ref>תוספ' מכות פ&quot;א. </ref>. ופירשו אחרונים, שאינו מוסב על עדים זוממים, שבהם ריבתה התורה בפירוש שמשלמים ואינם לוקים, אלא על קלב&quot;מ רגיל<ref>עי' חס&quot;ד לתוספ' שם, כדי ליישב עם הגמ' שבציון 390; עי' מנח&quot;י שם. לפי&quot;ז התוספ' היא כר' יוחנן שבציון 387 ואילך.</ref>.

להלכה פסקו ראשונים שהמתחייב בתשלומים ומלקות, אם התרו בו, לוקה ואינו משלם<ref>עי' רמב&quot;ם גניבה פ&quot;ג ה&quot;א; כ&quot;מ מראב&quot;ד לספרי כי תצא פיס' רפו; מאירי כתובות כט א; עי' טור חו&quot;מ סי' שנ סי&quot;ז.</ref>, ואף האונס<ref>רמב&quot;ם נערה בתולה פ&quot;א הי&quot;א. </ref>, שההלכה כר' יוחנן לגבי עולא<ref>הגמ&quot;י שם; עי' הלכה למשה גניבה שם. וע&quot;ע הלכה: בשאר אמוראים ציון 53.</ref>, מלבד החובל בחברו שמשלם ואינו לוקה<ref>עי' רמב&quot;ם חומ&quot;ז פ&quot;ד ה&quot;א וה&quot;ט.</ref>, וכן עדים זוממים, שמשלמים ואינם לוקים<ref>עי' רמב&quot;ם עדות פי&quot;ח ה&quot;א; עי' טור חו&quot;מ סי' לח ס&quot;ב.</ref>.

לדעת ר' מאיר שלוקים משום לאו של לא-תענה* ברעך עד שקר<ref>שמות כ יג. עי' ציון 361.</ref> - שהוא לאו-שאין-בו-מעשה*<ref>ע&quot;ע דבור ציון 25 ואילך, וע' לא תענה ציון 44 ואילך, וע' לאו שאין בו מעשה ציון 1155 ואילך. </ref> - שנחלקו ראשונים אם לוקים על כל לאו שאין בו מעשה, או שכאן גילתה התורה בפירוש שלוקים עליו, ע&quot;ע לאו שאין בו מעשה<ref>ציון 35 ואילך.</ref>. על המתחייב בתשלומים ומלקות, שלא התרו בו, שנחלקו אמוראים אם לוקה או משלם, עי' להלן<ref>ציון 418 ואילך. </ref>.

==== כשלא היה המעשה כאחד ====

במה דברים אמורים שהעושה עבירה שנתחייב בה מלקות ותשלומים לוקה ואינו משלם, בשנתחייב תשלומים ומלקות בבת אחת, אבל אם נתחייב בתשלומים ואח&quot;כ נתחייב במלקות, או שנתחייב מלקות ואח&quot;כ נתחייב בתשלומים, הרי זה לוקה ומשלם<ref>רמב&quot;ם גניבה פ&quot;ג ה&quot;א.</ref>. ולכן אם שכר בהמה וחסמה ודש בה, לוקה ומשלם לבעלים<ref>עי' ברייתא בב&quot;מ צא א; רמב&quot;ם שכירות פי&quot;ג ה&quot;ב; טוש&quot;ע חו&quot;מ שלח ד.</ref>, שמשעת משיכה נתחייב במזונותיה ואינו חייב מלקות עד שידוש בה חסומה<ref>עי' רב פפא בגמ' שם; רמב&quot;ם שם; ב&quot;י ושו&quot;ע שם.</ref>, ואין החיובים באים כאחד<ref>רש&quot;י שם; מ&quot;מ שם; סמ&quot;ע שם סק&quot;י.</ref>.

==== חייבי מלקות בשוגג ====

לסוברים שחיבי-מלקיות* פטורים מממון<ref>עי' ציון 341 ואילך. ועי' ציון 405, שכן הלכה. </ref>, חייבי מלקות שוגגים או שלא התרו בהם שנתחייבו ממון כאחת עם חיוב המלקות, נחלקו בהם אמוראים:

א) לדעת ר' יוחנן חייבים ממון<ref>עי' כתובות לב ב ולה א. </ref>, שכן חייבי מיתות הוקשו למכה בהמה לפוטרם אף כשהם שוגגים<ref>עי' ציון 53 ואילך. </ref>, חייבי מלקות לא הוקשו<ref>עי' רבין בשם ר' יוחנן בגמ' שם, ורש&quot;י ד&quot;ה חייבי מיתות.</ref>.

ב) ולדעת ריש לקיש פטורים מממון<ref>עי' רבין בשם ריש לקיש בכתובות לה א; עי' ירו' תרומות פ&quot;ז ה&quot;א וכתובות פ&quot;ג ה&quot;א.</ref>, שבפירוש ריבתה תורה חייבי מלקיות כחייבי מיתות<ref>רבין בשם ריש לקיש בגמ' שם; עי' ירו' תרומות שם.</ref>. אם משום שהדבר נלמד בגזרה-שוה* &quot;רשע&quot; &quot;רשע&quot;<ref>אביי בגמ' שם, בד' ריש לקיש, ורש&quot;י ד&quot;ה רבא אמר; עי' ר' אימי בבלייא בשם רבנין דתמן בירו' שם ושם. </ref>, נאמר רשע במחוייבי מיתות<ref>ירו' שם ושם; עי' רש&quot;י כתובות שם ד&quot;ה אתיא רשע.</ref>: אשר הוא רשע למות<ref>במדבר לה לא. רש&quot;י כתובות שם. </ref>, ונאמר רשע במחוייבי מכות<ref>ירו' תרומות שם וכתובות שם; עי' רש&quot;י כתובות שם.</ref>: והיה אם בִּן הכות הרשע<ref>דברים כה ב. רש&quot;י כתובות שם.</ref>, מה רשע שנאמר במחוייבי מיתות אין ממון אצל מיתה, אף רשע שנאמר במחוייבי מכות אין ממון אצל מכות<ref>ירו' תרומות שם וכתובות שם. </ref>. או משום שאף מלקות הוקשו למכה בהמה<ref>רבא בגמ' שם, בד' ריש לקיש, ורש&quot;י ד&quot;ה רבא אמר.</ref>, שנאמר: ומכה נפש בהמה ישלמנה נפש תחת נָפש<ref>ויקרא כד יח.</ref>, וסמוך לו: ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו<ref>ויקרא שם יט. גמ' שם, בד' רבא.</ref>, ו&quot;יעשה לו&quot; היינו מלקות<ref>רש&quot;י שם ד&quot;ה ואיש כי יתן.</ref>, אם אינו ענין להכאה שיש בה שוה פרוטה<ref>גמ' שם, בד' רבא.</ref> ולתשלומים, שהרי מקרא שלאחר מכן אנו למדים, שכתוב בו: כן ינתן בו, דבר הניתן מיד ליד<ref>ויקרא שם כ. רש&quot;י כתובות שם ד&quot;ה להכאה שיש בה. </ref>, תנהו ענין להכאה שאין בה שוה פרוטה<ref>גמ' שם, בד' רבא.</ref> ולמלקות, והוקש למכה בהמה, שלא תחלוק בו<ref>רש&quot;י שם ד&quot;ה להכאה שאין בה. </ref>.

להלכה כתבו ראשונים שהעושה עבירה שנתחייב בה מלקות ותשלומים, אם היה שוגג או לא התרו בו משלם ואינו לוקה<ref>רמב&quot;ם גניבה פ&quot;ג ה&quot;א ונערה בתולה פ&quot;א הי&quot;א; עי' פהמ&quot;ש לרמב&quot;ם כתובות לו ב; כ&quot;מ מראב&quot;ד לספרי כי תצא פיס' רפו; עי' מאירי שם לה א; עי' ראשונים שבציון הבא.</ref>, שההלכה כר' יוחנן<ref>פסקי רי&quot;ד וריטב&quot;א כתובות לה א. וע&quot;ע הלכה: ר' יוחנן וריש לקיש, שכשנחלקו ר' יוחנן וריש לקיש, הלכה כר' יוחנן, חוץ מבג' דברים (אך ע&quot;ע הנ&quot;ל ציון 886, שלד' התוס' אין כלל זה אמור אלא בדינים הנוהגים בזה&quot;ז).</ref>.

==== ספק מלקות ====

בדעת הסוברים שחייבי-מלקיות* פטורים מממון<ref>עי' ציון 341 ואילך. ועי' ציון 417 שכן הלכה.</ref>, כשספק אם חייב מלקות או לא, נראה מדברי ראשונים שאומרים קלב&quot;מ ופטור מממון, שהמוציא-מחבירו-עליו-הראיה*<ref>עי' תוס' שאנץ שבציון 446 ואילך, שהאוכל תרומה, שחייב מיתה בידי שמים, כשיש ספק אם חייב, פטור מממון, שהמוציא-מחברו-עליו-הראיה (ע&quot;ע), ולכאו' לסברא זו הוא הדין אף בספק חייבי מיתות בי&quot;ד. </ref>.

==== חייבי כריתות ומלקות  ====

לסוברים שחיבי-כריתות* פטורים מממון<ref>עי' ציון 270 ואילך.</ref>, יש מהאמוראים בירושלמי שנסתפקו אם כשם שאין תשלומים אצל כרת, אין מלקות אצל כרת<ref>ר' יוסה בירו' תרומות פ&quot;ז ה&quot;א ומגילה פ&quot;א ה&quot;ו וכתובות פ&quot;ג ה&quot;א: צריכה לרבנן, על בעיא דר' יודה בר פזי: מכות וכרת מה אמרין בה אלו תנייא (רנב&quot;ה ורשב&quot;מ הנזכרים קודם לכן בירו', וסוברים שחייבי כריתות פטורים מממון), ופ&quot;מ תרומות ומגילה שם וקה&quot;ע מגילה שם. ועי' מענה ר' יוסה לר' מנא בירו' שם ושם ושם. ועי' ר&quot;ש סירליאו ור&quot;א פולדא תרומות שם, שפי' בע&quot;א. </ref>, או שהכתוב של ענוש יענש<ref>שמות כא כב.</ref> - ממנו למדים הפטור של קלב&quot;מ במיתה<ref>עי' ציון 30 ואילך.</ref> - מדבר בממון דוקא ולא במלקות<ref>קה&quot;ע מגילה שם. ולפי&quot;ז לסוברים שהפטור של קלב&quot;מ במיתה נלמד מכדי רשעתו (עי' ציון 44 ואילך), מכיוון שאף הפטור במלקות נלמד מכדי רשעתו (עי' ציון 342 ואילך), לכאו' אין לחלק בזה, וחייבי כריתות פטורים מממון, וצ&quot;ב.</ref>. ויש מהאמוראים סוברים שלסוברים שחייבי כריתות פטורים מממון, אין מלקות אצל כרת<ref>עי' ר' יונה בירו' שם ושם, ע&quot;פ הברייתא שבע' חיבי מלקיות ציון 300. </ref>.

אף אחרונים נחלקו בדבר: יש מהם מצדדים שאם נתחייב מלקות משום דבר אחר בשעה שנתחייב כרת, פטור ממלקות<ref>עי' הפלאה כתובות ל ב: ואפשר, ליישב מדוע הגמ' שם אינה אומרת שדין זה שנוי במח' אביי ורבא שבציון 278 ואילך, בטעם הפטור של רנב&quot;ה. ועי' הפלאה שם א ואחיעזר ח&quot;א אה&quot;ע סי' כ.</ref>. ויש מהם הסוברים שחייב במלקות<ref>עי' בית יעקב שם.</ref>.

על חיבי-כריתות* שלקו, שנחלקו תנאים אם נפטרו מעונש כרת, ע&quot;ע חיבי כריתות: כשלקו. על חייבי כריתות שעשו תשובה*, שבית דין של מעלה מוחלים להם, ונפטרים מעונש כרת על ידי התשובה, ע&quot;ע הנ&quot;ל: כשעשו תשובה, וע' תשובה. על חיבי-כריתות* וחיבי-מיתות-בית-דין* שהתרו בהם למלקות, שנחלקו בהם תנאים אם חייבים מלקות או פטורים משום קלב&quot;מ, ע&quot;ע חיבי מלקיות<ref>ציון 288 ואילך.</ref>.

==== חיבי מיתה ומלקות  ====

החייב מיתה ומלקות - שעבר על לא-תעשה* שחייבים עליו מלקות<ref>ע&quot;ע חיבי מלקיות.</ref>, ובאותה שעה עבר על איסור אחר שחייב עליו מיתת בית דין<ref>ע&quot;ע חיבי מיתות בית דין.</ref> - פטור ממלקות<ref>עי' כתובות לז ב: וחדא במיתה ומלקות.</ref>. לר' מאיר, הסבור שאדם לוקה ומשלם<ref>עי' ציון 414 ואילך.</ref>, לומד הפטור ממלקות כשחייב מיתה מכדי רשעתו<ref>דברים כה ב. עי' גמ' שם. </ref>. ובדעת חכמים הלומדים מכדי רשעתו שאינו לוקה ומשלם<ref>עי' ציון 403 ואילך. </ref>, נחלקו ראשונים: א) יש סוברים שלדעתם מלקות וממון ומיתה ומלקות שניהם נלמדים מכדי רשעתו, שמשמע אם נתחייב יחד עם מלקות מיתה או ממון, משום רשעה אחת אתה מחייבו<ref>תוס' שם ד&quot;ה וחדא; עי' שטמ&quot;ק שם, בשם שיטה ישנה.</ref>. ואע&quot;פ שסמוך לו: ארבעים יכנו<ref>דברים שם ג. </ref>, מכל מקום אין לנו לומר שילקה ולא ימות כמו שלוקה ואינו משלם - לסוברים כן<ref>עי' ציונים 449 ואילך, 471 ואילך. </ref>, וכן הלכה<ref>עי' ציון 474 ואילך.</ref> - שכן ודאי שלא ישתכר מזה<ref>עי' תוס' שם.</ref>, אילו לא עבר אלא על החמורה היה נידון בה, ועכשיו שהוסיף לעבור עמה עבירה אחרת, ודאי שלא ידון בקלה<ref>רש&quot;י סנהדרין פא א ד&quot;ה פשיטא.</ref>. ב) ויש סוברים שלדעת חכמים מיתה ומלקות אין צריך לימוד, שהרי מלקות וממון לא מחייב, מלקות ומיתה לא כל שכן, ולמרות שחמור איסורה, הרי למדנו שמיתה וממון אע&quot;פ שחמור איסורה אינו חייב שניים<ref>עי' ציון 34 ואילך. רשב&quot;א כתובות לז א. </ref>.

על חיבי-מיתות-בית-דין* שהתרו בהם למלקות, שנחלקו בהם תנאים אם חייבים מלקות או פטורים משום קלב&quot;מ, ע&quot;ע חיבי מלקיות: ריבוי מלקיות<ref>ציון 288 ואילך.</ref>.

==== מיתה לזה ומלקות לזה ====

נתחייב מיתה לזה ומלקות לזה, כתבו אחרונים שפטור<ref>בית יעקב כתובות לג א; שו&quot;ת אחיעזר ח&quot;א סי' כא, בשמו, והסכים לו. </ref>, אף לסוברים שמיתה לזה וממון לזה חייב<ref>עי' ציון 154 ואילך.</ref>, שהרי מיתה ומלקות אין אנו למדים ממיתה וממון<ref>עי' ציון 524 ואילך.</ref>, ולכן אין ללמוד מזה שממון משלם ואינו לוקה<ref>בית יעקב שם; עי' אחיעזר שם. </ref>. ועוד, שבממון לזה ישולם הממון לאחר שלא נתחייב בסיבתו מיתה, מה שאין כן במלקות שנוגע לו לעצמו<ref>אחיעזר שם.</ref>.


=='''הערות שוליים'''==