עריכת הדף "ירושה (משפט עברי)"

ב[[הלכה]], '''ירושה''' היא העברה מיידית של כל נכסי אדם שנפטר ליורשיו.

==מי היורשים==
על פי ההלכה, יורשיו של האדם הם [[בן|בניו]], ולבנותיו אין כל חלק בנכסים, רק במידה ואין לו בנים [[בת|בנותיו]] הן היורשות. במקרה ואין לו צאצאים כלל, יורשים אותו קרוביו לפי סדר הקירבה, אב, אחים, דודים ובני דודים. אשתו של האדם אינה יורשת אותו.

כבר בספר בראשית{{הערה|ט"ו ג'.}} מופיע פסוק על הירושה: {{ציטוטון|וַיֹאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָה זָרַע וְהִנֵה בֶן בֵיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי}}. לפי דין תורה{{הערה|(דברים כ"א ט"ו-י"ז.}}, הבכור נוטל פי שנים ממה שנוטל כל בן אחר. דיני הירושה המפורטים יותר מופיעים בפרשת [[בנות צלפחד]]{{הערה|במדבר כ"ז ח-י"א.}}, ובה סדר העדיפות הקובע מי יורש: בן, בת, אח, אח-האב, ו"שארו הקרוב אליו ממשפחתו". 

לפי פירוש חז"ל, כשהתורה הציגה את הסדר הנ"ל היא התייחסה רק למצב שבו אבי המוריש כבר אינו בחיים: אחרת - האב קודם לאח (כיוצא בכך: אביו החי של האב - קודם לאחי-האב). עוד פירשו חז"ל בתורה כי [[ייבום וחליצה|יבם]] קודם לכולם בירושת אחיו המת, וכי - בכל דיני ירושה - "אח" הוא בהכרח בן-האב (אך לא בהכרח בן-האם).

===דיני ירושה מדרבנן===
עוד קיימים דיני ירושה מ"דרבנן": למשל, לפי תקנת חז"ל, [[גר צדק]] יורש את הורהו הגוי. עוד תיקנו חז"ל שכאשר יהודי מת ונכסיו מועטים אז בנותיו מקבלות את הירושה ובניו נותרים לחזר על הפתחים, בעוד שכאשר נכסיו מרובים אז בנותיו מקבלות מן הירושה את החלק המספיק לפרנסתן (וגם כעשירית מהירושה לצורך נדוניותיהן) ובניו מקבלים את השאר. באשר לירושה המועברת לְבן הזוג - חז"ל נחלקו בשאלה האם מקורה מהתורה או רק מדרבנן.

במשפט העברי נדונים גם דיני צוואה, מבחינת "[[מצווה לקיים דברי המת]]". מיסודות דיני הצוואה, שכל צוואה המנוגדת לסדר הירושה האמור בתורה, תקפה רק אם היא מנוסחת ב"לשון של (הענקת) מתנה" - אך לא אם היא מנוסחת ב"לשון של (הורשת) ירושה", אלא אם כן: האדם אשר לו מזַכָה הצוואה, ממוקם - לפי סדר הירושה שבתורה - לא-נמוך יותר מאלו שהיו אמורים לרשת לולי הצוואה, ואז הצוואה תקפה גם אם נאמרה בלשון ירושה - אלא ש"אין דעת חכמים נוחה" מצוואה שכזו כשהיא מקפחת חלק מהיורשים המסודרים בתורה בדרגתו של זה אשר לו מְזַכָּה הצוואה.

במשפט העברי מפורטים גם דיני ירושה נוספים הקשורים לתחומים רבים אחרים שאינם נושקים לנושא הקלאסי הנדון בתורה, שהוא נושא סדר הירושה. רובם של דינים נוספים אלו (ושל שאר דיני ירושה המבארים את אלו המפורשים בתורה), נדונים לראשונה ב[[מסכת בבא בתרא]] פרקים שמיני ותשיעי{{הערה|חל מדף [[s:בבא בתרא קח א קח]].}}, וכן ב[[מסכת כתובות]], בעיקר בהקשר של זכויות בן הזוג.

==מימוש בקבר==
עקרונית גם אדם מת יכול לרשת (בתהליך המכונה בתלמוד: "מישמוש הירושה בקבר", וגם: "ירושה בראוי"), והוא מוריש את הנכסים לבניו או בנותיו למרות שהוא אינו בחיים. אך בעל אינו יכול לתבוע את ירושתה של אשתו המנוחה<ref>אין הבעל יורש את אשתו בנחלה הבאה לה ממורישיה כשהיא בקבר, אלא או בנה או בתה יורשה. אם אין לה בן הקרוב למורישה יותר קודם</ref> ובן שמת [ואין לו צאצאים חיים] אינו יורש מאמו, להוריש ממנה בקברו לבנים של אביו המת ושל אֵם אחרת{{הערה|בבא בתרא קיד ב.}}. 

עוד פירשו{{מקור}} כי יהודי (וגם יהודייה בכלל זה) יכול להוריש רק כאשר: הוא - או איש שהוליד שושלת-אבות רצופה של היהודי הנ"ל אשר מסתיימת בו (ואשר כל אחד מֵרכִיביה נֶהֱרָה בהיות הוריו יהודים) - הנו אדם חי או בעל שושלת-צאצאים רצופה אשר מסתיימת בצאצא חי (ואשר כל אחד מֵרכִיביה: נולַד כיהודי לאמו שהייתה האדם הנ"ל, או נֶהֱרָה כיהודי); זאת בעוד אשר (למשל) יהודי שמת ללא צאצאים חיים ושאביו גוי - אינו מוריש ונכסיו [[הפקר]]. 

הרמב"ם הוסיף לבאר שסדר הירושה המופיע בתורה רלוונטי רק למוריש יהודי, שכן גוי מוריש (מהתורה) רק לבניו הגויים.
\
===משמוש בקרובי אישות===
אם האשה מתה לפני הבעל, אין הבעל יורש אותה בקבר בנכסים שירשה מקרוביה לאחר מיתתה, וזאת נלמד מפסוק{{הערה|בבא בתרא קיג א.}}.

יורשי הבעל, אינם יורשים את אשתו לאחר שנפטר{{הערה|בבא בתרא קיד ב.}}. ה[[ראשונים]] נחלקו מנין יודעת הגמרא דין זה. לפי שיטת [[ריב"ם]], [[סברא]] הוא, שהרי ירושת הבעל מאשתו אינה מכח קורבה רגילה אלא מכח קרובה מיוחדת הנקראת "שארות" שהיא קורבה הבאה מחמת נישואין, והשארות היא רק בעודם חיים יחד, ולכן רק הנכסים שהותירה בחייה יורש הבעל, ולא הנכסים שקיבלה לאחר מכן. על כך מקשה [[ר"י]], שמצינו שהבעל נקרא "שאר גם לאחר מיתת האשה{{הערה|יבמות נה ב.}} ולכן פירש [[ר"י]], שסברא היא, מכיוון שדין משמוש נלמד מפסוק שמדובר שם אודות קרובים ביולוגיים, לא ניתן להסיק מכך גם לגבי קרוב שהוא רק מחמת "שארו". על כך מקשה ה[[רשב"א]] מבעלי התוספות, אם כן מדוע צריך פסוק שאין הבעל יורש את אשתו כשהיא בקבר. ולכן פירש ה[[רשב"ם]], שאין זו סברא כלל, אלא מכך שיש פסוק המלמד שאין הבעל יורש את אשתו כשהיא בקבר, מוכח ונראה שאין משמוש בירושה הבאה מחמת "שארות", ולכן גם כאשר הבעל מת אין יורשיו יורשים את אשתו דרכו.

מסיבה זו, אם האם נפטרה, אין לומר דין משמוש, כדי שעל ידו ינחיל הבן שמת את הירושה לאחים מצד האב, מכיוון שאין דין משמוש של שארות בקבר.

==חלק הבכורה==
התורה ציוותה על האחים לתת לבכור חלק כפול בירושה, כך שאם היו למשל 5 אחים, מחלקים את הנכסים לששה חלקים, והבכור מקבל שנים מהם. חלק זה ניתן לו עם המעלות והחסרונות שבקבלת ירושה, ולכן אם בא בעל חוב לגבות את חובו מנכסי המת, הוא צריך לשלם פי שניים. אם כי חלק הבכורה לא ניתן לבכור בעל כרחו, וזכותו לוותר עלי וולומר שאינו חפץ בו. 

הבכור לא מקבל נכסים שנולדו לאחר מיתת אביהם, וזאת מפני שחלקו נקרא בתורה בשם "מתנה" לשון "נתינה", ולכן חלק הבכורה נחשב כשלו רק כאשר החלק בא לידו,  בניגוד לשאר חלקי הירושה שהם של היתומים מיד עם מיתת אביהם, ולכן, אם החלק הושבח על ידי שאר היורשים, אין להחשיב את ההשבחה, כאילו חלקו הוא זה שהשביח.
===אין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק===
[[רבי יהודה הנשיא]] וחכמים{{הערה|בבא בתרא קכד א.}} נחלקו ב[[גדר (ביטוי הלכתי)|גדר]] הדברים: לפי חכמים, כל נכס שלא היה קיים במציאות בשעת המיתה, למשל פירות שצמחו לאחר זמן, אין הבכור מקבל פי שנים בהם, ולפי רבי יהודה הנשיא יש לחלק בין נכסים שהיו קיימים בשעת המיתה והושבחו מעליהם לבין נכסים שבאו מחמת השקעה מחודשת. דין זה נקרא {{ציטוטון|אין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק}}, כלומר נכסים שלא היו בידי אביהם, למרות שהיו '''ראויים''' לבוא, אין הבכור יורש בהם פי שנים, אם לא היו '''מוחזקים''' למעשה בידי האב.

עם זאת, נכסים חדשים הם רק נכסים שיש להם חשיבות עצמית ושם נפרד, כמו פירות חדשים שצמחו מקרקע של האב, אבל אם הקרקע עצמה השביחה את עצמה, או [[דקל]] העלה שרטון, אין אלו ב[[גדר]] נכסים חדשים, אלא בגדר נכסי האב{{הערה|בבא בתרא|קכדא.}}.

חכמי הגמרא{{הערה|בבא בתרא קכד ב.}} התלבטו מה ההלכה בנוגע לשטר הלוואה, האם כאשר ההלוואה שולמה היא נחשבת כדבר חדש או לא, מכיוון שכבר היה בידי האב את השטר שעל ידו היה לו כוח משפטי לגבות את החוב, חכמי ארץ ישראל סברו שההלואה אינה נקראת כנכסים חדשים, אבל מסקנת הגמרא היא כחכמי בבל, שהלוואה נקראת ראוי ואין הבכור יורש בהם פי שנים.

===ביקש לחלוק===
לפי [[רב אסי]], אם הוא הודיע וביקש מהאחים לחלוק, הוא זכה בחלקו, ומעתה והלאה מה שהשביו הנכסים, הן על ידו והן על ידי אחיו, נחשב כאילו חלקו הוא זה שהשביח. [[רבה]] ו[[רב יוסף]] הוסיפו על דבריו ואמרו שדין זה הוא דווקא אם ההשקעה והשינויים שעשו האחים בנכסים אינם בצורה משמעותית, אלא למשל בצירת [[ענבים]] מה[[כרם]]{{הערה|רבה ורב יוסף נחלקו האם דם דריכת ענבים כדי לעשותם מהם יין נחשבת לשינוי.}}, אך כאשר האחים שינו את הנכסים בצורה משמעותית, אין השבח עולה לחלקו, לפי ה[[רשב"ם]] הביאור הוא שכן במקרה כזה יש לאחים דין [[גזל|גזלן]], והם קנו את הנכסים ב[[שינוי]]. לפי שיטת [[רבינו חננאל]], פירוש הגמרא הוא שבמקרה שהאחים שינו את הנכסים בצורה משמעותית, היה לו למחות בהם ולומר שוב שהוא רוצה לחלוק, ואם הוא לא מוחה בהם בצורה כזו סימן הוא שויתר על חלקו{{הערה|בבא בתרא קכו א.}}.

קיימת מחלוקת בין החכמים, מה תהיה ההלכה אם הבכור נטל חלק באחת מהקרקעות כמו שאר האחים המוגדרים כ"פשוט"ים, ובכך וויתר על חלק הבכורה שמגיע לו מדין המשפט העברי. ביד תלמידיו של רבא הייתה פסק של רבא שקבע כי מדובר ב[[מחילה (משפט עברי)|מחילה]] מוחלטת ולא ניתן לחזור ממנה, ונחלקו התלמידים בפרשנות הפסיקה: לפי [[רב פפא]] בשם רבא, הוויתור  הוא רק על אותו חלקת קרקע שבה נטל הבכור באופן שווה, אך למחילה השפעה על הקרקעות והנכסים האחרים, ואילו לדעת [[רב פפי]] בשמו של רבא, ניתן להשתמש בגילוי דעת זה כמחילה שמשפיעה על כל המטלטלין והקרקעות שירשו האחים מהאב המת. המחלוקת בין שני תלמידיו של רבא, נעוצה לפי דברי התלמוד, במחלוקת יסודית בקשר לחלק הבכורה. אין ספק שהמחילה היא כללית, ומדובר בגילוי דעת כללי כי הוא מוותר על חלק הבכורה שהתורה העניקה לו, השאלה היא האם משפטית יש לבכור זכות בחלק הבכורה שבירושה גם לפני חלוקת הירושה? אם יש לבכור זכות בחלק הבכורה המגיע לו גם לפני החלוקה יכולה מחילתו להשפיע גם על חלקי הנכסים שלא חולקו בין האחים אך אם לא נאמר כך, לא תועיל מחילתו על הקרקעות שעדיין לא באו לידו, ואין לו זכות משפטית כדי למחול אותן. פסק ההלכה נפסק כרב פפי, שיש לבכור זכות גם קודם חלוקה{{הערה|בבא בתרא קכו ב.}}.

==החלטת האב בחלק הבכורה ובירושה==
האב לא יכול להחליט ולומר שהבכור לא יירש את חלק הבכורה שלו, או שאחד מהאחים לא יירש עם אחיו לא אמר כלום. הוא יכול לחלק את נכסיו מחיים בתורת [[מתנה]], אבל לא בתורת ירושה החלה לאחר מיתה.

עם זאת, לפי שיטת רבי [[יוחנן בן ברוקה]]{{הערה|בבא בתרא קלא.}} הוא יכול להחליט שאחד מהאחים יקבל את כל הירושה, ולמרות שחכמים נחלקים אליו, ההלכה נפסקת כמותו. הוא לומד זאת מהפסוק {{ציטוטון|והיה ביום הנחילו את בניו}}{{הערה|דברים כא טז.}}, מכאן משמע שהאב יכול להנחיל את הירושה לבניו, ולבחור מי מהם יירש את הירושה. לפי דעה אחת בגמרא, הוא אף סובר שניתן לומר שיורש אחר, בדרגה רחוקה יותר - כמו [[בת]] למשל, יירש, אם כי ברור שאינו יכול להעדיף ולבחור לו אדם שאינו יורש, שכן הוא יכול רק לבחור לעצמו מי מהיורשים הוא מעדיף, אבל לא לעקור את דין הירושה, כוח זה לא ניתן לו.

[[רבא]] מסתפק{{הערה|בבא בתרא קלא א.}}, האם דין מיוחד זה, בו האב יכול להנחיל את בניו כנלמד מהפסוק "והיה ביום הנחילו את בניו", הוא רק בשכיב מרע, שכן המשמעות של "ביום הנחילו את בניו", הוא היום בו אדם עומד למות ועשוי להוריש את נכסיו, או שמדובר בכל יום בו מחליט אדם כל שהוא להחליט מי מבניו יירש אותו. ההלכה נפסקת שרק בשכיב מרע נאמר פסוק זה.

==מהות הקניין==
ה[[רשב"א]]{{הערה|בכתובות|פגא.}} מבהיר, כי יורש אינו יכול [[סילוק|לסלק]] את עצמו מדיני הירושה, שכן הסילוק תקף רק אם הוא התבצע עוד לפני שהקונה זכה בכח לזכות בנכסים, אבל במקרה של היורש, זכותו של היורש בכוח כבר תקפה משעה שנולד, והירושה בפועל היא מכוח זכות הירושה שלו{{הערה|לשון ה[[רשב"א]] שם: דלא דמי לירושת האב, דהתם ראויה לו משעה שנולד, וממה שראוי לו אין אדם מסתלק ממנו אלא במכר או במתנה.}}.

==קניין ירושה מדרבנן==
ישנם קניינים נוספים במשפט העברי, שתיקנו חכמים באותו [[גדר (הלכה)|גדר]] משפטי של ירושה. כך למשל, תיקנו חכמים ש[[מתנת שכיב מרע]] חשובה כירושה, ואם יאמר האדם ההולך למות שרוצה הוא להביא חלק מנכסיו לאדם מסוים, חשוב אותו אדם כיורש גמור{{הערה|בבא בתרא עז א תוספות ד"ה אמר רב פפא.}}, ויש לו את כל העדיפויות של יורש. 

אחת העדיפויות של יורש הוא, קשור לכלל במשפט העברי האומר שלא ניתן למכור חוב לאדם אחר לחלוטין, כי כאשר מוכרים את החוב, אין פירוש הדבר שהחוב בעצמו עובר לאדם האחר, שכן [[מלווה להוצאה ניתנה]], ולא ניתן למכור לאדם אחר חוב שהוא למעשה דבר שאין בו ממש, שהרי כסף ההלוואה אינו בעולם, ולכן המכירה היא רק על ה[[שעבוד נכסים]], כלומר זכות הגבייה של החוב, שהיא לגבות מנכסיו של האדם{{הערה|שיטת [[רבינו תם]].}} או את זכות הגבייה מהאדם עצמו, וזאת קיימת ותלויה בחוב עצמו, שלא ניתן להעבירו מהלווה למלווה, ולכן אם [[מחילה|ימחול]] המלווה את החוב, לא יוכל קונה השטר חוב לגבות את החוב יותר. לעומת זאת, יורש של האדם יורש גם את חובותיו, שכן לפי הסבר חכמי ה[[אחרונים]] יורש אינו בעלות חדשה לחלוטין אלא שהיורש מקבל את כוחותיו המשפטיים של המוריש, ולכן הוא יכול גם לגבות את חובותיו, והם שייכים לו באופן גמור.

מכיוון שאדם שקיבל מתנה מ[[שכיב מרע]] חשוב כיורש, לא יכולים יורשיו האחרים למחול את מחוב, שכן מקבל המתנת שכיב מרע גם הוא חשוב כיורש לענייןין החוב, וקניינו הוא מוחלט{{הערה|על פי הסבר תוספות בכתובות יט א.}}.

ב[[מסכת בבא קמא]]{{הערה|בבא קמא קיב.}} הגמרא מסופקת אם הכוהנים נחשבים ליורשיו של הגר, בנוגע ל[[גזל]] הגר שמוחזר על ידי הגזלן המבקש לקיים את המצוות "והשיב את הגזילה אשר גזל", או שמדובר באחת מ[[מתנות כהונה]]. קיים ספק הלכתי האם זכות זו היא כירושה או כמתנה, שכן אם גזל הגר שייך כוהנים בגדר ירושה, נחשב גזל הגר - כל עוד לא הגיע לידו של כל כוהן כ[[תפיסת הבית]], המהווה רשות שותפית לאנשים רבים ולכן אם ישנם עשרה בהמות ברשות זו יש חובה להפריש מהם [[מעשר בהמה]], לעומת זאת אם גזל הגדר נחשב כמתנה, נחשב כל אחד מהכוהנים המקבל את חלקו כרשות פרטית ואינו מחויב להפריש מעשר בהמה{{הערה|על פי [[חידושי רבינו חיים הלוי]] הלכות בכורות עמ' סט.}}. מסקנת הגמרא היא שקניין הכוהנים הוא כשאר מתנות הכהונה.

==ספק מי הוא היורש==
ב[[דיני ממונות]] קובע הכלל [[אין ספק מוציא מידי ודאי]] שכאשר ממון מוטל ב[[ספק]], וקיים אחד שיש לו בעלות ודאית על חפץ, וספק אם לשני יש חלק בחפץ, האדם המסופק לא יוכל להוציא מידי הוודאי, שכן הוודאי נחשב ל[[מוחזק]] בנכסים.

ההלכה נידונת ב[[מסכת יבמות]]{{הערה|יבמות לח א.}} כאשר יש שני יורשים אפשריים לאדם שמת, האחד הוא יורש וודאי - בן של המת, והשני ספק אם הוא יורש או לא. עובדה כזו מתרחשת כאשר בנו של המת נפטר בחייו, והאח [[ייבום|ייבם]] את נכסי ה[[אלמנה]] כאשר לא ידוע אם היא [[מעוברת]] או לא, ולאחר זמן נולד [[בן]] שספק אם הוא בנו של הייבם או בנו של האח המת. כאשר מתבצעת חלוקה בנכסי הסבא, מתמודד הנכד מול הבן. בעוד שהבן - הוא האח הייבם, אומר שהוא היורש היחיד, שכן הנכד הוא למעשה בנו שנולד לו לאחר הייבום, טוען הנכד שהוא בנו של האח המת, ולכן הוא יורש את הסבא [[משמוש|מכח אביו]]. במקרה כזה קובעת הגמרא, שמכיוון שהייבם הוא בוודאי יורש של הסבא, ואילו הנכד הוא רק מספק יורש, אין ספק מוציא מידי וודאי, ומכיוון שהייבם הוא בוודאי יורש הוא נחשב ל[[מוחזק]] בכל הנכסים, [[המוציא מחבירו עליו הראיה|עד שיביא הנכד ראיה]] שגם הוא יורש.

לפי פרשנותו של [[רבי שמעון יהודה שקופ]], היורש נחשב למוחזק וודאי בכל הנכסים - כל עוד לא יוכח אחרת, שכן לכל יורש יש בעלות בעם על כל הנכסים, שכן בעלותו אינו נחשבת לבעלות שמתחדשת עם פטירת האב, אלא כל יורש מקבל את כוח האב בשלימותו, - שבעלותו היא על '''כל''' הנכסים, אלא שכאשר יש מספר יורשים, מתחלקת בעלות זו למעשה בשווה בין כל היורשים. 
==לקריאה נוספת==
* [[יוסף ריבלין (פרופסור)|יוסף ריבלין]], '''הירושה והצוואה במשפט העברי''', הוצאת [[אוניברסיטת בר-אילן]]{{הערה|1=[http://www.biupress.co.il/website/index.asp?id=295 דף הספר]}}

==קישורים חיצוניים==
* {{אנצ דעת|70|ירושה}}
* {{דעת|בן ציון גרינברגר|mishpat-ivri/skirot/82-2.htm|עקרונות דיני הירושה}}
* {{מטח|בן ציון גרינברגר|"ויעשו בניו לו כן כאשר צִום": "מצווה לקיים דברי המת"- הכלל והשלכותיו|21417}}
* אריאל מלאכי, [http://www.news1.co.il/Archive/0018-D-5383-00.html דיני ירושה במשפט העברי - מושגים בסיסיים בדיני הירושה במשפט העברי: ירושה על פי דין ("סדר נחלות") מול הצוואה]
* [http://lib.cet.ac.il/pages/sub.asp?kwd=6329 דיני ירושה], באתר הספרייה הווירטואלית של [[המרכז לטכנולוגיה חינוכית]]
{{הערות שוליים|טורים=כן}}
[[קטגוריה:דיני ירושה]]