הצגת המקור של הדף "מיקרופדיה תלמודית:אב, המוליד"

{{מיקרופדיה תלמודית}}
'''הגדרה'''<ref>א, טור' ה-טז. וראו עוד ערך יחס.</ref>
- מעמדו של איש המוליד ביחס לצאצא מזרעו.

==סיכום תמציתי==

<div class="talmudit-lex">
<div class="talmudit-lex-header">היחס </div>
<div class="talmudit-lex-subheader">אבהות </div>

ולד שנולד מישראל שבא על ישראלית הרי הוא נחשב לאביו, אפילו אם היתה האשה אסורה לו, כגון שהיא אחותו או אשת איש. ולכן בנו מן הערוה, אף על פי שהוא ממזר, בנו הוא לכל דבר.

הגדרה הלכתית זו נכונה גם בין אומות העולם, שהולד נחשב לבנו של האב שהולידו.

ולד שנולד מנכרי שבא על בת ישראל אין הולד נחשב לבנו של המוליד, אלא מתייחס אל האם. וכן ולד שנולד מישראל שבא על הנכרית אין הולד נחשב לבנו, אלא לבנה של האם הנכרית.

<div class="talmudit-lex-subheader">משפחה </div>

בכל הדברים התלויים במשפחה, משפחת אב קרויה משפחה, משפחת אם אינה קרויה משפחה. לפיכך בירושה אין יורשים אלא הקרובים ממשפחת האב.

אף בנוגע לייחוס המשפחה, כשהנישואין הם כשרים הבנים הולכים אחרי האב. לפיכך כהן שנשא לויה או ישראלית, הבנים כהנים; לוי שנשא כהנת או ישראלית, בניהם לויים; ישראל שנשא כהנת או לויה, בניהם ישראלים.

לעומת זאת אם היו הקידושין בעבירה, הולד הולך אחרי הפגום. לפיכך אם האשה היתה פסולה לכהונה ונישאת לכהן, אף הולד פסול; וכן אם היא היתה ממזרת ונישאת לישראל, אף הולד ממזר; וכן היה הוא ממזר והיא ישראלית, הולד ממזר.

<div class="talmudit-lex-header">חזקת אב </div>
בעל ואשתו שנולד להם בן, אין אנו חוששים שמא זנתה האשה והולד הוא מאיש אחר, אלא מעמידים את הבעל בחזקת אביו של הנולד, שרוב בעילות אחר הבעל. ולא עוד אלא אפילו אם יצא שם רע על האשה והכל מרננים אחריה, הבעל עומד בחזקת אב. ואפילו אם ברור לנו שזינתה, מכל מקום בניה כשרים מטעם זה של רוב בעילות אחר הבעל. אמנם אם האשה פרוצה ביותר, הרי זה ספק אם הולד של הבעל, שכן יש לחוש שמא רוב בעילותיה מאחרים, ולפיכך חוששים לבנים שאינם בניו של בעל האשה.

ארוסה שנתעברה, אם היא אומרת בפירוש שהולד הוא מהארוס והוא אינו מכחישה, הרי הוא בחזקת אביו של הולד. אם הארוס מכחיש את ארוסתו ואומר שאינו בנו, הרי זה ממזר ודאי. אם הארוסה איננה בפנינו לשאול אותה, או שאומרת איני יודעת ממי הוא, הרי זה ספק ממזר.

פנויה שנתעברה, יש אומרים, שאפילו אם היא אומרת שהולד מפלוני והוא מודה לה, מכל מקום אינו בחזקת בנו ודאי, שחוששים שכשם שזינתה עם זה כך זינתה עם אחר, ואינו אלא ספק בנו.

<div class="talmudit-lex-header">נאמנות האב </div>
<div class="talmudit-lex-subheader">בכור </div>

נאמן האב לומר בני זה בכור הוא.

<div class="talmudit-lex-subheader">חלל וממזר </div>

כשם שהתורה האמינה לאב לקבוע בכורה, כך יש לאב שהוא כהן נאמנות לומר בני זה בן גרושה וחלוצה, והבן הוא חלל. וכן נאמן האב לפסול את בנו ולומר שהוא ממזר.

<div class="talmudit-lex-header">חובות האב </div>

האב חייב למול את בנו, ולפדותו אם הוא בכור לאמו, וללמדו תורה, ולהשיאו אשה, וללמדו אומנות, וללמדו שחיה.

האב חייב בחינוכו של הבן, היינו להפרישו מן האיסורים ולחנכו במצות, כל קטן לפי שכלו, שכאשר מגיע הזמן שיודע לקיים מצוה זו או אחרת - חייב לחנכו בה.

האב חייב במזונות בניו ובנותיו עד שיהיו בני שש, ואם אינו רוצה - כופים אותו. ילדים מבני שש ומעלה, אף על פי שמן הדין אין האב חייב במזונותיהם, מכל מקום חייב לזונם מתקנת חכמים עד שיגדלו; ואם לא רצה אין כופים אותו, אלא גוערים בו ומכלימים אותו, ומכריזים עליו בצבור שהוא אכזרי יותר מהעורב, ואם הוא אמיד מוציאים ממנו בעל כורחו משום צדקה. גדלו הבנים והבנות, אין מזונותיהם על האב אלא בתורת צדקה כמו לשאר הקרובים.

<div class="talmudit-lex-header">אבהות על עובר </div>

אב קרוי גם על עוברים.

מי שהכה אשה מעוברת והפילה, משלם דמי ולדות לאב.

נאמנות האב על בנו ישנה גם בעודנו עובר.

<div class="talmudit-lex-header">טבעו של אב </div>

מטבע הקרבה של האב לבניו מסתעפים דינים שונים, למשל:

*האב מרחם על הבן, ולכן אם בא האב לגנוב מבנו במחתרת, אסור לו לבן להורגו, ואין בזה משום הבא להרגך השכם והרגהו, שאף אם יקום הבן להציל את ממונו לא יהרגהו אביו.

*דעתו של אדם קרובה אצל בנו, ולכן המזכה מתנה לעובר שהוא בנו - גמר ומקנה בכל לבו, והמזכה לעובר אחר לא קנה.

*אדם עשוי שלא להשביע את בניו, היינו שאינו רוצה שיחשבו אותם לעשירים, ולכן שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי אין זו הודאה.

<div class="talmudit-lex-header">אב שלא על ידי ביאה </div>

הולדה באמבטיה

בהולדה שלא על ידי ביאה, כגון שהוציא איש שכבת זרע באמבטיה, ואחר כך קלטה אשה שם את הזרע ונתעברה וילדה - יש אומרים, שהולד הוא בנו לכל דבר; ויש אומרים, שהנולד מהזרעה באמבטיה דינו כבנו של בעל-הזרע רק לחומרא ולא לקולא, היינו הוא אסור לשאת לאשה את אחותו מבעל-הזרע, אך אינו יורשו, אינו פוטר אמו מייבום וחליצה, ולא קיים בעל הזרע מצות פריה ורביה.

<div class="talmudit-lex-header">הזרעה מלאכותית</div>

בימינו מצויה שאלת האבהות שלא על ידי ביאה בהזרעה מלאכותית, על ידי שהרופאים מזריקים לתוך רחם האשה זרע של גבר והיא מתעברת. במקרה זה מי ששכבת הזרע שלו הוא אבי הולד לכל דבר, בין אם בעל הזרע הוא בעלה של האשה, ובין אם הוא ישראל אחר, בין לחומרא ובין לקולא, כי כשנתעברה באמבטיה לא ניתן להוכיח בבירור שמבעל זרע זה נתעברה, מה שאין כן בהזרעה מלאכותית. לפיכך הוא אסור בקרובי בעל-הזרע, יורשו בנכסיו, אמו פטורה מייבום וחליצה, וחייב במזונותיו.

כל זה כאשר ההזרעה בוצעה בחיי בעל הזרע. אבל אם הקפיאו זרעו של אדם והוא נפטר, ואחר כך הזריעו באשה - יש מי שאומר, שאין לנולד שום יחס קירבה לתורם הזרע לכל דיני התורה, כולל עריות, ירושה ויבום, ודין זה נכון אפילו לשיטות הפוסקים שבדרך רגילה של הזרעה מלאכותית הוולד מתייחס אחרי תורם הזרע; ויש מי שאומר, שלוולד כזה יש יחס של קרבה לאביו המת, והוא יורש את אביו, אך למרות זאת האשה חייבת ביבום וחליצה. ויש מי שאומר שלא רק אם הוציאו זרעו של אדם בחייו ונפטר, הצאצא מתייחס אחריו, אלא אף אם הוציאו את זרעו לאחר מותו - הנולד מהזרעה זו יורש את אביו המת.

</div>

==היחס ==

===אבהות ===

ישראל הבא על ישראלית והוליד ממנה ולד, הרי הוא נחשב לאביו<ref>וראה מגילה יג א: ובמות אביה ואמה ... עיברתה - מת אביה. וראה בית האוצר מערכת א-ב כלל ד.</ref>, ואפילו היתה האשה אסורה לו, בין מחייבי לאוין ובין מחייבי כריתות ({{מקור|ספרי כי תצא פיסקה רטו}}, בפירוש הפסוק {{מקור|דברים כא טו}}<ref>ועי' תוס' קידושין סח א ד"ה וכי.</ref>). לכן בנו מן הערוה, אף על פי שהוא ממזר, בנו הוא לכל דבר ({{מקור|יבמות כב א-ב}}; {{מקור|רמב"ם איסורי ביאה יב ז}})<ref>וראה בפרק האחרון על אב שלא בדרך ביאה.</ref>.

אף אומות העולם יש להם יחס, והולד נחשב לבנו של האב שהולידו ({{מקור|יבמות סב א}}; {{מקור|שם עח ב}})<ref>ובירושלמי יבמות ב ו נחלקו אמוראים בשאלה זו.</ref>.

נכרי שבא על בת ישראל, אין הולד נחשב לבנו של המוליד, אלא מתייחס אל האם ({{מקור|קדושין סח ב}}, לפי פירוש {{מקור|רש"י ד"ה ואין בנך}}; {{מקור|רמב"ן ויקרא כד י}})<ref>ועי"ש בתוס' ד"ה בנך פירוש אחר. וראה פתחי תשובה אבן העזר סי' ד ס"ק א, שיש דעות שדין זה דווקא לאחר שנתגייר. וראה עוד שו"ת תשובות והנהגות ח"ה סי' שכ-שכא.</ref>. וכן ישראל הבא על הנכרית, אין הולד נחשב לבנו ({{מקור|ספרי שם}}, לגירסת הגר"א; {{מקור|קדושין סח ב}}; {{מקור|יבמות כב ב}}, ורי"ף שם;  {{מקור|חלקת מחוקק סי' ד ס"ק ב}})<ref>ועי' רמב"ם אסורי ביאה יב ז ויבום א ד.</ref>.

===משפחה ===

בכל הדברים התלויים במשפחה, משפחת אב קרויה משפחה, משפחת אם אינה קרויה משפחה, שנאמר לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם ({{מקור|במדבר א ב}}, וראה {{מקור|שם כז יא}}. {{מקור|יבמות נד ב}}). לפיכך בירושה, אין יורשים אלא הקרובים ממשפחת האב ({{מקור|ב"ב קט ב}} ו{{מקור|קי ב}}{{מקור|; }}רמב"ם נחלות א ו{{מקור|טור שולחן ערוך חושן משפט רעו ד}}).

אף בנוגע לייחוס המשפחה, בכל מקום שיש קידושין ואין עברה הבנים הולכים אחרי האב. לפיכך כהן שנשא לויה או ישראלית, הבנים כהנים; לוי שנשא כהנת או ישראלית, בניהם לויים; ישראל שנשא כהנת או לויה, בניהם ישראלים, שנאמר וַיִּתְיַלְדוּ עַל מִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם ({{מקור|במדבר א יח}}. {{מקור|קדושין סו ב}}, {{מקור|ורש"י שם ד"ה כהנת}}; {{מקור|רמב"ם איסורי ביאה יט טו}}; {{מקור|טור שולחן ערוך אבן העזר ח א}}).

היו הקידושין בעבירה, הולד הולך אחרי הפגום, שאם היא היתה פסולה לכהונה ונישאת לכהן, אף הולד פסול; וכן אם היא היתה ממזרת ונישאת לישראל, אף הולד ממזר; וכן היה הוא ממזר והיא ישראלית, הולד ממזר ({{מקור|משנה קדושין סו ב}}; {{מקור|קדושין סט א}}; {{מקור|טור שולחן ערוך אבן העזר ח ד}}).

==חזקת אב ==

בעל ואשתו שנולד להם בן, אין אנו חוששים שמא זנתה האשה והולד הוא מאחר, אלא מעמידים את הבעל בחזקת אביו של הנולד, שרוב בעילות אחר הבעל ({{מקור|חולין יא ב}}). ולא עוד אלא אפילו אם יצא שם רע על האשה והכל מרננים אחריה, הבעל עומד בחזקת אב ({{מקור|תוספתא יבמות יב}}; {{מקור|סוטה כז א}}). ואפילו אם ברור לנו שזינתה, מכל מקום בניה כשרים מטעם זה של רוב בעילות אחר הבעל ({{מקור|סוטה כז א}}; {{מקור|חלקת מחוקק אבן העזר ד ס"ק יד}}, ו{{מקור|בית שמואל אבן העזר ד ס"ק כב}}). אמנם אם האשה פרוצה ביותר, הרי זה ספק אם הולד של הבעל, שכן יש לחוש שמא רוב בעילותיה מאחרים, ולפיכך חוששים לבנים ({{מקור|סוטה כז א, ורש"י}}; {{מקור|רמב"ם איסורי ביאה טו כ}}; {{מקור|שולחן ערוך אבן העזר ד טו}})<ref>וראה רא"ש ב"ב פ"ח סי' כא, בשם בעל הלכות גדולות, שאף בפרוצה ביותר אומרים רוב בעילות אחר הבעל. וראה בית שמואל שם ס"ק כו.</ref>.

ארוסה שנתעברה, אם היא אומרת בפירוש שהולד הוא מהארוס והוא אינו מכחישה, הרי הוא בחזקת אביו של הולד ({{מקור|כתובות יד א}}; {{מקור|רמב"ם איסורי ביאה טו יז}}; {{מקור|טור שולחן ערוך אבן העזר ד כז}}). היה הארוס מכחישה ואומר שאינו בנו, הרי זה ממזר ודאי, שהרי אפילו על בנו ודאי נאמן האב לומר שהוא ממזר ({{מקור|רמב"ם איסורי ביאה טו יז}}). ואם אינה בפנינו לשאול אותה, או שאומרת איני יודעת ממי הוא, הרי זה ספק ממזר ({{מקור|טור שולחן ערוך אבן העזר ד כז}}).

בא עליה הארוס בבית אביה, והיו מרננים אחריה שזינתה עם אחרים, נחלקו אמוראים אם הולד ספק ממזר, או שאין הולד אלא שתוקי, והאשה נאמנת לומר שמהארוס הוא ({{מקור|יבמות סט ב}}; {{מקור|קדושין עה א}}). להלכה נחלקו הראשונים: יש פוסקים שהארוסה צריכה בדיקה שתאמר שהוא מהארוס ({{מקור|רמב"ם איסורי ביאה טו יז}}; {{מקור|טור שולחן ערוך אבן העזר ד כח}}); ויש אומרים שאינה צריכה בדיקה, אלא הארוס הוא בחזקת אביו ({{מקור|רא"ש יבמות סט ב}}; {{מקור|רשב"א יבמות סט ב}}. ועי' {{מקור|בית שמואל אבן העזר ד ס"ק מח}}).

פנויה שנתעברה, יש אומרים, שאפילו אם היא אומרת שהולד מפלוני והוא מודה לה, מכל מקום אינו בחזקת בנו ודאי, שחוששים שכשם שזינתה עם זה כך זינתה עם אחר, ואינו אלא ספק בנו ({{מקור|רמב"ם יבום וחליצה ג ד}}; {{מקור|טור שולחן ערוך אבן העזר קנו ט}}), ואפילו כשאין עליה רינון מאחרים ({{מקור|בית שמואל אבן העזר קנו}}). ויש אומרים, שאם אין עליה רינון וידוע שאחד בא עליה, הרי הוא בחזקת אביו ודאי ({{מקור|בית שמואל אבן העזר קנו}}, בשם הרשב"א והרא"ש. ועי' {{מקור|שולחן ערוך אבן העזר ד כו}}).

==נאמנות האב ==

===בכור ===

נאמן האב לומר בני זה בכור הוא, שנאמר: כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר ({{מקור|דברים כא יז}}), יכירנו לאחרים ({{מקור|בבא בתרא קכז ב}}). להלכה - דין זה נכון גם כשדברי האב הם נגד מצב שאנו מוחזקים בבן אחר בתורת בכור ({{מקור|בבא בתרא קכז ב}}, מחלוקת רבי יהודה וחכמים; {{מקור|רמב"ם נחלות ב יד}}; {{מקור|טור שולחן ערוך חושן משפט רעז יב}}).

===חלל וממזר ===

להלכה - כשם שהתורה האמינה לאב לקבוע בכורה, כך יש לאב שהוא כהן נאמנות לומר בני זה בן גרושה וחלוצה, והבן הוא חלל ({{מקור|בבא בתרא קכז ב}}, {{מקור|קדושין עח ב}}, מחלוקת; {{מקור|רמב"ם איסורי ביאה טו טז}}). וכן נאמן האב לפסול את בנו ולומר שהוא ממזר ({{מקור|קידושין עח ב}}, מחלוקת; {{מקור|רמב"ם איסורי ביאה טו טו}}; {{מקור|שולחן ערוך אבן העזר ד כט}}).

טעם הנאמנות: כיון שנאמן האב לקבוע בכורה, הרי האמינו הכתוב אפילו כשאומר על אחד מבניו הקטנים שהוא בכור, ואם כן הרי הוא עושה את בניו הגדולים לממזרים, שנולדו מאיש אחר; או שמהמילים בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר אנו למדים שנאמן להגיד שהוא בן השנואה, היינו שנואה בנישואיה, כגון כהן שנשא גרושה ({{מקור|תוס' בבא בתרא קכז ב ד"ה כך}})<ref>אמנם בעל הלכות גדולות סי' כט חולק וסובר שהאב נאמן דווקא לפוסלו דרך הכרת בכורה, שכיון שהאמינה לו התורה לומר על הקטן שהוא בכור ממילא נעשה הגדול ממזר, אבל בלי הכרת בכורה אינו נאמן לומר שהוא ממזר.</ref>.

יש אומרים, שהאב נאמן דווקא כשאומר בני הוא וממזר הוא, כגון שאומר שבא על אחת מחייבי כריתות, אבל אם אומר אינו בני וממזר הוא, כגון שאומר שאשתו זינתה עם אחר וממנו ילדה, אינו נאמן, שהרי לדבריו אינו אב, והתורה האמינה רק לאב ({{מקור|שלטי גבורים קידושין עח ב}}; {{מקור|המכריע סימן סד}}; {{מקור|ים של שלמה קידושין ד טו}}); ויש אומרים, שהוא נאמן לומר אפילו אינו בנו ({{מקור|רמב"ם איסורי ביאה טו טז}})<ref>וכן הוא לפי אלה שלמדים מהכרת בכורה, שהגדול אינו בנו. ועי' בשו"ת חתם סופר אבן העזר ח"א סי' יג, ושו"ת עין יצחק אהע"ז סי' ז, שהוכיחו שזוהי פלוגתא בירושלמי קדושין ד ז.</ref>.

האב אינו נאמן אלא על בנו ולא על בן בנו, ואם יש בנים לבנו, אף על בנו אינו נאמן לפוסלו ({{מקור|יבמות מז א}}; {{מקור|רמב"ם איסורי ביאה טו טז}}; {{מקור|שולחן ערוך אבן העזר ד כט}}). ואינו נאמן אלא על מי שהוחזק לנו שהוא אביו, כגון באשתו נשואה, אבל פנויה שאומרת זהו בן פלוני, והוא אומר שנתעברה מממזר, אינו נאמן לפוסלו ({{מקור|תרומת הדשן א רסז$תרומת הדשן רסז}}; {{מקור|שולחן ערוך אבן העזר ד כט$רמ"א בשולחן ערוך אבן העזר ד כט}}).

===בתו הקטנה ===

נאמנות מיוחדת יש לאב על בתו קטנה או נערה לומר שהיא התקדשה על ידו לאיש, והיא אסורה על אחרים כאשת איש, שנאמר אֶת בִּתִּי נָתַתִּי לָאִישׁ הַזֶּה לְאִשָּׁה ({{מקור|דברים כב טז}}. {{מקור|כתובות כב א}}; {{מקור|קידושין סג ב}}; {{מקור|רמב"ם איסורי ביאה א כג}}). ונחלקו אמוראים ({{מקור|קידושין סג ב}}) אם נאמנותו כוללת גם חיוב סקילה אם זינתה, והלכה היא שאם זינתה אינה נסקלת על פיו, עד שיהיו שם עדים שהתארסה בפניהם ({{מקור|רמב"ם איסורי ביאה א כג}}).

==זכויות האב ==

===דוגמאות לזכויות בבתו הקטנה או הנערה===

*האב זכאי למסור את בתו כשהיא קטנה או נערה לקידושין בכסף, בשטר ובביאה  ({{מקור|כתובות מו ב}}; {{מקור|קידושין ג ב}}; {{מקור|רמב"ם אישות ג יא}}; טור שולחן ערוך אבן העזר לז א:); אבל אסור לו לאב למסור את בתו שלא לשם אישות, בין בשכר ובין בחנם ({{מקור|ויקרא יט כט}} {{מקור|תורת כהנים יט כט}}; {{מקור|סנהדרין עו א}}), ואף לשם אישות אין ראוי לעשות כן, אלא מצות חכמים שלא יקדש אדם בתו קטנה עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה ({{מקור|קדושין מא א}}; {{מקור|רמב"ם אישות ג יט}}; טור שולחן ערוך אבן העזר לז ח{{מקור|. וראה }}חלקת מחוקק אבן העזר לז ס"ק יד:).

*כשהבעל מגרש אותה מן האירוסין בעודה קטנה או נערה, האב מקבל את גיטה, כי הוקשה הויה – קידושין - ליציאה – גירושין ({{מקור|דברים כד ב}}. {{מקור|כתובות מז א}}; {{מקור|רמב"ם גירושין ב יח}}; טור שולחן ערוך אבן העזר קמא ד:).

*האב זוכה במעשי ידיה של בתו קטנה או נערה ({{מקור|כתובות מז א}}), מפני שהאב מפרנס אותה ({{מקור|קידושין ד א}}), ואפילו כשהיא גדולה, אם היא סמוכה על שולחנו ({{מקור|טור שולחן ערוך חושן משפט רע ב}}).

*האב זוכה בהפרת נדרים של בתו נערה ({{מקור|במדבר ל ד-ו}}; במדבר ל יז; {{מקור|כתובות מז א}}).

*האב זוכה במציאתה של בתו קטנה או נערה, משום איבה ({{מקור|כתובות מז א}}; {{מקור|רמב"ם גזלה ואבדה יז יג}}; {{מקור|טור שולחן ערוך חושן משפט רע ב}}), לדעת רש"י טעם האיבה הוא שמא לא יזון אותה, ולדעת התוספות הטעם שלא ימסרנה לקידושין למנוול ומוכה שחין; ויש אומרים שזכות מציאתה לאב מן התורה, שנאמר: בִּנְעֻרֶיהָ בֵּית אָבִיהָ, כל שבח נעורים לאביה ({{מקור|רש"י בבא מציעא יב א ד"ה מציאת}}; פירוש המשניות לרמב"ם בבא מציעא א ה:).

*נחלקו הפוסקים אם האב זכאי במתנה שנתנו לבתו הקטנה ({{מקור|בית שמואל אבן העזר לז ס"ק א}}; {{מקור|חלקת מחוקק אבן העזר לז ס"ק א}}; {{מקור|קצות החושן קעו ס"ק ו}}).

===בבנו הקטן===

בבנו אין לאב שום זכות מהזכויות שבבתו, מלבד במציאתו כשהוא קטן מתקנת חכמים, ולא קטן קטן ממש, אלא גדול וסמוך על שולחן אביו זהו קטן, קטן ואינו סמוך על שולחן אביו זהו גדול ({{מקור|בבא מציעא יב א-ב}}, מחלוקת שמואל ורבי יוחנן; טור שולחן ערוך חושן משפט רע ב:).

ויש זכות לאב בבנו, שאין לו בבתו - האיש מדיר את בנו בנזיר, אבל אינו מדיר את בתו בנזירות ({{מקור|נזיר כח ב וכט א}})<ref>וראה שם כט א, שנחלקו אמוראים, אם הלכה למשה מסיני היא בנזיר, או שזהו בגדר מצות חנוך ואינה אלא מדרבנן.</ref>.

===חובות האב ===

חיובי האב ביחס לבנו מן התורה הם: למולו - וַיָּמָל אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק בְּנוֹ ({{מקור|בראשית כא ד}}); לפדותו, אם הוא בכור לאמו - וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה ({{מקור|שמות יג יג}}); וללמדו תורה - וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם ({{מקור|דברים יא יט}}. מכילתא דרבי ישמעאל בא יח; {{מקור|קדושין כט א-ב ול ב}}). נחלקו חז"ל ביחס לחיובו של האב להשיא לבנו אשה – במכילתא נמנה חיוב זה בין החיובים מן התורה, בעוד שבירושלמי אמרו שחיוב הנישואין אינו אלא למצוה ולא לעכב, ואין כופים על זה ({{מקור|ירושלמי קדושין א ז}}. וראה {{מקור|קרבן עדה ופני משה ירושלמי קדושין א ז}}. וראה קידושין כט א-ב ול ב: )<ref>ועי' רמב"ם אישות כ א: "ציוו חכמים". ועי' רמ"א אהע"ז עא א, וחלקת מחוקק שם ס"ק ב, והגר"א שם ס"ק ג, שלהשיא בנותיו כופין, אבל ליתן נדוניא אין כופין. </ref>.

האב חייב בחינוכו של הבן, היינו להפרישו מן האיסורים ולחנכו במצות, כל קטן לפי שכלו, שכאשר מגיע הזמן שיודע לקיים מצוה זו או אחרת - חייב לחנכו בה ({{מקור|סוכה מב א}}, ועוד). מצות חינוך היא מדברי סופרים ({{מקור|סוכה כח ב}}; {{מקור|חגיגה ד א}} ועוד)<ref>וראה ערך חנוך.</ref>.

כמו כן חייב האב ללמדו אומנות, ויש אומרים אף להשיטו במים ({{מקור|קדושין כט א-ב ול ב}})<ref>וראה מכילתא דרבי ישמעאל בא פי"ח, שלדעת ר' עקיבא חייב אף ללמדו שייט, ולדעת רבי חייב אף ישוב מדינה.</ref>. במקום אומנות אפשר ללמדו עסק ומסחר ({{מקור|קדושין ל ב}}, כדעת חכמים. וכן הלכה - {{מקור|קרבן נתנאל קדושין ל ב}}. ועי' {{מקור|מגן אברהם אורח חיים סוף סי' קנו}}).

כשם שחייב להשיא אשה לבנו, כן הוא חייב בבתו להלבישה ולתת לה צרכיה כדי שתינשא ({{מקור|קדושין ל ב}}). ולא יפחות לה מכסות שפוסקים לעני בישראל, אפילו אם הוא עני, ואם הוא עשיר יתן לפי עשרו ({{מקור|כתובות סז א}}).

האב חייב במזונות בניו ובנותיו עד שיהיו בני שש ({{מקור|כתובות סה ב}}; טור שולחן ערוך אבן העזר עא א:), ואם אינו רוצה כופים אותו ({{מקור|תוס' כתובות סה ב ד"ה אבל}}; {{מקור|חלקת מחוקק אבן העזר עא ס"ק א}}). חיוב זה בפני עצמו הוא, ואפילו הבא על הפנויה בזנות וילדה, שאין עליו חיוב מזונות לגבי האשה, חייב לזון את הולד ({{מקור|שולחן ערוך אבן העזר עא ד}})<ref>וראה ר"ן כתובות שם שחובה זו נובעת מתוך תנאי כתובה, ומנדרי חיוב מזונות של האשה היא, ולכן אם מתה האשה פטור האב מלזון את בניו. ועי' משנה למלך אישות יב יד.</ref>, ואפילו מתה האשה לא נפקע מחיובו ({{מקור|בית שמואל אבן העזר עא ס"ק א}}). מבני שש ומעלה, אף על פי שמן הדין אינו חייב במזונותיהם, מכל מקום חייב לזונם מתקנת חכמים עד שיגדלו, ואם לא רצה אין כופים אותו, אלא גוערים בו ומכלימים אותו, ומכריזים עליו בצבור שהוא אכזרי יותר מהעורב, ואם הוא אמיד מוציאים ממנו בעל כורחו משום צדקה ({{מקור|כתובות מט ב}}; {{מקור|רמב"ם אישות יב יד וטו}}; {{מקור|שולחן ערוך אבן העזר עא א}}). גדלו הבנים והבנות, אין מזונותיהם על האב אלא בתורת צדקה כמו לשאר הקרובים ({{מקור|בית שמואל אבן העזר עא ס"ק ג}}). ואם לוקח מעשי ידי הבת – חייב במזונותיה מן התורה ({{מקור|כתובות מג א}}).

===אבהות על עובר ===

אב קרוי גם על עוברים (עי' {{מקור|רש"י מגילה יג א ד"ה בשעה}}, {{מקור|וסנהדרין סט א ד"ה אלא כי}}).

מי שהכה אשה מעוברת והפילה, משלם דמי ולדות לאב ({{מקור|שמות כא כב}}). התורה זכתה דמי ולדות לבעל, אפילו בא עליה אחר בזנות ({{מקור|בבא קמא מג א}}).

נאמנות האב על בנו ישנה גם בעודנו עובר ({{מקור|משנה קדושין עח ב}}; {{מקור|טור שולחן ערוך אבן העזר ד כט}}). וכן יכול להדיר בנו בנזיר מרחם ({{מקור|ירושלמי נזיר ד ו, ז א}}).

===טבעו של אב ===

מטבע הקרבה של האב לבניו מסתעפים דינים שונים:

*האב מרחם על הבן, ולכן אם בא האב במחתרת על בנו, אסור לו לבן להורגו, ואין בזה משום הבא להרגך השכם והרגהו, שאף אם יקום הבן להציל את ממונו לא יהרגהו אביו, שנאמר אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת אֵין לוֹ דָּמִים, אִם זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו דָּמִים לוֹ ({{מקור|שמות כב א-ב}}), אם ברור לך כשמש שאין לו שלום עמך הרגהו, ואם לאו אל תהרגהו ({{מקור|סנהדרין עב א}}).

*אין דרכו של אב להקפיד על בניו הסמוכים על שולחנו אם הם אוכלים בנכסיו, ולכן אם אכלו פירות מקרקעותיו שנות חזקה - שלש שנים - אינה חזקה, שאין אכילתם ראיה שמכר או נתן להם ({{מקור|בבא בתרא מב א}}).

*דעתו של אדם קרובה אצל בנו, ולכן המזכה לעובר שהוא בנו - גמר ומקנה בכל לבו, והמזכה לעובר של אחר לא קנה ({{מקור|בבא בתרא קמב ב, ורשב"ם}}).

*האב לגבי הבן משעבד עצמו, ולכן ערב קבלן לכתובת אשה של בנו משתעבד, מה שאין כן לאחר ({{מקור|בבא בתרא קעד ב}}; {{מקור|רמב"ם אישות יז ט}}, {{מקור|רמב"ם מלוה ולוה כה ו}}; {{מקור|טור שולחן ערוך אבן העזר קב ו}}).

*אדם עשוי שלא להשביע את בניו, שאינו רוצה שיחשבו אותם לעשירים, ולכן שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי אין זו הודאה ({{מקור|בבא בתרא קעד ב}}; רמב"ם זכיה ומתנה י ג{{מקור|; }}שולחן ערוך חושן משפט רנה ב:); וכיוצא<ref>וראה משנה עדויות ב ט, בתכונות ובדברים שהאב מזכה לבנו, על פי רוב (פירוש המשניות לרמב"ם), לפי שקרוב טבע הבן להיות דומה לטבע האב (ברטנורא שם). וראה עוד תוספתא עדויות (צוקרמאנדל) א יד.</ref>.

==אב שלא על ידי ביאה ==

===הולדה באמבטיה===

בהולדה שלא על ידי ביאה, כגון שהוציא איש שכבת זרע באמבטיה, ואחר כך קלטה אשה שם את הזרע והתעברה וילדה (עי' {{מקור|חגיגה טו א}} – בענין בתולה לכהן גדול, ועי' :ס' מהרי"ל (מנהגים) ליקוטים אות ג:, בענין בן סירא) - יש אומרים, שהולד הוא בנו לכל דבר, שכן כתבו הפוסקים שאשה לא תשכב על סדין ששכב עליו איש, שמא תתעבר משכבת זרעו ונמצא אח נושא את אחותו מאביו (הר' פרץ הגהת סמ"ק ישן, הובא ב{{מקור|ב"ח יורה דעה קצה}}), הרי שמתייחס לאביו ({{מקור|שו"ת התשב"ץ ח"ג סי' רסג}}; {{מקור|פחד יצחק, ע' בן-בתו}}; {{מקור|בית שמואל אבן העזר א ס"ק י}}; {{מקור|משנה למלך אישות טו ד}}; {{מקור|בני אהובה אישות טו ו}}); ויש אומרים, שהנולד מהזרעה באמבטיה דינו כבנו של בעל הזרע רק לחומרא ולא לקולא, היינו הוא אסור לישא אחותו מבעל הזרע, אך אינו יורשו, אינו פוטר אמו מייבום וחליצה, ולא קיים בעל הזרע מצות פריה ורביה ({{מקור|ט"ז אבן העזר א ס"ק ח}}; {{מקור|ברכי יוסף אבן העזר א אות יד}}. ועי' חלקת מחוקק אבן העזר א ס"ק ח: שהסתפק).

===הזרעה מלאכותית===

בימינו מצויה שאלת האבהות שלא על ידי ביאה בהזרעה מלאכותית, על ידי שהרופאים מזריקים לתוך רחם האשה זרע של גבר והיא מתעברת. במקרה זה מי ששכבת הזרע שלו הוא אבי הולד לכל דבר, בין אם בעל הזרע הוא בעלה של האשה, ובין אם הוא ישראל אחר<ref>הנידון הוא ביחס להגדרת האבהות, אך שאלה אחרת היא אם עצם ההזרעה המלאכותית מותרת או אסורה – ראה ע' השחתת זרע. וראה אנציקלופדיה הלכתית רפואית מהדורה חדשה תשס"ו, כרך ב ע' הזרעה מלאכותית, טור' 545-594.</ref>, ודין זה נכון אף לשיטות שאם התעברה באמבטיה דינו כבנו רק לחומרא, כי כשהתעברה באמבטיה לא ניתן להוכיח בבירור שמבעל זרע זה התעברה, מה שאין כן בהזרעה מלאכותית ({{מקור|שו"ת אגרות משה חלק אבן העזר ח"א סי' י וסי' עא}}; {{מקור|שו"ת מנחת שלמה ח"ג סי' צח אות ו}}; {{מקור|שו"ת מנחת יצחק ח"ד סי' ה}}; {{מקור|שו"ת ציץ אליעזר ח"ג סי' כז}}; {{מקור|שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' נא שער ד}}; {{מקור|שו"ת יביע אומר ח"ב חלק אבן העזר סי' א}})<ref>אמנם בשו"ת שרידי אש, ח"א סוסי' עט (בהוצאה ישנה ח"ג סי' ה) כתב שגם בהזרעה מלאכותית דינו כאב רק לחומרא.</ref>. לפיכך הוא אסור בקרובי בעל הזרע, יורשו בנכסיו, אמו פטורה מייבום וחליצה, וחייב במזונותיו<ref>וראה באריכות באנציקלופדיה הלכתית רפואית, שם.</ref>.

כל זה כאשר ההזרעה בוצעה בחיי בעל הזרע, אבל אם הקפיאו זרעו של אדם והוא נפטר, ואחר כך הזריעו באשה - יש מי שאומר, שאין לנולד שום יחס קירבה לתורם הזרע לכל דיני התורה, כולל עריות, ירושה ויבום, ודין זה נכון אפילו לשיטות הפוסקים שבדרך רגילה של הזרעה מלאכותית הוולד מתייחס אחרי תורם הזרע ({{מקור|שו"ת חוות בנימין ח"ג סי' קז}}). טעמו: עם מותו של התורם פוקע כל קשר ויחס בין הנפטר לבין הצאצא; ויש מי שאומר, שלוולד כזה יש יחס של קרבה לאביו המת, והוא יורש את אביו, אך למרות זאת האשה חייבת ביבום וחליצה ({{מקור|שו"ת מנחת שלמה ח"ג סי' צח אות ה}}). טעמו: בעת מותו של הבעל היה זה מחוסר מעשה של הכנסת הזרע לגוף אשתו, ולעומת זאת מיד עם מותו חלה חובת הייבום, מה שאין כן לעניין ירושה, שלא קובע המצב ברגע המוות דווקא; ויש מי שאומר שלא רק אם הוציאו זרעו של אדם בחייו ונפטר, הצאצא מתייחס אחריו, אלא אף אם הוציאו את זרעו לאחר מותו - הנולד מהזרעה זו יורש את אביו המת (ראה הגרז"נ גולדברג, {{מקור|חוב' אסיא, סה-סו, תשנ"ט, עמ' 47}}).

==הערות שוליים==

<references/>