שלא להעלות במחשבתנו לעשות תחבלה לקחת לנו מה שהוא לזולתנו מאחינו, שנאמר (שמות כ יד) לא תחמד בית רעך וגו'. וכבר הוכיחו זל (מכילתא יתרו) מפסוק אחר דכתיב (דברים ז כה) לא תחמד וגו' ולקחת לך. שאסור לאו דלא תחמד אינו נגמר עד שיעשה בו מעשה. ואפילו נתן הדמים לחבירו על החפץ, עובר גם כן על לאו דלא תחמד, שאין לאו דלא תחמד נתקן בנתינת הדמים כל זמן שדרך הכרח לקחו ממנו, כן הוא הפרוש האמתי לרבותינו זל.
שאלה: מה הכוונה במילים "כל זמן שדרך הכרח" (בסוף)?
התורה אסרה על האדם להעלות במחשבתו דרכים בהם יוכל לקחת מחבירו חפץ השייך לו. והדבר אסור אף אם הוא מתכנן לשלם עבור החפץ. כי האיסור קיים כל זמן שהוא רוצה שהחפץ יגיע לידיו "דרך הכרח" - היינו בכפייה, ולא מרצונו הגמור של בעל החפץ, אפילו אם בסוף הוא מתכנן לשלם לבעלים המקורי. רק במקרה בו הוא מתכנן לקבל את הסכמתו הגמורה של הבעלים למסירת החפץ אין בזה איסור.
יש כאן חידוש גדול שלא רק שהמעשה נאסר, אלא אף התכנון והמחשבה עליו.
אבישי לקס.
ב"ה שלום כבוד הרב סליחה אולי לא הסברתי את שאלתי הכונה לא להכריח באופן פיזי אלה דרך הפצרה כפי שכתוב בשולחן ערוך
האם הבנתי נכון ? תודה משה
אכן הבנת נכון. האיסור הוא בין אם יכריח אותו בלחץ פיזי, ובין אם יכריח בדיבורים.
אבישי לקס.