הודאת בעל דין: הבדלים בין גרסאות בדף
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
אין תקציר עריכה |
מאין תקציר עריכה |
||
| שורה 11: | שורה 11: | ||
'''בטעמו''' האריך הקצוה"ח {{מקור|(לד-ד)}} ועוד מפרשים, ויש בזה חמש אפשרויות: | '''בטעמו''' האריך הקצוה"ח {{מקור|(לד-ד)}} ועוד מפרשים, ויש בזה חמש אפשרויות: | ||
@ לרעת עצמו אין חשש שמשקר - בירור המציאות (וזה למאן דאמר שפסול נוגע הוא מהחשש שישקר, וממילא כאן - שאין חשש שישקר - נאמן, אך יש חולקים וסוברים שנוגע פסול מגזיה"כ) {{מקור|(קצוה"ח שם)}}. | |||
@ מדין מתנה וחיוב, שנחשב כאילו המודה נותן מתנה לבעל דינו (שכיוון שמודה נותן מרצונו). וזו הנהגה, כלומר אנו רק פוסקים את הדין, אך המציאות עדיין לא ידועה לנו {{מקור|(קצוה"ח שם, וכן כתב נודע ביהודה מהדורא קמא חו"מ ל)}}. | |||
@ נאמן במיגו שהיה יכול לתת במתנה (בידו) {{מקור|(קצוה"ח שם, אך דחה את האפשרות הזו)}}. | |||
@ גזירת הכתוב {{מקור|(שמות כב-ח)}} "אשר יאמר כי הוא זה". וזו הנהגה, כלומר אנו רק פוסקים את הדין, אך איננו יודעים את המציאות {{מקור|(רש"י קידושין סה: ד"ה הודאת, וזו מסקנת הקצוה"ח שם)}}. | |||
@ תרומת הכרי {{מקור|(א, תנאי שני) }}כתב שהוא מדין שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא. והוסיף שזה רק בהודאה מחוץ לבית דין, אך כשמודה בבית דין הוא נאמנות (כדעה א' או ג' דלעיל). | |||
{{מקור|(וחידש ר' נחום פרצוביץ, שכאשר הנתבע מודה, לא הודאתו מחייבת אותו (כמו ההסבר הפשוט), אלא שכשהוא מודה טענת התובע מחייבתו (אוהל אברהם כתובות עמוד רנב))}}. | {{מקור|(וחידש ר' נחום פרצוביץ, שכאשר הנתבע מודה, לא הודאתו מחייבת אותו (כמו ההסבר הפשוט), אלא שכשהוא מודה טענת התובע מחייבתו (אוהל אברהם כתובות עמוד רנב))}}. | ||
| שורה 28: | שורה 23: | ||
'''במיתה ומלקות''' לא מועילה הודאה, ובטעם לזה נחלקו המפרשים: | '''במיתה ומלקות''' לא מועילה הודאה, ובטעם לזה נחלקו המפרשים: | ||
@ הרמב"ם {{מקור|(סנהדרין סוף פרק יח)}} כתב שזו גזירת הכתוב לסמוך במיתה ומלקות רק על עדים. | |||
@ עוד כתב הרמב"ם שאין לסמוך על הודאתו של האדם בזה שמא נטרפה דעתו {{מקור|(בסתירה ברמב"ם דן הקונטרסי שיעורים בבא קמא כא-ט)}}. | |||
@ הר"י מיגאש {{מקור|(בשו"ת קפו)}} ביאר שלא שייכת הודאה על גוף האדם, כיוון שגופו אינו שלו, ולכן אינו בעל הדין {{מקור|(וכן כתב הרדב"ז, דן בדבריו הקונטרסי שיעורים בבא קמא כא-ט)}}<ref>בשאלה האם גוף האדם וחייו שייכים לאדם דנו בערך בעלות בסעיף "הנכס" ד"ה גוף האדם וד"ה החיים.</ref>. | |||
@ למאן דאמר שכל הטעם של הודאה הוא מדין מתנה, שנחשב כאילו המודה נותן מתנה לבעל הדין<ref>לעיל בסעיף "מקור וטעם" (ד"ה בטעמו) הבאנו מחלוקת בזה.</ref>, פשוט שמתנה שייכת רק בדיני ממונות. | |||
'''בגלות''', דהיינו שמודה שרצח בשוגג, הריטב"א {{מקור|(מכות ב. ד"ה מעידין)}} והמהרש"א {{מקור|(מכות י: חידושי אגדות סוף ד"ה אחד הרג שוגג)}} סוברים שההודאה מועילה וגולה, אמנם בעל האור שמח סובר שאינו גולה {{מקור|(הביאם והאריך בזה שרידי אש ח"א עמוד שמ "גלות ע"פ הודאת עצמו" א)}}. | '''בגלות''', דהיינו שמודה שרצח בשוגג, הריטב"א {{מקור|(מכות ב. ד"ה מעידין)}} והמהרש"א {{מקור|(מכות י: חידושי אגדות סוף ד"ה אחד הרג שוגג)}} סוברים שההודאה מועילה וגולה, אמנם בעל האור שמח סובר שאינו גולה {{מקור|(הביאם והאריך בזה שרידי אש ח"א עמוד שמ "גלות ע"פ הודאת עצמו" א)}}. | ||
| שורה 47: | שורה 38: | ||
'''הודאה בפני עד אחד''', וכן הודאה בפני שני עדים בזה אחר זה - נחלקו בהן המפרשים לשלוש דעות: | '''הודאה בפני עד אחד''', וכן הודאה בפני שני עדים בזה אחר זה - נחלקו בהן המפרשים לשלוש דעות: | ||
@ שתיהן מועילות {{מקור|(שו"ע חו"מ פא-י)}}. | |||
@ הודאה בפני עד אחד לא מועילה, אך בפני שני עדים בזה אחר זה כן מועילה {{מקור|(ש"ך פא-כה בדעת בעל המאור)}}. | |||
@ שתיהן אינן מועילות {{מקור|(ראב"ד, הובא בקצוה"ח פא-יא)}}. | |||
==חוזק== | ==חוזק== | ||
| שורה 62: | שורה 50: | ||
==ראה גם== | ==ראה גם== | ||
[[אודיתא<ref>יש אומרים שאודיתא עצמה היא מדין הודאת בעל דין, הובאו בערך אודיתא בסעיף "מקור וטעם" ד"ה בטעמו.</ref> {{מקור|(בקניינים)}}]] | * [[אודיתא<ref>יש אומרים שאודיתא עצמה היא מדין הודאת בעל דין, הובאו בערך אודיתא בסעיף "מקור וטעם" ד"ה בטעמו.</ref> {{מקור|(בקניינים)}}]] | ||
[[שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא]] {{מקור|(לא בממונות אלא באיסורים)}} | [[שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא]] {{מקור|(לא בממונות אלא באיסורים)}} | ||
| שורה 70: | שורה 58: | ||
<references /> | <references /> | ||
[[קטגוריה:סדרי הדיון]] | * [[קטגוריה:סדרי הדיון]] | ||
[[קטגוריה:יסודות וחקירות]] | [[קטגוריה:יסודות וחקירות]] | ||
גרסה מ־17:15, 4 באוגוסט 2008
|
|
הגדרה
אדם שמודה בעצמו שעליו לשלם (הוזכר בקידושין סה:).
לדוגמא, האומר עשיתי פלוני עבדי בן חורין (גיטין מ:). מודה שחייב לחבירו ממון (קידושין סה:).
דינים דומים: אודיתא - כתב הגר"ש שקאפ שהודאת בעל דין אינה רק מדין הודאה, אלא גם קניין אודיתא (גר"ש שקאפ כתובות ז ד"ה והנה לפ"מ).
==מקור וטעם==
מקורו מהפסוק (שמות כב-ח) "אשר יאמר כי הוא זה" (רש"י קידושין סה: ד"ה הודאת). וכתב הפני יהושע (קידושין סה: על רש"י ד"ה הודאת) שכל מה שצריך את הפסוק הוא רק כדי שלא יחזור בו ויטען "משטה הייתי בך", אך כשעומד בהודאתו זו סברא.
בטעמו האריך הקצוה"ח (לד-ד) ועוד מפרשים, ויש בזה חמש אפשרויות:
- לרעת עצמו אין חשש שמשקר - בירור המציאות (וזה למאן דאמר שפסול נוגע הוא מהחשש שישקר, וממילא כאן - שאין חשש שישקר - נאמן, אך יש חולקים וסוברים שנוגע פסול מגזיה"כ) (קצוה"ח שם).
- מדין מתנה וחיוב, שנחשב כאילו המודה נותן מתנה לבעל דינו (שכיוון שמודה נותן מרצונו). וזו הנהגה, כלומר אנו רק פוסקים את הדין, אך המציאות עדיין לא ידועה לנו (קצוה"ח שם, וכן כתב נודע ביהודה מהדורא קמא חו"מ ל).
- נאמן במיגו שהיה יכול לתת במתנה (בידו) (קצוה"ח שם, אך דחה את האפשרות הזו).
- גזירת הכתוב (שמות כב-ח) "אשר יאמר כי הוא זה". וזו הנהגה, כלומר אנו רק פוסקים את הדין, אך איננו יודעים את המציאות (רש"י קידושין סה: ד"ה הודאת, וזו מסקנת הקצוה"ח שם).
- תרומת הכרי (א, תנאי שני) כתב שהוא מדין שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא. והוסיף שזה רק בהודאה מחוץ לבית דין, אך כשמודה בבית דין הוא נאמנות (כדעה א' או ג' דלעיל).
(וחידש ר' נחום פרצוביץ, שכאשר הנתבע מודה, לא הודאתו מחייבת אותו (כמו ההסבר הפשוט), אלא שכשהוא מודה טענת התובע מחייבתו (אוהל אברהם כתובות עמוד רנב)).
בדינים שונים
בממונות פשוט שהודאה מועילה.
במיתה ומלקות לא מועילה הודאה, ובטעם לזה נחלקו המפרשים:
- הרמב"ם (סנהדרין סוף פרק יח) כתב שזו גזירת הכתוב לסמוך במיתה ומלקות רק על עדים.
- עוד כתב הרמב"ם שאין לסמוך על הודאתו של האדם בזה שמא נטרפה דעתו (בסתירה ברמב"ם דן הקונטרסי שיעורים בבא קמא כא-ט).
- הר"י מיגאש (בשו"ת קפו) ביאר שלא שייכת הודאה על גוף האדם, כיוון שגופו אינו שלו, ולכן אינו בעל הדין (וכן כתב הרדב"ז, דן בדבריו הקונטרסי שיעורים בבא קמא כא-ט)[1].
- למאן דאמר שכל הטעם של הודאה הוא מדין מתנה, שנחשב כאילו המודה נותן מתנה לבעל הדין[2], פשוט שמתנה שייכת רק בדיני ממונות.
בגלות, דהיינו שמודה שרצח בשוגג, הריטב"א (מכות ב. ד"ה מעידין) והמהרש"א (מכות י: חידושי אגדות סוף ד"ה אחד הרג שוגג) סוברים שההודאה מועילה וגולה, אמנם בעל האור שמח סובר שאינו גולה (הביאם והאריך בזה שרידי אש ח"א עמוד שמ "גלות ע"פ הודאת עצמו" א).
פרטי הדין
שתיקה כהודאה דמיא (יבמות פז:).
הודאה שלא בפני התובע נחלקו הפוסקים האם מועילה (דן בדבריהם הקצוה"ח פא-י ד"ה אמנם).
מודה בקנס פטור (כתובות מא., בבא קמא עד:).
הודאה בפני עד אחד, וכן הודאה בפני שני עדים בזה אחר זה - נחלקו בהן המפרשים לשלוש דעות:
- שתיהן מועילות (שו"ע חו"מ פא-י).
- הודאה בפני עד אחד לא מועילה, אך בפני שני עדים בזה אחר זה כן מועילה (ש"ך פא-כה בדעת בעל המאור).
- שתיהן אינן מועילות (ראב"ד, הובא בקצוה"ח פא-יא).
חוזק
בסעיף זה נדון בחוזקה של ההכרעה במקרה שהכרעה אחרת סותרת אותה[3].
עדים, הודאה עדיפה מהם ("כמאה עדים דמי") משום שאינו סותר את דבריהם כעדים מכחישים, אלא פוסל אותם כעדים שפוסלים עדים אחרים (כגון שמעידים שהם קרובים, ופסולים להעיד), שבזה נאמנים אפילו נגד מאה (שו"ת ר"א גורדון).
מיגו לא מועיל להכחיש את ההודאה, אך מיגו לומר "טעיתי", שלדבריו לא הודה מעולם - מועיל (קובץ שיעורים בבא בתרא קיד).
ראה גם
- [[אודיתא[4] (בקניינים)]]
שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא (לא בממונות אלא באיסורים)
הערות שוליים
- ↑ בשאלה האם גוף האדם וחייו שייכים לאדם דנו בערך בעלות בסעיף "הנכס" ד"ה גוף האדם וד"ה החיים.
- ↑ לעיל בסעיף "מקור וטעם" (ד"ה בטעמו) הבאנו מחלוקת בזה.
- ↑ בערך חוזק ההכרעות דנו בכללים שמסבירים מדוע הכרעה אחת עדיפה על חברתה, וכן הבאנו שם את סדר כל ההכרעות מהחזקה אל החלשה.
- ↑ יש אומרים שאודיתא עצמה היא מדין הודאת בעל דין, הובאו בערך אודיתא בסעיף "מקור וטעם" ד"ה בטעמו.