דוחקא דסכינא: הבדלים בין גרסאות בדף
אין תקציר עריכה |
(טעות פיסוק) |
||
| (3 גרסאות ביניים של משתמש אחר אחד אינן מוצגות) | |||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
'''דוחקא דסכינא''' - 'דוחק הסכין'. מונח הקשור בקביעה הלכתית, לפיה הלחץ הנוצר על הסכין והמאכל בשעת החיתוך עשוי במקרים מסויימים להשפיע על העברת טעם מהסכין אל המאכל. | '''דוחקא דסכינא''' - 'דוחק הסכין'. מונח הקשור בקביעה הלכתית, לפיה הלחץ הנוצר על הסכין והמאכל בשעת החיתוך עשוי במקרים מסויימים להשפיע על העברת טעם מהסכין אל המאכל - [[בליעה]]. עיקר הסוגיה בהקשר זה הוא ב[[תלמוד בבלי מסכת חולין דף ח עמוד ב]]. | ||
לעתים ביטוי דוחקא דסכינא נאמר בגמרא בהקשרים נוספים, לא של בליעה, אך דומים להם. לדוגמה, ב[[תלמוד בבלי פסחים דף סח עמוד א|בפסחים דף סח, א]] | |||
נאמר שמיחוי קרביים של קרבן הוא שירקא דמעייא (ליחה שבתוך המעיים) שיוצא אגב ''דוחקא דסכינא''. שם אין מדובר בבליעה של טעם על ידי דוחק הסכין. | |||
כמו כן ב[[תלמוד בבלי חולין דף קיב עמוד |חולין דף קיב, ב]] נאמר: "אמר שמואל ככר שחתך עליה בשר אסור לאכלה, שאני התם דאגב ''דוחקא דסכינא''' - פליט". כלומר, דוחק הסכין גורם לפליטה של דם מתוך בשר צלוי. גם שם אין מדובר על בליעה של טעם, אלא על פליטת דם מתוך הבשר על ידי לחץ הסכין. | |||
מקור הסוגיה: | מקור הסוגיה: | ||
מבואר ב[[תלמוד בבלי מסכת חולין דף ח עמוד ב]]: "[[אתמר]], [[השוחט בסכין של עובדי כוכבים]], רב אמר [[כדי קליפה|קולף]], ורבה בר בר חנה אמר [[הדחה|מדיח]]. [[לימא בהא קמיפלגי]] דמר סבר בית השחיטה צונן, ומר סבר בית השחיטה רותח? - [[לא, דכולי עלמא]], [[בית השחיטה רותח הוא]] [[מאן דאמר ... שפיר, ומאן דאמר ...|מאן דאמר קולף שפיר]] ומאן דאמר מדיח איידי דטרידי [[סימנים (בשחיטה)|סימנין]] לאפוקי דם - לא בלעי. איכא דאמרי דכ"ע בית השחיטה צונן, מאן דאמר מדיח שפיר. מאן דאמר קולף, '''אגב דוחקא דסכינא - בלע | מבואר ב[[תלמוד בבלי מסכת חולין דף ח עמוד ב]]: "[[אתמר]], [[השוחט בסכין של עובדי כוכבים]], רב אמר [[כדי קליפה|קולף]], ורבה בר בר חנה אמר [[הדחה|מדיח]]. [[לימא בהא קמיפלגי]] דמר סבר בית השחיטה צונן, ומר סבר בית השחיטה רותח? - [[לא, דכולי עלמא]], [[בית השחיטה רותח הוא]] [[מאן דאמר ... שפיר, ומאן דאמר ...|מאן דאמר קולף שפיר]] ומאן דאמר מדיח איידי דטרידי [[סימנים (בשחיטה)|סימנין]] לאפוקי דם - לא בלעי. איכא דאמרי דכ"ע בית השחיטה צונן, מאן דאמר מדיח שפיר. מאן דאמר קולף, '''אגב דוחקא דסכינא - בלע'''. | ||
סכין טריפה, פליגי בה רב אחא ורבינא: חד אמר בחמין וחד אמר בצונן. והלכתא, אפילו בצונן. ואי איכא בליתא דפרסא למיכפריה, לא צריך. | |||
פירוש רש"י על סוגיה זו: | |||
'''קולף''' - בית השחיטה מפני שבלעה שמנונית הסכין: '''מדיח''' - במים: '''בית השחיטה רותח''' - ובלע: '''צונן''' - כלומר אין חום בית השחיטה חזק לבלוע, ומיהו הדחה בעי שהרי נתקנח בה שמנונית ואע"פ שלא נבלע בבשר הרי הוא בדפנות בית השחיטה שא"א לדופני הסכין בלא שמנונית: '''טרידי סימנים לאפוקי דם''' - כלומר בהוצאת דם הם עסוקים ולא בבליעה: '''דוחקא דסכין''' - שמשפשפו בבשר בדוחק, בלעה. וכיון דלא איפסיק הלכתא ואיסורא דאורייתא הוא עבדינן לחומרא דקי"ל בשל תורה הלך אחר המחמיר. ומ"מ לכתחלה לא ישחוט דהא השוחט קאמר: | |||
'''סכין טריפה''' - ששחט בה טריפה: '''בחמין''' - צריך להגעילה לסכין מפני שבלעה שמנונית הטריפה: '''בצונן''' - קסבר בית השחיטה צונן ולא בלע הסכין דלא נתחמם: '''והלכתא אפילו בצונן''' - וגבי סכין של היתר הוא דפסק הלכתא להיתרא דלא איתסר בבליעה זו וקשה הוא לבלוע אלא ע"י רתיחה אבל גבי סכין דאיסורא של עובדי כוכבים בפלוגתא דלעיל לא פסק מפני שהסכין אסורה והבשר רך לבלוע: '''בליתא דפרסא למיכפריה''' - חתיכת בגד ישנה קשה אשפר"א בלעז ויפה לקנח: '''בליתא''' - חתיכה בלויה, דפרסא כדמתרגמינן מסך הפתח פרסא (שמות לה): '''למיכפריה''' - לקנחו וחבירו בגיטין (דף נו) (בנבוזראדן) ובעי לכפורי ידיה בההוא גברא ובעזרא קרי למזרקים כפורי זהב על שם שמקנח בם באצבעו מן הדם: | |||
גרסה אחרונה מ־08:55, 3 באוגוסט 2018
|
|
דוחקא דסכינא - 'דוחק הסכין'. מונח הקשור בקביעה הלכתית, לפיה הלחץ הנוצר על הסכין והמאכל בשעת החיתוך עשוי במקרים מסויימים להשפיע על העברת טעם מהסכין אל המאכל - בליעה. עיקר הסוגיה בהקשר זה הוא בתלמוד בבלי מסכת חולין דף ח עמוד ב.
לעתים ביטוי דוחקא דסכינא נאמר בגמרא בהקשרים נוספים, לא של בליעה, אך דומים להם. לדוגמה, בבפסחים דף סח, א נאמר שמיחוי קרביים של קרבן הוא שירקא דמעייא (ליחה שבתוך המעיים) שיוצא אגב דוחקא דסכינא. שם אין מדובר בבליעה של טעם על ידי דוחק הסכין.
כמו כן בחולין דף קיב, ב נאמר: "אמר שמואל ככר שחתך עליה בשר אסור לאכלה, שאני התם דאגב דוחקא דסכינא' - פליט". כלומר, דוחק הסכין גורם לפליטה של דם מתוך בשר צלוי. גם שם אין מדובר על בליעה של טעם, אלא על פליטת דם מתוך הבשר על ידי לחץ הסכין.
מקור הסוגיה:
מבואר בתלמוד בבלי מסכת חולין דף ח עמוד ב: "אתמר, השוחט בסכין של עובדי כוכבים, רב אמר קולף, ורבה בר בר חנה אמר מדיח. לימא בהא קמיפלגי דמר סבר בית השחיטה צונן, ומר סבר בית השחיטה רותח? - לא, דכולי עלמא, בית השחיטה רותח הוא מאן דאמר קולף שפיר ומאן דאמר מדיח איידי דטרידי סימנין לאפוקי דם - לא בלעי. איכא דאמרי דכ"ע בית השחיטה צונן, מאן דאמר מדיח שפיר. מאן דאמר קולף, אגב דוחקא דסכינא - בלע.
סכין טריפה, פליגי בה רב אחא ורבינא: חד אמר בחמין וחד אמר בצונן. והלכתא, אפילו בצונן. ואי איכא בליתא דפרסא למיכפריה, לא צריך.
פירוש רש"י על סוגיה זו:
קולף - בית השחיטה מפני שבלעה שמנונית הסכין: מדיח - במים: בית השחיטה רותח - ובלע: צונן - כלומר אין חום בית השחיטה חזק לבלוע, ומיהו הדחה בעי שהרי נתקנח בה שמנונית ואע"פ שלא נבלע בבשר הרי הוא בדפנות בית השחיטה שא"א לדופני הסכין בלא שמנונית: טרידי סימנים לאפוקי דם - כלומר בהוצאת דם הם עסוקים ולא בבליעה: דוחקא דסכין - שמשפשפו בבשר בדוחק, בלעה. וכיון דלא איפסיק הלכתא ואיסורא דאורייתא הוא עבדינן לחומרא דקי"ל בשל תורה הלך אחר המחמיר. ומ"מ לכתחלה לא ישחוט דהא השוחט קאמר:
סכין טריפה - ששחט בה טריפה: בחמין - צריך להגעילה לסכין מפני שבלעה שמנונית הטריפה: בצונן - קסבר בית השחיטה צונן ולא בלע הסכין דלא נתחמם: והלכתא אפילו בצונן - וגבי סכין של היתר הוא דפסק הלכתא להיתרא דלא איתסר בבליעה זו וקשה הוא לבלוע אלא ע"י רתיחה אבל גבי סכין דאיסורא של עובדי כוכבים בפלוגתא דלעיל לא פסק מפני שהסכין אסורה והבשר רך לבלוע: בליתא דפרסא למיכפריה - חתיכת בגד ישנה קשה אשפר"א בלעז ויפה לקנח: בליתא - חתיכה בלויה, דפרסא כדמתרגמינן מסך הפתח פרסא (שמות לה): למיכפריה - לקנחו וחבירו בגיטין (דף נו) (בנבוזראדן) ובעי לכפורי ידיה בההוא גברא ובעזרא קרי למזרקים כפורי זהב על שם שמקנח בם באצבעו מן הדם: