פרשני:בבלי:שבת מו ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת מו ב

חברותא

מי לא תניא:  2   השירים (אצעדות שעל הידים) והנזמים והטבעות שאסור לצאת בהם לרשות הרבים לפי שאינם דרך מלבוש, הרי הן ככל הכלים, הנטלים בחצר;.

 2.  הגמרא מחלקת בין צרורות שבחצר לבין שרגא דנפטא משום שלצרורות אין תורת כלי ואילו לשרגא דנפטא יש תורת כלי. ומוכיחה זאת הגמרא מדברי עולא, המסביר שמותר לטלטל נזמים וטבעות בחצר, משום שתורת כלי עליהם. והקשה החזון איש (מא - יז), אמאי אמר עולא שטעמו של ההיתר הוא משום שתורת כלי על הטבעות? והרי כבר ידענו שכלי, ואפילו מלאכתו לאיסור, הרי הוא ניתר לטלטול לצורך מלאכת היתר, וכל השאלה ביחס לטבעת וכן ביחס לשרגא דנפטא היא: מהו השימוש המותר לעשות בהם בשבת? ועל כך אין לנו ביאור בדברי עולא ! ? והגר"א כתב (בסימן ש"ג סי"ח) שכונת הגמרא להוכיח כי בחצר שאינה מעורבת, ששם הם אינם ראויים לטלטול, בכל זאת אינם מוקצים, לפי שבבית יש להם שם כלי להיתר טלטול.
ואמר על כך עולא: מה טעם ניטלים הם, אע"פ שאסור ללובשם אפילו בחצר (עיין תוס') - הואיל ואיכא תורת כלי עליה.
ואם כן, הכא נמי שרי לטלטל שרגא דנפטא - הואיל ואיכא תורת כלי עליה.
אמר רב נחמן בר יצחק: בריך רחמנא דלא כסיפיה רבא, שלא הצליח רבא לבייש, לרב אויא, אלא מצא לו רב אויא תשובה.
רמי ליה אביי לרבה: תניא, מותר השמן שבנר ושבקערה - אסור, ורבי שמעון מתיר.
אלמא, לרבי שמעון לית ליה מוקצה.
ורמינהו: רבי שמעון אומר: כל בכור בהמה (שהוא קרבן ואינו נאכל אלא במקדש לאחר הקרבתו, אבל אם נופל בו מום הוא נאכל לכהן בעליו כבהמת חולין) שאין מומו ניכר מערב יום טוב - הרי הוא אסור באכילה ובטלטול כדין מוקצה, לפי שאין זה מן המוכן.
אלמא אית ליה לרבי שמעון מוקצה. ואם כן יש סתירה בין שתי הברייתות.
ומשנינו דחינן: הכי השתא!? מהו הדמיון בין המקרים שבשתי הברייתות!?
הרי התם, בנר של נפט - אדם יושב ומצפה אימתי תכבה נרו, ואינו מקצה אותו מדעתו.
אבל הכא, בבכור שלא נתגלה מומו לפני יום טוב, וכי אדם יושב ומצפה מתי יפול בו מום?
והרי מימר אמר:
א. מי יימר דנפיל ביה מומא.
ב. ואם תמצי לומר דנפיל ביה מומא - מי יימר דנפיל ביה מום קבוע, שמתיר אותו באכילה.
ג. ואם תמצי לומר דנפיל ביה מום קבוע - מי יימר דמזדקק ליה חכם ביום טוב כדי לקבוע שהוא מום קבוע?  1 

 1.  בתוס' ישנים באות ב' ככתב שאם נפל בו מום מערב יום טוב והבעלים לא ידעו מכך נחשב הדבר לשלשה "מי יימר", והוא מוקצה אפילו לאדא בר אוכמי. ועיין בספר מגילת ספר סימן סג - ד שהקשה הא הוי מוקצה בטעות, שאינו מוקצה.
מתיב רמי בר חמא: וכי מי אמרינן שאדם מקצה חפץ מצד "מי יימר"?
והרי שנינו: מפירין הבעלים לנשותיהם נדרים בשבת, וכמו כן נשאלין האנשים לחכמים להתרת נדרים שהן לצורך השבת. וכגון שנדרו שלא יאכלו ביום השבת.
ואמאי מותרת האשה לאכול אחרי שהתיר לה בעלה את נדרה? והרי כל זמן שהיה האוכל אסור באכילה מחמת הנדר הרי הוא מוקצה, והיא מסיחה דעתה ממנו.
וכיון שאמרת שיש מוקצה מחמת "מי יימר", אם כן, גם כאן לימא: מי יימר דמיזדקק לה בעל להפר נדריה? וליהווי מוקצה מכח זאת. ומאי שנא מבכור, שהוא מוקצה גם לרבי שמעון מחמת "מי יימר", לדבריך!?
ומשנינן: התם, בנדר אין זה מוקצה - כדרב פנחס משמיה דרבא.
דאמר רב פנחס משמיה דרבא: כל הנודרת - רק על דעת שיסכים בעלה לנדרה היא נודרת. ולפיכך היא מעלה בדעתה שבעלה יתיר לה.
תא שמע: נשאלין האנשים לחכמים להתרת נדרים של צורך השבת, בשבת.
ואמאי לא הוו מוקצה דומיא דבכור, לימא: מי יימר דמזדקק ליה חכם להתרת נדרו? ומשנינן: התם, בנדרים אי לא מיזדקק ליה חכם - סגיא ליה, מספיק להתרת הנדר כשלא נמצא חכם, שיתירו לו נדרו בשלשה הדיוטות, ובנקל ישיגם.
אבל הכא בבכור, שאינו ניתר אלא בחכם מומחה - מי יימר דמיזדקק ליה חכם.
רמי ליה אביי לרב יוסף: וכי מי אמר רבי שמעון "כבתה הנר - מותר לטלטלה", דמשמע כבתה - אין, לא כבתה - לא. ומאי טעמא - דילמא בהדי דנקיט לה ומטלטל לה כבתה.
ותיקשי: הא שמעינן ליה לרבי שמעון דאמר: דבר שאין מתכוין מותר. וכאן הרי אינו מתכוון לכבות בשעת הטלטול.
דתניא, רבי שמעון אומר: גורר אדם כסא מטה וספסל אפילו במקום שיתכן ובגרירתו הוא יעשה חריץ בקרקע, ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ!?
ומשנינן: כל היכא דכי מיכוין איכא איסורא דאורייתא, כגון בכיבוי, כי לא מיכוין גזר רבי שמעון, שאסור בכל זאת, מדרבנן. ולכן התיר רבי שמעון את טלטול הנר רק לאחר שכבתה ולא בעודה דולקת.
אבל כל היכא דכי מיכוין איכא רק איסורא דרבנן, כגון עשיית חריץ באמצעות גרירת ספסל, שחפירתו בקרקע היא רק חפירה "כלאחר יד" (כי חפירה כראוי היא רק במעדר), בכהאי גונא כי לא מיכוין - שרי רבי שמעון אפילו לכתחילה. מתיב רבא: מוכרי כסות מוכרין בגדי כלאיים, ולובשים אותם כדי להראותם, בלבישה כדרכן, ובלבד שלא יתכוין המוכר להנות מלבישת הבגד, בחמה מפני החמה, ובגשמים מפני הגשמים. והצנועין המקפידים על מעשיהם מפשילין את הבגד במקל לאחוריהן, ואינם לובשים אפילו בלי כוונה להנות.
והא הכא, דכי מיכוין - איסורא דאורייתא איכא, ובכל זאת כי לא מיכוין - שרי רבי שמעון לכתחילה!?
אלא, אמר רבא: הכא, לא משום כיבוי אסר רבי שמעון לטלטל את הנר הדולק, אלא מצד מוקצה.

דרשני המקוצר