פרשני:שולחן ערוך:אבן העזר קטז א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:אבן העזר קטז א

סעיף א

הנושא אחת מחייבי לאוין, אם הכיר בה יש לה עיקר^א ותוספת וכל תנאיה (משנה כתובות ק,ב וגמ'); ומיהו מזונות אין לה אלא לאחר מותו, אבל בחייו אין לה (יבמות פה,א), אפילו לותה ואכלה אינו חייב כלום (גמ' שם,רי"ף,רא"ש, דלא כרמב"ם), (ואם זן אותה, מעשה ידיה שלו^ב) (נ"י פ' יש מותרות). ואם לא הכיר בה, אין לה מנה ומאתים אבל תוספת יש לה (כתובות קא,א). ואין לה שום תנאי מתנאי כתובה, ואפילו מזונות, אחר מותו; ואינו חייב בפרקונה, ואפילו הכי אינו משלם פירות שאכל משלה (רי"ף,רא"ש), ואפילו הם בעין אצלו^ג (טור ברא"ש, דלא כד"מ ברי"ף וברמב"ם). ונכסיה שהכניסה לו, אם הם בעין, בין נכסי מלוג בין נכסי צאן ברזל, תטלם; וכל מה שאבד או נגנב או כלה או נשחת מנכסי צאן ברזל, אינו חייב לשלם (כתובות קא,א); וכל מה שאבד או נגנב מנכסי מלוג, חייב לשלם^ד (רמב"ם, דלא כרש"י ורא"ש).

א. חייבי לאוין: הטעם שיש להן כתובה כשהכיר בשונה משניות מבואר בברייתא שם. לר"ש בן אלעזר משום שחייבי לאוין פוסלים אותה ואת זרעה קנסו אותו לתת כתובה, ולרבי משום שדוקא בשניות דרבנן עשו חיזוק וקנסוה לא לקבל כתובה אך דאורייתא לא צריך חיזוק. וממשיכה הברייתא, דבר אחר בחייבי לאוין הוא מרגיל אותה ובשניות היא מרגילה אותו. לפי הלישנא הראשונה בגמ' אלו דברי רשב"א המבאר טעמו, שבד"כ היא מרגילה אותו ולכן קנסוה משא"כ בחייבי לאוין שפוסלה הוא מרגיל אותה. ולפי הלישנא השניה אלו דברי רבי, המוסיף שאף בדרבנן קנסוה דוקא במקרה שהיא מרגילה למעט חלוצה שהוא מרגילה. הרמב"ם פסק כרבי, ועפי"ז פסק הב"י שאין לחלוצה כתובה, אמנם הרי"ף והרא"ש פסקו שיש לה, והרא"ש עצמו פסק כן אע"פ שפסק כרבי, ותירץ הב"י שסובר כלישנא השניה, אמנם הב"ש התקשה בכך.

תוספת: ר"ן,ב"ש – הטעם שיש לה אפי' כשלא הכיר בשונה מבעלי מום ונדרים הוא שאין אדם מתפייס במומים ובנדרים משא"כ בחייבי לאוין, ולכן יכולה לטעון שלא גילתה משום שסברה שיתפייס. נראה כוונתו שלכן עליו היה מוטל לברר או להתנות, וכיוון שלא עשה כן מוכח שהתכוון לתת אף אם תהיה מחייבי לאוין. וביאר הב"ש שלאיילונית יש משום שגם היא לא ידעה.

חייבי כריתות: ח"מ,ב"ש – אין להן כתובה אפילו אם הכיר כיוון שהקידושין כלל לא תופסים, אך מ"מ יש להן תוספת אפילו אם לא הכיר.

ב. מעשה ידיה: ח"מ – לא כל מעשה ידיה שלו אלא רק בסכום שזן אותה.

ג. פרקונה ופירות:

כשהכירה: כתובות נב,א: ממזרת ונתינה לישראל אינו חייב לפדותה שאין אני קורא בה ואותבינך לי לאנתו.

רש"י,רמב"ם: והבעל לא מקבל פירות.

תוס': הבעל מקבל, אלא שאם נשבית צריך להחזיר הפירות. הח"מ מדייק שכך סובר השו"ע, שהרי כתב דוקא לגבי אינו מכירה שפטור מפרקונה, וכדי ליישב עם הגמ' בכתובות נב,א שגם אם מכירה פטור, וכן נפסק בשו"ע עח,ז, צריך להסביר שכשמכירה פטור מלפדותה מכיסו אך מ"מ חייב להחזיר הפירות (משמע שאם לא נשבית מקבל הפירות), וכשאינו מכירה גם אינו צריך להחזיר הפירות.

כשלא הכירה: טור ברא"ש,שו"ע: אינו מחזיר אפילו את הפירות שבעין. הרא"ש כתב כן לגבי ממאנת, והטור למד מכך שה"ה בחייבי לאוין אולם הב"י והב"ש כתבו שאין ראיה, ועוד העיר הב"ש שהרא"ש כתב שם תירוץ נוסף לפיו אף בממאנת מחזיר פירות שבעין.

ד"מ ברי"ף וברמב"ם: אינו מחזיר פירות שאכל, אך אלו שבעין מחזיר. הח"מ והב"ש ציינו שהרי"ף והרמב"ם חולקים, והב"ש הוסיף שאף מהרא"ש אין ראיה, ונראה שכוונתו לפסוק כמותם.

ד. מילוג ונצ"ב באיילונית וחייבי לאוין שלא הכיר בהן:

כתובות קא,א: ולא בלאות... לא שנו אלא נכסי מלוג אבל נכסי צאן ברזל אית לה. הוי בה רב פפא אהייא? אילימא אממאנת אי דאיתנהו אידי ואידי שקלא ואי דליתנהו אידי ואידי לא שקלא, אלא אאיילונית אי דאיתנהו אידי ואידי שקלא אי דליתנהו איפכא מיבעי ליה נכסי מלוג דברשותה קיימי אית לה נכסי צאן ברזל דלאו ברשותה קיימי לית לה, אלא אשניה וקנסו רבנן לדידה בדידיה ולדידיה בדידה.

רי"ף,רמב"ם,שו"ע: מדובר באבד או נגנב. בשאר נשים פטור אף במילוג ואילו באיילונית וחייבי לאוין שזהו מקח טעות צריך לשלם ואפילו אם לא נגנב אלא בלה מחמת השימוש.

רש"י,תוס',רא"ש: מדובר שבלה שלא כדין כגון שהיה אסור לו להשתמש והשתמש או שמכרם, ודינם במילוג כדין שאר נשים שעל גניבה פטור אפילו במילוג ובנצ"ב פטור גם על בלאי משום שהם ברשותו והשתמש ובילה אותם כדין ואילו מילוג חייב אם בילה שלא כדין. הב"ש הביא שיטות אלו וביארם כפי שכתבנו, אולם הטור מבארם שמדובר אף בבלה כדין, ובכל זאת במילוג חייב.

ממחלוקת זו נובעת גם מחלוקתם לגבי נשים נוספות:

שניה: רי"ף,רמב"ם,שו"ע סע' ד: קנסוה ופטרוהו ממילוג כשנגנב, אך אם בלה שלא כדין חייב. נמצא שדינן כשאר נשים, ובכל זאת קוראים לכך קנס, משום שזהו מקח טעות והיה ראוי להיות דינן כאיילונית וחייבי לאוין שחייב במילוג שנגנב. ובנצ"ב קנסוהו לשלם.          

רש"י,תוס',רא"ש: פטור אף במילוג שבלה שלא כדין.

ממאנת: לשיטת הרמב"ם והשו"ע פטור דוקא ממילוג שנגנב ולא מבלה שלא כדין, ולשיטת רש"י פטור אף בכך, שהרי כדין עשה.

זינתה ועוברת על דת: ב"ש – קנסו אותה יותר, וגם הרמב"ם מודה שפטור אפילו במכר ובלה שלא כדין. מדייק כן מכך ששנינו שנוטלת רק מה שבעין.

נמצאו מומים ונדרנית: ב"ש – דינה כאיילונית שלשיטת הרמב"ם והשו"ע בגלל שהוי מקח טעות חייב אפילו על מילוג שנגנב, ואילו לשיטת רש"י חייב רק על מילוג שבלה שלא כדין אך אם נגנב פטור.

רמ"ת: ב"ש קיז,סק"ב – דינה לגמרי כשאר נשים, וחייב נצ"ב אף אם בלו ברשות ומילוג אם בלו שלא ברשות. והטעם הוא שלא ידעה ממום זה ולכן אין לקונסה.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.