כיסוי הדם: הבדלים בין גרסאות בדף

מצוות כיסוי הדם היא מצוות עשה לכסות בעפר את דם החיה או העוף השחוטים. חיוב המצווה הוא רק בחיה ועוף שנשחטו כהלכה, וניתן לכסות בכל דבר הנקרא עפר או מצמיח עשבים.

מקור

התורה מצווה לכסות את דם הבהמה הנשחטת ומנמקת זאת בפסוק: "כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא ואומר לבני ישראל דם כל בשר לא תאכלו" ‏^[1].

דיני הכיסוי

חובת הכיסוי היא דווקא על חיה ועוף ולא על בהמה כדברי הפסוק "אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכיסהו בעפר", בעוד השוחט בהמה אינו צריך לכסות את דמה שנאמר "על הארץ תשפכנו כמים" ‏^[2]. לכתחילה, השוחט עצמו צריך לכסות את הדם, אך במידה והשוחט לא כיסה- חל חיוב על כל מי שרואה את הדם, או אפילו רושם שהשאיר הדם באדמה, לכסותו שכל ישראל חייבים במצווה ‏^[3].

מי שכיסה את הדם ולאחר מכן גילתה אותו הרוח- אינו חייב לכסותו שוב משום שכבר עשה את המצווה ואין דיחוי במצוות והדם נפטר מחיוב הכיסוי. כמו כן, במידה והרוח כיסתה את הדם לפני שהשוחט הספיק לכסותו נפטר הדם מכיסוי משום שבפועל אינו צריך כיסוי. אבל במקרה שהרוח היא שעשתה את הכיסוי, אם לאחר מכן התגלה שוב הדם, יש חיוב לכסותו משום שלא נעשתה בו עדיין מצוותו ‏^[4]

חיוב הכיסוי הוא דווקא בבשר הראוי לאכילה, בשר חיה שלא נשחטה כראוי (נבלה) או שנמצא בה פגם (טריפה) פטורים מכיסוי הדם. לכן, על מנת להימנע מברכה לבטלה לפני הכיסוי, יש לוודא שהבהמה נשחטה כראוי לפני הכיסוי ‏^[5]. גם במידה ולא כיסוי את הדם, הבשר עדיין מותר לאכילה משום שאין המצוות תלויות זו בזו ‏^[6].

אופן הכיסוי

ניתן לכסות את הדם בכל דבר הנקרא עפר או במה שאפשר להצמיח בו זרעים. לפי כלל זה, ניתן לכסות את הדם בכל אדמה או חול, וכן בזבל או באפר הנותר מן השריפה ואף בנעורת של פשתן או נסורת של חרשים אך אין לכסותו במלח, בגופרית או בשלג משום שאינם עונים על התנאים ‏^[7]. יש לכסות את הדם דווקא בדבר המתפורר ולכן אין לכסותו בבוץ או בחול רטוב משום שאינם מתפוררים ‏^[8].

בגמרא (חולין פג,ב) מדייקים מדברי הפסוק "וכסהו בעפר" שיש לתת על הדם עפר למעלה ועפר למטה, וכן נפסק להלכה ‏^[9]. במידה וכבר קיים עפר במקום השחיטה, אין צורך להזיזו ממקומו ומספיק להזמין אותו לפני הכיסוי ולהכריז בפיו שעפר זה יהיה מוכן לכיסוי. אם שחט שלא על גבי עפר, צריך לגרור את החיה למקום שיש בו עפר ושם יברך על כיסוי הדם ויכסהו גם מלמעלה.

בגמרא (חולין פז, א)דרשו על פסוק כיסוי הדם "ושפך את דמו וכסהו בעפר"- במה ששפך, בו יכסה שלא יהיו מצוות בזויות עליו. לכן, יש לכסות את הדם בדרך כבוד בידו או בכלי ולא לכסותו ברגל ‏^[10].

הברכה על הכיסוי

הראשונים נחלקו לגבי זמן אמירת הברכה על מצוות הכיסוי. הרמב"ם ‏^[11] פסק שמברכים קודם כיסוי הדם ככל מצוות עשה שמברכים עליהן [[עובר לעשייתן]. מאידך בה"ג ‏^[12] פסק שיש לברך את הברכה לאחר גמר הכיסוי. הראשונים ‏^[13] הסבירו שלשיטת הבה"ג מצוות כיסוי הדם מוגדרת כחלק ממצוות השחיטה ולכן יש לברך עליה רק לאחר גמר כל המצווה. להלכה נפסק כשיטת רוב הראשונים שיש לברך לפני כיסוי הדם כאשר נוסח הברכה הוא: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על כיסוי הדם בעפר" ‏^[14]. מי ששוחט חיות ועופות רבים, יכול לכסות את דם כולם כאחד ויברך לפני כן רק פעם אחת ‏^[15]. אין צורך לכסות את כל הדם, ומספיק לכסות רק חלק ממנו ‏^[16].

טעם המצווה

בתורה, מצוות כיסוי הדם מופיעה כחלק מרצף מצוות בפרשת אחרי מות המתייחסות לאיסורים הקשורים לאכילת בשר. בפסוקים המחייבים את כיסוי הדם מופיעה הקביעה ש"נפש הבשר בדם הוא" וכן חומרת איסור אכילת דם האסור בכרת. המפרשים הסבירו את טעם המצווה על פי פסוקים אלו באופנים שונים.

סייג לאיסור אכילת דם

הרשב"ם ‏^[17] דייק מסוף הפסוק המדבר על איסור אכילת דם שגם מצוות כיסוי הדם קשורה לאיסור זה. לפירושו, כיסוי הדם נועד להפוך את הדם ללא ראוי לאכילה, ובכך למנוע את האפשרות לאוכלו. לפי שיטה זו תחילת הפסוק המדברת על כך שנפש הבשר היא בדם קשורה לחומרת איסור אכילת הדם עד כדי שיש צורך לכסותו באופן אקטיבי.

לפי פירושו, הסביר התורה תמימה ‏^[18] מדוע חיוב הכיסוי הוא דווקא בחיה ועוף ולא בבהמה. בפסוקים שלפני הציווי מובא ש"נפש הבשר בדם הוא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשתיכם" כך שברור לכל שנפש הבהמה נמצאת בדם ולכן היא גם מוקרבת על המזבח. מאידך, חיה ועוף אינם קרבים על המזבח ולכן יש צורך לחזק את איסור אכילת הדם על ידי כיסויו. ייתכן שבאותו האופן אפשר להסביר מדוע החיוב הוא דווקא בחיה ועוף שנשחטו כראוי שבהם יש חשש שהאדם יבוא לאכילת הדם, ולא בנבלה וטריפה האסורות לאכילה בכל מקרה.

כבוד לנפש שבדם

בניגוד להבנת הרשב"ם, הרמב"ן הבין שעיקר טעם המצווה נמצא בתחילת הפסוק, ופירש שכיסוי הדם נובע מכך שהנפש נמצאת בדם. לשיטתו, איסור אכילת הדם נובע מהכבוד לרוח האלוקית הנמצאת בתוכו: " כי אין לבעל נפש שיאכל נפש, כי הנפשות כולן לאל, הנה כנפש האדם וכנפש הבהמה לו הנה ומקרה אחד להם כמות זה כן מות זה ורוח אחד לכל". הרמב"ן מסביר שמצוות הכיסוי היא דווקא בחיה ועוף ולא בבהמה משום שרוב הבהמות נשחטות כקורבנות לשם שמיים וממילא אינן מחויבות בכיסוי הדם, ומכיוון שרוב הבהמות אינן חייבות בכיסוי, נפטרו גם בהמות החולין.

הרדב"ז ‏^[19] הרחיב את טעמו של הרמב"ן והסביר שמצוות כיסוי הדם היא כעין קבורה לנפש הבהמה הנמצאת בו. חיזוק להסבר זה ניתן למצוא בשיטת רבי זירא בגמרא (חולין פג ע"ב) הסובר שיש לכסות את העפר מלמעלה ומלמטה ולעטוף את הדם בעפר בכעין קבורה.

מניעת האכזריות

גם ספר החינוך ‏^[20] הבין שטעם הכיסוי נובע מכך שהנפש נמצאת בדם, ופירש שהציווי נועד למנוע את מידת האכזריות שבאדם כאשר יאכל את הבשר בעוד הדם שפוך לפניו. ייתכן שפירוש זה נובע מתחילת הפסוק המדבר על "ציד חיה או עוף אשר יאכל" המקשר בין האכילה לבין הציווי. לפי פירוש זה ניתן גם להסביר מדוע חיוב הכיסוי הוא דווקא בחיה ועוף הנדרשים ציד שעלול להגביר את מידת האכזריות שבאדם, וכן מדוע החיוב הוא רק בחיה ועוף שנשחטו כראוי וראויים לאכילה ולא בנבלה וטריפה‏^[21]. החינוך מסביר בדומה לרמב"ן שמצוות הכיסוי היא דווקא בחיה ועוף ולא בבהמה משום שרוב הבהמות נשחטות כקורבנות לשם שמיים ואינן מחויבות בכיסוי, והתורה לא רצתה לחלק בין בהמות קדשים לבהמות חולין.

קישורים חיצוניים

• טעם מצוות כיסוי הדם באתר ישיבה
• מצוות כיסוי הדם- טעמיה והלכותיה מאת הרב נחמיה רענן באתר ישיבת הר עציון
• מצוות כיסוי הדם בגמרא באתר ישיבה
• הלכות מצוות כיסוי הדם מאת הרב אליעזר מלמד בספרו פניני הלכה
• ברכה על שחיטה שלא כהלכה וכיסוי הדם באתר ישיבה