פרשני:שולחן ערוך:אבן העזר יא א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:אבן העזר יא א

סעיף א

הנחשדת על אשת איש, אם היה לה קינוי וסתירה ולא שתתה מי המרים, הואיל ונאסרה על בעלה בשבילו, הרי היא אסורה ע"ז שנתיחדה עמו לעולם, כדרך שהיא אסורה על בעלה. ואם עבר ונשאה, מוציאין אותה מתחתיו בגט, אפילו היו לה כמה בנים ממנו. מפי השמועה למדו, כשם שהיא אסורה לבעלה, כך אסורה לבועל (משנה סוטה כז,ב). (וה"ה אם נאסרה בשבילו לבעלה, אסורה לו^א) (סברת הרב). אבל אם לא קדם קינוי, ובאו עליה עדים שנסתרה עם איש זה, ובא ומצא דבר מכוער כגון שנכנסו אחריו ומצאוה עומדת מעל המטה והיא לובשת המכנסים או חוגרת אזורה, או שמצאו רוק למעלה מהכילה (או שראו מקום המנעלים הפוכים), (טור) (יבמות כד,ב) או שהיו יוצאים ממקום אפל, או מעלים זה את זה מן הבור וכיוצא בו, או שראוהו מנשק ע"פ חלוקה, או שראו אותם מנשקים זה את זה, או שנכנסו זה אחר זה והגיפו הדלתות^ב (ירושלמי) (במנעול) (ב"י בשם תשובת הרשב"א אלף רנ"א), וכיוצא בדברים אלו (רמב"ם) (לפי ראות עיני הדיינים) (מהרי"ק), אם הוציאה בעלה^ג בדבר מכוער כזה, הרי זו לא תנשא לנטען; ואם עבר ונשאה, והיו לו בנים ממנה^ד, לא תצא. בד"א, כשרננו^ה העיר עליה ועל הנטען יום ומחצה או יותר, ואמרו: פלוני זינה עם פלונית, ולא פסק הקול. והוא שלא היו לה או לו (או לבעל) (הר"ן פ"ב דיבמות) אויבים שמעבירים את הקול, אבל אם לא היה שם רינה לדבר זה בעיר, או שפסק הקול שלא מחמת יראה, אם נשאת לנטען לא תצא^ו (בה"ג,ר"ח,ב"י ברי"ף וברמב"ם), אפילו אין לה בנים, אפילו בא עד אחד שזינתה עמו, לא תצא (קידושין סו,א). הגה: וי"א דאם היה בכאן קול ממש, כדרך שנתבאר, עם עדי כיעור, מוציאין אותה אפילו מבעלה (רש"י ושאלתות ומרדכי בשם הר"ם פ"ב דיבמות) אם אין לו בנים ממנה. אבל באחד אין מוציאין מן הבעל, אלא א"כ הוציאה בעלה וכנסה הנחשד מוציאין בא' מהן מן הנחשד, אם אין לה בנים ממנו (כן משמע מהרי"ף והרמב"ם). שני עדי כיעור מצטרפין, אע"ג דראו זה אחר זה וכיעור דחזא האי לא חזא האי^ז (מרדכי פ"ב דיבמות בשם תשובת מוהר"ם). עד אחד בדבר מכוער, לאו כלום הוא^ח (תשובת מוהר"ם סוף נשים).

א. אשת ישראל שנאנסה: כתובות ט,א: הגמ' שואלת מדוע לא נאסרה בת שבע לדוד. בתירוץ הראשון עונה מפני שהיה באונס, ובתירוץ השני עונה שאוריה נתן לה גט.

תוס' בשבת,ח"מ סק"י: נוקטים כתירוץ הראשון שכיוון שמותרת לבעלה אינה נאסרת לבועל. לפי ביאור הב"ש כך סובר גם הרמ"א כאן, כפי שיבואר. הח"מ כתב שהתירוץ השני אינו חולק על הראשון.

ירושלמי,תוס' בסוטה: סוברים שאסורה לבועל. נראה שנקטו כתירוץ השני.

אשת כהן שנאנסה ע"י ישראל: ח"מ סק"י: הסתפק אם נאסרת לבועל.

ב"ש: נאסרת, ויתכן שזהו הדין שהתכוון הרמ"א לחדש כאן, שאע"פ שאשת ישראל שנאנסה מותרת לבועל, אשת כהן מתוך שנאסרת לבעלה נאסרת גם לבועל אף אם הוא ישראל.

אין עדים על הזנות: תוס',שו"ת רא"ש,ב"ש – נאסרת לבועל למרות שאינה נאסרת לבעלה. על שאלת הגמ' מדוע לא נאסרה לדוד מסבירים התוס' שלמרות שלא היו עדים מ"מ דוד ידע. הטעם בכך הוא שמצד האמת כן צריכה להיאסר על בעלה ורק חסר ראיה, והבועל יודע ואינו זקוק לראיה^[1].

הראיות הנזקקות להוצאת אשה מבעלה ומהנטען שנשאה:

משנה יבמות כד,ב: הנטען על אשת איש והוציאוה מתחת ידו אע"פ שכנס יוציא.

גמרא: אמר רב: ובעדים... מיתיבי: בד"א כשאין לה בנים, אבל יש לה בנים לא תצא, ואם באו עדי טומאה, אפילו יש לה כמה בנים תצא!... ואי בעית אימא: הני מתנייתא רבי היא; דתניא: רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר, אמר רבי: הואיל ומכוער הדבר תצא; רוק למעלה מן הכילה, אמר רבי: הואיל ומכוער הדבר תצא... והלכתא... קלא דלא פסיק וליכא עדים כרבי, קלא דפסיק ואיכא עדים כרב.

מהנטען: גמרא: כשיש כיעור – בקול שלא פסק תצא כרבי, ובקול שפסק תצא רק אם יש עדים כרב. ואם יש בנים תצא רק בעדי טומאה.

פי' עדים ופי' כיעור:

בה"ג,ר"ח,ב"י וב"ש ברי"ף וברמב"ם,רא"ש בשאילתות,שו"ע: עדים פי' עדי טומאה, וכיעור פי' עדי כיעור. תצא מהנטען כשיש עדי טומאה או עדי כיעור בצירוף קדל"פ. וכשיש בנים רק בעדי טומאה. הח"מ ברא"ש מסביר שגם כשיש בנים מספיק עדי כיעור בצירוף קדל"פ ^[2], ואילו רי"ו, הטור והב"ש ברא"ש סוברים כדעת בה"ג שצריך עדי טומאה.

מהר"ם בשאילתות,ד"מ ברי"ף,רמ"א: עדי כיעור נחשבים כעדי טומאה, וכיעור פי' שהבעל ראה את הכיעור תצא מהנטען כשיש עדי כיעור או כשיש קדל"פ והבעל ראה את הכיעור. לדעת הרמ"א והב"ש אין צורך בראיית הבעל. איני יודע מדוע^[3]. וכשיש בנים תצא רק בעדי כיעור ולא בקדל"פ. לדעת הד"מ ברי"ף והרמ"א עדי כיעור אינם נחשבים ממש כעדי טומאה ולכן לא מועילים להוציא מהבעל, אולם הם כן מספיקים כדי להוציא מהנטען.

מהבעל: בה"ג,ר"ח,ב"י וב"ש ברי"ף וברמב"ם,שו"ע: מהבעל יוצאת רק בעדי טומאה או בקינוי וסתירה. הסוגיא כאן עוסקת רק ביציאה מהנטען.

שאילתות: הסוגיא עוסקת אף ביציאה מהבעל, וגם בכך כשיש כיעור – בקדל"פ תצא כרבי ובקול שפסק תצא רק אם יש עדים כרב. לשיטת המהר"ם בשאילתות תצא כשיש עדי כיעור או כשיש קדל"פ והבעל ראה את הכיעור, וכאמור, לדעת הרמ"א והב"ש אין צורך בראיית הבעל. ולשיטת הרא"ש בשאילתות תצא כשיש עדי כיעור בצירוף קדל"פ. קשה: א. בכתובות ט,א נאמר שאין אשה נאסרת על בעלה אלא ע"י קינוי וסתירה. ב. ביבמות צב,א נאמר שלקול שאחר נישואין לא חוששים. הרא"ש לשיטתו בשאילתות מיישב שקדל"פ עם עדי כיעור נחשב כעדים, והמהר"ם לשיטתו בשאילתות מיישב שעדי כיעור נחשב כעדים, ולגבי קדל"פ מדובר שגם הבעל ראה את הכיעור.

ד"מ ברי"ף,רמ"א: הסוגיא עוסקת רק בנטען אך בבעל לא מספיק עדי כיעור או קדל"פ, אולם גם לא צריך עדי טומאה ממש אלא עדי כיעור בצירוף קדל"פ נחשבים כעדי טומאה. נמצא שלמעשה לענין הבעל פסקו כרא"ש בשאילתות, שתצא רק כשיש עדי כיעור בצירוף קדל"פ, אע"פ שלענין הנטען פסקו כמהר"ם בשאילתות שמספיק או עדי כיעור או קדל"פ להוציאה.

ב"ש: חולק על ביאור הרמ"א ברי"ף אולם מכריע כמותו להלכה. משום שלדעת רוב הפוסקים מבעל מוציאים רק בעדי טומאה ממש ולכן די להחמיר להוציאה כשיש תרתי לרעותא, עדי כיעור וקדל"פ (כשאין בנים), ואילו מהנטען לרוב הפוסקים מוציאים בעדי כיעור בצירוף קדל"פ ולכן יש להחמיר אפילו באחד מהם (כשאין בנים).

ב. הגיפו הדלתות – מה ההבדל מיחוד רגיל?

מהר"ם לובלין: לדעת הרמב"ם גם יחוד רגיל הוי כיעור.

בית מאיר: יחוד רגיל הוא ללא נעילת הדלתות, וכשנועלים הוי כיעור, כמוכח מהסמ"ג.

רעק"א: אם אחד היה שם לעשות צרכיו ואח"כ נכנס השני זהו רק יחוד, אך כאן בכיעור מדובר ששניהם נכנסו רצופים זא"ז ונועדו יחד להיכנס לשם וניכר שעצת זימה ביניהם. מבואר בשו"ת הרמ"א שאף הגפת דלתות הוי רק יחוד. בתחילה הוכיח כן גם משו"ת הרשב"א הסובר שיחוד הוי רק כשסגורים יחד ומשמע שנעולים, אך לבסוף הסכים עם הבית מאיר שיש ט"ס ברשב"א ואף ללא נעילה הוי יחוד, וא"כ אין ראיה.

כיעור כשלא שהו כדי טומאה: ח"מ: מסתפק אם אוסרים רק משום שחוששים שנטמאה כעת או שאף כשלא שהו זמן טומאה חוששים שנטמאה לו בפעם אחרת הואיל ומצאנו בה כיעור זה.

ישועות יעקב: רק כשהיה שיעור טומאה, שהרי בנות ישראל בחזקת כשרות, ולכן אפילו אם היה ידוע שכעת נטמאה היינו אומרים שרק כעת זינתה ולא קודם, אם היתה בכך נפק"מ כלשהי. וכן מוכח מסוף נדרים^[4].

ג. להוציא בעל כרחה: מהרא"ם,ט"ז,ב"ש: אפילו לאחר חדר"ג יכול להוציאה בעל כרחה בעדי כיעור ולא צריך התראה. עיין רמ"א קטו,ד שאפי' כשעוברת על דת יכול לגרשה בע"כ.

רש"ל: לאחר חדר"ג אינו יכול להוציאה.

ד. בנים: רש"י: פי' שיש בנים מהבעל.

רי"ף,רמב"ם,שו"ת רא"ש,שו"ע: פי' שיש בנים מהנטען. שו"ת רא"ש,ב"ש – אך כשאין תצא אפי' אם יש מהבעל.

ה. רננה: רש"ל,ב"ח,ב"ש – הרננה צריכה להיות מצד אחר ולא מחמת עדי הכיעור.

ו. לכתחילה: ח"מ,ב"ש – כשיש עדי כיעור בלי קול ואפילו כשיש קול בעלמא לא תינשא לכתחילה משום לזות שפתיים. יש ללמוד זאת מהנטען משפחה, ושם פי' רש"י שטוענין עליו דברי לעז.

ז. עדות מיוחדת

בממונות: סנהדרין ל,א: תניא: לעולם אין עדותן מצטרפת עד שיראו שניהן כאחד. רבי יהושע בן קרחה אומר: אפילו בזה אחר זה. ואין עדותן מתקיימת בבית דין עד שיעידו שניהן כאחד, רבי נתן אומר: שומעין דבריו של זה היום, וכשיבא חבירו למחר שומעין את דבריו... [ל,ב] נהרדעי אמרי: בין הודאה אחר הודאה, בין הודאה אחר הלואה, בין הלואה אחר הלואה, בין הלואה אחר הודאה - מצטרפות, כמאן - כרבי יהושע בן קרחה. קי"ל כריב"ק שמצטרפים.

בנפשות: מכות ו,ב: משנה: בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו הרי אלו עדות אחת, ואם לאו הרי אלו שתי עדיות... גמרא: בזה אחר זה בחלון אחד - אין מצטרפין.

באיסורים: כתובות כג,ב: משנה: רבי יהודה אומר: אין מעלין לכהונה על פי עד אחד... רשב"ג אומר משום רבי שמעון בן הסגן: מעלין לכהונה על פי עד אחד... [כו,ב] גמרא: במצטרפין לעדות קמיפלגי, ובפלוגתא דהני תנאי; דתניא: אין עדותן מצטרפת עד שיראו שניהם כאחד, ר' יהושע בן קרחה אמר: אפי' בזה אחר זה; ואין עדותן מתקיימת בב"ד עד שיעידו שניהם כאחד, ר' נתן אומר: שומעין דבריו של זה היום, וכשיבא חבירו למחר שומעין דבריו. נפק"מ כאן לתרומה וא"כ משמע שלריב"ק גם באיסורים מצטרפים. אמנם כאן מדובר לגבי הגדה בבי"ד בנפרד ולא לגבי ראייה בנפרד, אך הב"י משווה בין הדברים וכנראה הבין שאם הגמ' משווה איסורים לממונות לענין הגדה יש להשוות גם לענין ראייה.

דבר שיכול להיות נפק"מ גם לנפשות:

גיטין לג,ב: לגבי עדי חתימה על גט נאמר שאם אמר לעד אחד לחתום גט לאשתו ואח"כ אמר לחבירו לריב"ק מצטרפין.

תוספתא,ירושלמי,רי"ף: לגבי עדים שהתייחדו לאחר הגירושין כתבו שאינם מצטרפים ולכן לא צריך לתת גט שני, ונימק הר"ן שבגלל שאישות שייך בנפשות יש לדמות לנפשות. ולגבי קינוי וסתירה, המרדכי הבין בירושלמי שאליבא דריב"ק מצטרפים ולמד מכך גם לעדי כיעור, ואילו הב"י חו"מ ל הבין שהסתפק, אך הב"י עצמו פסק שמצטרפים ע"פ גיטין לג,ב.

ב"י חו"מ ל: החילוק בין עדי יחוד לאחר גירושין לבין עדי כיעור, עדי קינוי וסתירה ועדי חתימה על גט הוא שלענין חלות קידושין אם לא היו שני העדים יחד לא נתכוונו הבעל והאשה לקידושין אלא רק לזנות ולכן אינם מצטרפים.

ב"י אה"ע: החילוק הוא בין אישות לאיסורים. האבנ"ז מבארו שקידושין שייכים בנפשות בגלל שאשת איש שזינתה חייבת מיתה אך סוטה היא רק בלאו. הסבר זה אינו מיישב את הגמ' בגיטין.

שו"ע,נו"ב: לגבי עדי קידושין (מב,ב) וכן עדי יחוד לאחר גירושין (קמט,ב) פסק כירושלמי שלא מצטרפים, ואילו לגבי עדי כיעור ועדי קינוי וסתירה פסק בב"י כמרדכי שמצטרפים, וכן פסק כאן הרמ"א. הב"י ביאר שספק הירושלמי הוא אם מצטרפים בדבר שיכול להיות נפק"מ גם לנפשות, והב"י הכריע שמצטרפים, כי מהבבלי נראה שבכל דבר שאינו נפשות ממש מצטרפים, כמוכח מכתובות כו,ב לגבי איסורים ומגיטין לג,ב מוכח שמצטרפים אפי' בדבר שיכול להיות בו נפק"מ לנפשות. הב"ש ביאר את פסקי השו"ע ע"פ חילוק הב"י בחו"מ.

מהרא"ש: גם בעדי כיעור וסתירה לא מצטרפים, לפי שלאסור אשה על בעלה אין עדות מיוחדת מועילה.

לגבי עדי מסירה ראה סיכום לסי' קלג,א שהב"ש סובר שמצטרפים ולמד כן מעדי חתימה, ולמעשה כתב שעכ"פ הגט לא בטל. והבית מאיר תמה על ההוכחה שהרי שם יש חיסרון נוסף שמא אין זה אותו גט, ונדיר שידעו שזהו אותו גט. הפת"ש כתב שאכן מטעם זה שנדיר הדבר הב"ש לא הכשיר למעשה אלא רק כתב שעכ"פ אינו בטל.

עדי טומאה: ח"מ – מצטרפים. נימק שהב"י כתב שיש לדמות איסורים לממונות. נראה שנקט כחילוק הב"י בחו"מ, שכן לפי חילוקו באה"ע אין לצרף בעדי טומאה הואיל ואין כאן רק לאו אלא חיוב מיתה לאשה. לדעת המהרא"ש כמובן אין מצטרפים.

ח. עד אחד בכיעור: מהר"ם,ד"מ,ב"ש – אפילו אם נאמן על הבעל כבי תרי מותרת אפילו לנטען.

אשת איש שזינתה עם שני אנשים: מהרא"ש,שבו"י,באר היטב – נאסרת גם על הבועל השני למרות שלא גרם לה להיאסר על בעלה שהרי כבר היתה אסורה. השבו"י הוכיח כן מהגמ' בסנהדרין מא המקשה שהזוממים יכולים לומר שבאו לאוסרה על בועלה השני ולא להורגה. משמע שנאסרת גם על השני. השער אפרים דחה שהחשש הוא שיטענו כן הזוממים שאינם בקיאים בדין, והברכ"י דחה דחייתו, והנו"ב דחה הראיה מטעם אחר.

אשת איש זינתה עם גוי ונתגייר: ר"ת,רא"ש,ר' יחיאל^[5],שו"ע קעח,יט: מותרת לגר. ר"ת נימק שביאת גוי כביאת בהמה. הרא"ש נימק שהואיל ובלא"ה היתה אסורה לגוי אינה נאסרת לו גם מטעם זנות זו. ר' יחיאל נימק שגר הריהו כקטן שנולד. אך בזינתה עם בעל אחותה ומתה אחותה כתבו תרוה"ד והרמ"א קעח,יט שאסורה אפילו לטעם הרא"ש, ונימק תרוה"ד שאע"פ שבזמן הזנות היתה אסורה לו, מ"מ היא ראויה לו לאחר מות אחותה, אך בגוי אינו ראוי ולכשיתגייר הוי פנים חדשות.

ריב"ם: אסורה לגר.

זינתה עם בעל אחותה ומתה אחותה: רא"ש: לטעמו מותרת לבעל אחותה הואיל ובזמן שזינתה בלא"ה היתה אסורה לו.

תרוה"ד,רמ"א קעח,יט: אסורה.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים