פרשני:שולחן ערוך:אבן העזר כח א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:אבן העזר כח א

סעיף א[עריכה]

המקדש את האשה בגזל או בגניבה או בחמס, אם נתייאשו הבעלים, ונודע שקנה אותו דבר ביאוש, הרי זו מקודשת. ואם לאו, אינה מקודשת (קידושין נב,ב). הגה: קדשה בגזל או גניבת עובדי כוכבים, הוי מקודשת דהא אינה צריכה להחזיר רק מכח קידוש השם^א (מהרי"ו סי' קל"ח). קדשה בגזל אחר יאוש לבד, מקודשת מדרבנן^ב (רבינו ירוחם).

סתם גזל וגניבה: קידושין נב,ב: ההוא גברא חטף זוזי מחבריה ושדא לה, אמר לה מיקדשת לי; אתא ההוא גברא לקמיה דרבא, אמר: לית דחש להא דר' שמעון, דאמר: סתם גזילה יאוש בעלים הוי.

ב"ק קיד,א: משנה: המציל מן הנהר או מן הגייס או מן הלסטין, אם נתייאשו הבעלים - הרי אלו שלו. גמרא:... אמר רב אשי... אם נתייאשו הבעלים - אין, סתמא - לא; לא שנו אלא עכו"ם, משום דדייני בגיתי [רש"י – בזרוע], אבל לסטים ישראל, כיון דאמרי מימר – מייאש [רש"י – דאמרי לנגזל מי יימר כדקאמרת, הבא עדים שגנבו ממך]... תנן התם: עורות של בעל הבית מחשבה מטמאתן, ושל עבדן אין מחשבה מטמאתן, של גזלן אין מחשבה מטמאתן, ושל גנב מחשבה מטמאתן; ר"ש אומר: חילוף הדברים. כמבואר בקידושין הלכה כחכמים שסתם גניבה הוי יאוש וסתם גזילה לא.

רז"ה,רש"ל וח"מ ברא"ש: החילוק בין גנב לגזלן הוא בישראל אבל בגויים תמיד מניחים שלא התייאש כי דנים בזרוע. רק בגניבת ישראל מניחים בסתם שהתייאש.

טור ברא"ש: החילוק הוא בגויים אך בישראל תמיד מניחים שהתייאש כי דנים במי יימר. בגניבת גוי ובישראל בין בגניבה בין בגזילה. וכן משמע ברמב"ם ובשו"ע חו"מ שסח,א. הח"מ הקשה שבהל' כלים הרמב"ם חילק בין גזלן לגנב ומסתמא מדובר בישראל, וא"כ דבריו סותרים.

שו"ע: אם נודע שקנה ביאוש מקודשת. משמע שבסתם לא הוי יאוש בין בגזל בין בגניבה.

ח"מ: מקשה שאינו כאף דיעה, ומיישב שעסק רק בודאי ולא בא לאפוקי בסתם.

ב"ח: הסברא שבסתם מתייאש היא רק מדרבנן, ולכן בקידושין אינה מקודשת מהתורה. הב"ש סק"ו מבאר שאף שלב"י קנין דרבנן מועיל לקדש מהתורה, כאן אף שמדרבנן קונה הגזל מהתורה צריך להשיבו ונמצא שמקדש בחפץ שאינו שלו.

ב"ש: מדובר באמר לה שהחפץ גנוב כי אם לא אמר לה יכולה לומר אין רצוני להתקדש בגניבה כמבואר בקידושין נג,ב ואז היא ספק מקודשת^[1] (והשו"ע לא הזכיר שיכולה לומר כן). ואמנם כשאמר אין תקנת השוק וצריכה להחזיר דמי הכלי לנגזל מ"מ יכול לקדשה בהנאת שימוש הכלי, ולפי"ז כשאינו מפרש שמקדשה בהנאה זו וכן במעות או בכלי שאין בו טובת הנאה אינה מקודשת. הב"ש התקשה מהמעשה בגמ' שקידשה במעות גזל. וכשלא אמר לה אך היא מתרצה – אם הוא גנב מפורסם צריכה להחזיר דמי הכלי ויכול לקדשה רק בהנאת השימוש, ואם אינו מפורסם משום תקנת השוק אינה צריכה להחזיר המעות ולכן מקודשת מדרבנן, ולשיטת הב"י במעמ"ש שבתקנת חכמים מקודשת מדאורייתא כך גם כאן, ולרמ"א החולק תהא מקודשת רק מדרבנן. ובמקרים שאמרנו שמחזירה דמי הכלי ומקדשה בהנאת הכלי – בזה"ז שמדינא דמלכותא מחזירים הכלי אינה מקודשת כלל. הב"ש התקשה מדוע הרמ"א שכתב בחו"מ שנו שבזה"ז מחזירים אף לאחר יאוש מדינא דמלכותא, לא העיר כאן שבזה"ז אינה מקודשת.

א. גזל הגוי: מהרי"ו: מכר משכון של גוי לחברו וחברו קידש בו אשה מקודשת. הואיל ואין זה גזל כעין ויגזול את החנית אלא דומה להפקעת הלוואתו, ואף במקום שיש חילול השם שאסור, חכמים אסרו רק לכתחילה מטעם קידוש השם אך אין זה גזל האסור אף בדיעבד.

רמ"א סע' יב: המקדש במשכון גוי אינה מקודשת (ראבי"ה,מרדכי) ואם מכרו לחברו וחברו קידש מקודשת (מהרי"ו). הח"מ שם מקשה שלפי טעמי המהרי"ו שהוי כהפקעת הלוואתו ה"ה כשמקדש בעצמו במשכון וחלוק על הראבי"ה. מעבר לכך קשה שסותר לדבריו כאן שאפילו בגזל גמור מקודשת.

רמ"א כאן,ב"ש: המקדש בגזל הגוי מקודשת, כיוון שצריך להחזיר רק מטעם קידוש השם. מקורו מהמהרי"ו כמבואר בד"מ.

ח"מ,ש"ך שמח: הקשו על הרמ"א כאן שגזל הגוי אסור מהתורה והמהרי"ו עסק דוקא במוכר משכון שבא לידו בהיתר שנחשב כהפקעת הלוואתו ועדיף אפילו מגזל דרבנן.

ב"ש: מיישב שאמנם לגזול מגוי לרש"י ולתוס'^[2] אסור מדרבנן ולרמב"ם ולטור חו"מ שמח מהתורה, אך הלוקח מהגזלן לכו"ע חייב להשיב רק מדרבנן כדין עושק, ולפיכך האשה שהיא כלוקח ודאי זוכה מהתורה בכסף. אך השיג שהחיוב אינו רק מטעם קידוש השם כדברי הרמ"א אלא איסור דרבנן כמו בעושק^[3]. את הסתירה ברמ"א מיישב ששם מדובר שאינו רוצה להחזיק במשכון (אלא נותנו לזמן עד שיפרע הגוי ויבוא לקחתו) ולכן הואיל ומשכון גוי אינו נקנה אינה מקודשת. בכך מיושבת גם קושיית הח"מ שם, כי כשאינו רוצה להחזיק מודה המהרי"ו שאינה מקודשת. אך התקשה שהרי המקרה שמכר לחברו שמקודשת עוסק באינו רוצה להחזיק וא"כ היה לרמ"א לחלק בדידיה בין רוצה להחזיק לאינו רוצה.

נתיבות: מיישב שאמנם אסור לגנוב כפי שלומדים מהפסוק "וחשב" אבל אין מצוות השבה, שהרי לא נאמר "והשיב" כמו שנאמר בישראל. ואמנם החפץ לא שלו, כמובא במג"א בשם היראים שאפי' למ"ד גזל עכו"ם מותר מ"מ לא יוצא ידי חובה בסוכת עכו"ם משום שאינה שלו, אך בכ"ז בגלל שמותר מהתורה להשתמש ולהנות מהחפץ (שהרי אין חובת השבה) הריהי מקודשת בשכר הנאה זו.

ח"מ: בגזל גוי היא ספק מקודשת.

ב. אחר יאוש ללא שינוי רשות:

רי"ו,רמ"א: מקודשת מדרבנן. קשה – המ"מ כתב שכשנותן לה נחשב שינוי רשות ומקודשת מהתורה^[4], וא"כ כיצד מדובר כאן?

ב"ח,ח"מ: מדובר בגזל ממנה. הח"מ כתב שלכאורה חלוק על המ"מ וסיים שאפשר ליישב ולהעמיד בכך. הב"ש הסתפק מסברא בדין גזל ממנה שמא גם אחר יאוש יכולה לטעון "דידי לקחתי" ולא התכוונתי להתקדש, והוסיף שמהרמ"ה המובא בטור משמע שבכך אינה מקודשת כלל.

ב"ש: מדובר בגזל מאחרים אלא שקיבל עליו אחריות, שאם ימצא גזול ישלם לה תחתיו, ובכך לא נחשב שינוי רשות כמבואר בחו"מ.

טור חו"מ שנג: ספק מקודשת מדרבנן.

רש"ל: ספק מקודשת מהתורה. משום שלדעת הרא"ש שיאוש קונה מדרבנן מועיל גם מדאורייתא מכח הפקר בי"ד הפקר, ולעומתו יש פוסקים הסוברים שלא מועיל אפילו מדרבנן. ב"ש – אך לדעת הב"י שבמעמ"ש השיג על רי"ו וכתב שדבר הקונה מדרבנן נחשב כקידושי דאורייתא ואילו כאן לגבי יאוש בגזל לא השיג צריך לחלק שבגזל אף שקונה מדרבנן מ"מ מדאורייתא צריך עדיין להחזיר, וא"כ מקדש בדבר שאינו שלו.

דבר הקונה מדרבנן: רי"ו: מקדש רק מדרבנן.

ב"י: מקדש מהתורה אולם ביאוש ללא שינוי רשות שצריך להשיב מהתורה לא מקדש מהתורה.

רש"ל: מקדש מהתורה אף ביאוש ללא שינוי רשות.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]