פרשני:שולחן ערוך:אבן העזר קסט כה: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:אבן העזר קסט כה

סעיף כה[עריכה]

אטר ברגלו, י"א שחולץ בשתיהם, במנעל של ימין בימין, ובמנעל שמאל בשמאל (דעה במרדכי). ויש מי שנסתפק לומר שאין לו תקנה (רשב"א) (ונהגו כסברא הראשונה, וע"ל בפי' הסדר סעיף מ').

איטר ברגלו: סמ"ג,סמ"ק: בימין כל אדם. כמו שברציעת אוזן תמיד רוצעים בימין כל אדם, שהרי אין כח בזו יותר מזו.

טור: בימין שלו, שהיא שמאל כל אדם.

דעה בר"ן ובמרדכי: חולצת משתי רגליו. כיוון שיש ספק באיזו רגל לחלוץ.

רמב"ן: אינו יכול לחלוץ. כדין כהן איטר שפסול לעבודה, ונימק רש"י שצריך לעמוד לשרת ואין עמידתו כשאר עמידות שעיקרן בימין. הר"ן ביאר שלדעת החולקים כהן פסול משום שנחשב מום ולא מפני שאין עמידתו כשאר עמידות.

רשב"א: הסתפק אם יכולה לחלוץ משתי רגליו או שאין לו תקנה.

שו"ע: י"א שחולצת משתיהן ויש מי שנסתפק שמא אין לו תקנה.

רמ"א: חולצת משתיהן.

שו"ע בפי' חליצה: חולצת משתיהן בבת אחת, ביד אחת מרגל ימין וביד השניה מרגל שמאל, אך זה אחר זה פסול.

כרם שלמה: חולצת משתיהן בבת אחת, ביד שמאל מרימה רגליו הצמודות ובימין מורידה עקביו. הו"ד ברעק"א.

ב"ח: זה אחר זה, ויכוונו לצאת בזו שצריך לפי הדין. הגט מקושר הקשה שאין תנאי בחליצה, והפת"ש תירץ ע"פ רמב"ן האומר לגבי נזיר שתנאי מועיל למרות שאי אפשר ע"י שליח משום שלומדים מתנאי בני גד וראובן דוקא לתנאים שבין אדם לחברו אך בתנאים שבין אדם למקום בכל ענין הוי תנאי שהרי מדעתו התנה ורוצה לקיים התנאי, ולכן אצלנו שאינו מתנה שתיתן לו מאתיים זוז וכד' אלא מתנה אם הרגל כשרה לחליצה מועיל.

ב"ש: הביא את פי' חליצה ואת הב"ח.

השולט בשתי רגליו: ראבי"ה,מרדכי – בימין כל אדם. כדין תפילין.

הטוען שחלץ בעורמה: נו"ב – מעשה בחלוץ שאחר שנתשדכה טען שהוא איטר ולא גילה קודם משום שהחלוצה טענה שבעלה לא הניח נכסים, ורצה שתשתדך כדי שיתגלה כמה מכניסה ויתגלו נכסיו ואז ייבמה. הנו"ב השיב שאינו נאמן כיוון שאין אדם משים עצמו רשע וכאן זו רשעות לפי שהיה לו לחשוש שימות והיא תינשא בשוגג לשוק. ואף שהתוס' בב"מ ג כתבו שאם מודה שהזיד משום שאינו רוצה כעת להביא חולין לעזרה נאמן, סברא זו אינה שייכת כשבא לקלקל כעת אחרים, ולכן אינו נאמן לומר שמודה כדי להצילה מאיסור. ואמנם יתכן שהכלל אאמע"ר שייך דוקא בדבר שהתורה קוראת לו רשעות, אך יש כאן צד נוסף להתירה, שמא הלכה כסמ"ג שאפילו איטר חולץ בימין כל אדם.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.