דרשני:כתובה דאורייתא או דרבנן (י.): הבדלים בין גרסאות בדף

כתובה - דאורייתא או דרבנן (י.) בסוגיה זו ‏^[1] נעסוק בבירור מחלוקת התנאים, האם חיוב הכתובה הוא מדאורייתא או מדרבנן, נראה נפקא מינות של מחלוקת זו ונדון במהות הכתובה.

בגמרא מובאת ברייתא ובה מחלוקת, האם חיוב כתובת אישה מדרבנן או מדאורייתא.^[2] לדעת תנא קמא כתובת אישה דרבנן, ולדעת רבן שמעון בן גמליאל מדאורייתא. הגמרא מקשה על ברייתא זו מברייתא אחרת, בה השיטות הפוכות - לדעת רבן שמעון בן גמליאל חיוב הכתובה דרבנן, ורק כאסמכתא נלמדה מהפסוק "כסף ישקול כמהר הבתולות", ואילו לדעת תנא קמא כתובת אישה מדאורייתא. הגמרא מתרצת שני תירוצים: א. יש להפוך את דבריהם של התנאים, ולדעת רבן שמעון בן גמליאל באמת כתובה חיובה מדאורייתא^[3]. ב. שתי הברייתות הן כדעת רבן שמעון בן גמליאל שאומר שכתובה דאורייתא, אלא שיש שני סוגי כתובות - כתובת בתולה שהיא דאורייתא, וכתובת אלמנה שהיא דרבנן.

אנו נעסוק במספר נקודות בסוגייה:

1. האם חיוב הכתובה היא מדאורייתא או מדרבנן, ומהו סתמא דהש"ס בנושא זה?
2. כיצד למדו הראשונים את לשון הפסוקים?
3. לפי הבנת המקורות, מהי מהות הכתובה?
4. מהן הנפקא מינות של מחלוקת זו?

סידור שיטות הראשונים ומקורות הלימודים

שיטת רש"י והאבן עזרא

שיטת רש"י מעט מורכבת, ונחלקו הראשונים בהבנתה.

רש"י מבאר בדברי רבן שמעון בן גמליאל בברייתא השניה, שחכמים למדו שכתובת אישה מדאורייתא "מדקרי לה מוהר". כלומר, כסף הקנס שניתן למפותה מוקש לקנס הניתן לאנוסה, ומכאן נלמד שבשביל בתוליה של האישה מגיע לה מוהר. ממילא ניתן ללמוד שגם כאשר אדם נושא אישה כדת משה וישראל, ולא באונס, מגיע לה כסף עבור בתוליה.

רש"י מסביר, שהמילה מוהר היא מקור הלימוד. כך לומד גם האבן עזרא, אך מבאר יותר בדרך הדרש^[4].

הביטוי מוהר מופיע בתנ"ך שלש פעמים בצורת שם עצם ועוד פעם אחת כפועל. בפעם הראשונה, כאשר שכם לוקח את דינה ורוצה לשאתה לאישה, הוא אומר לבני יעקב (בראשית לד יב) "הרבו עלי מאוד מוהר ומתן ואתנה". בפעם השניה בדיני פיתוי נערה על המפתה לתת כסף קנס תמורת בתוליה, והוא נקרא מוהר (שמות כב טז) "כסף ישקול כמוהר הבתולות". בפעם השלישית, לאחר שדוד הורג את גלית ומביא תשועה לישראל, שאול מציב לו דרישה נוספת: להביא במקום מוהר מאה ערלות פלישתים (שמואל א יח כה) "אין חפץ למלך במוהר כי אם במאה ערלות פלישתים". פעם נוספת מופיע ביטוי זה כפועל, בדין פיתוי נערה. התורה אומרת שעל המפתה לשאת את המפותה (שמות כב טו) "מהור ימהרנה לו לאישה".

ארבע משמעיות שונות לביאור המושג מוהר

עיקר הדיון של הראשונים מופיע בסיפור שכם ודינה, ובפרשת משפטים.

רש"י כפי שכבר ראינו בגמרא, מבאר שמוהר הוא הכתובה. גם בפרשת שכם ודינה הוא מסביר ששכם התחייב לתת לדינה כתובה, וכך גם בפרשת משפטים. כך גם בתרגום ירושלמי מוהר – פּוֹרַן כְּתוּבָּתָא, וכן בפסיקתא זוטרתא על פרשת פיתוי (שמות משפטים כב טו):

מהר ימהרנה לו לאשה. מלמד שהוא עושה עליו מוהר, ואין מוהר אלא כתובה. שנאמר 'הרבו עלי מאד מהר ומתן'.

מפירושים אלה נראה שדין כתובה הוא מדאורייתא.

הערה לגבי העניין הלשוני של מוהר

הסברנו בדעת רש"י שמשמעות המילה מוהר היא שם עצם – חפץ, ומזה נגזר הפועל 'ימהרנה'. אמנם האבן עזרא, הרד"ק והרמב"ן הלכו בכיוונים שונים.

דוד המלך (תהילים טז ד) מתאר את ההשוואה בינו ובין עובדי האלילים: "יִרְבּוּ עַצְּבוֹתָם אַחֵר מָהָרוּ". האבן עזרא הבין מלשון הכתוב בתהילים שמוהר משמעותו קישור והתחברות. דוד מתאר את החיבור של עובדי עבודה זרה לאלוהים שלהם, והוא לעומתם אפילו לא ישא את שמותם על שפתיו. לפי זה, כוונת הפסוק בתורה היא שהמפתה יתחבר ויתקשר למפותה.

הרד"ק סובר, שמוהר הוא מלשון מהירות, ומסביר שדוד מציג את היחס בין השמחה שתהיה לו מהליכתו בדרך ה', לעומת הגויים שיהיו עצובים על זריזותם בעבודת אלוהיהם. לפי פרשנות זו, על המפתה למהר ולקחת את מפותתו לאישה.

בכיוון זה הולך גם הרמב"ן (שמות כב טז), אך מסביר שמשמעות המהירות היא שהמוהר הוא הדבר הראשון אותו החתן נותן בנישואין. מוהר לדעתו אינו כתובה.

המצודות מסביר את הפסוק בתהלים לפי דרכו של רש"י, ואומר שכמו מוהר הבתולים כך הגויים יקריבו זבחים לגילוליהם כמוהר.

בעל התורה תמימה (שמות כב טז) נותן משמעות שונה למילה מוהר, על פי הלשון הארמית^[5], שמוהר משמעותו שעבוד והתחייבות^[6]. לפי פירוש זה הכתובה היא שטר התחייבות של הבעל לאשתו, כמו שבאמת כתוב בה: אנא איזון ואפלח וכו'.

בכל אופן, שיטת רש"י לפי מה שראינו עד כה היא שחיוב הכתובה נלמד מהפסוק כסף ישקול כמוהר הבתולות, ומקור חיובה מהתורה.

שלשה כיוונים בביאור דעת רש"י

אפשר לומר שלושה כיוונים בביאור שיטת רש"י:

א. פשט הפסוק הוא כדעת רבן שמעון בן גמליאל.

ב. רש"י סובר שכתובה מדרבנן, אך לגבי מפותה יש גזירת הכתוב מיוחדת.

ג. רש"י סובר שחיוב כתובה מדרבנן גם במפותה, ויש לבאר אחרת את ביאור רש"י לפסוק.

הרא"ם מבין, שרש"י סובר ופוסק שכתובת אישה מהתורה כדעת רבן שמעון בן גמליאל ורבי מאיר, וגם למפותה יש כתובה, והקנס שהייתה אמורה לקבל ינתן לה ככתובה אם ירצה לגרשנה.

המנחת חינוך (סא א) אומר שרש"י והרמב"ם (הל' נערה בתולה א ג) סוברים שכתובה היא דרבנן, ובמפותה יש גזירת הכתוב מיוחדת, שצריך לתת כתובה במקום הקנס אם המפתה בוחר לכנוס^[7].

הגור אריה (שמות כב טו) אומר שגם רש"י סובר שחיוב הכתובה הוא מדרבנן, ומה שכתב שנותן כתובה "כמשפט איש לאשתו" כוונתו כמו שהעולם רגילים לתת כתובה תמורת מוהר בתולים של אישה. התורה מגדירה, שכאשר אדם מפתה אישה הרי היא כאשתו לכל דבר, וצריך לקיים בה גם את דיני האישות הממוניים. לכן אם העולם נותן כתובה - עליו לתת כתובה. וכן פירש גם לגבי חיוב שאר כסות ועונה. כך ביאר הבני אהובה בדעת הרמב"ם (הלכות אישות א ד) לקמן. גם המרדכי (כתובות קכט), וההגהות מיימוניות (אישות י ז אות ו), מבארים את שיטת רש"י עם סיעת הראשונים האומרים שחיוב הכתובה הוא מדרבנן.

מקורות להבנה בדעת רש"י שחיוב כתובה מדרבנן

יש לעיין כיצד למדו בדעת רש"י שחיוב כתובה המקורי הוא מדרבנן? והרי רש"י מציין את חיוב הכתובה מלימוד הפסוקים! מה הכריח את אותם מפרשים לומר שחיוב הכתובה הוא מדרבנן ולשנות בהגדרה את פשט שיטת רש"י?

משני מקורות בפירוש רש"י לש"ס מוכח שהוא סובר שחיוב הכתובה מדרבנן.

מקור א

הגמרא במסכת כתובות (פב.) דנה האם אפשר לגבות כתובה ממטלטלים ע"י שעבודא דרבי נתן. השאלה היא האם מחמירים בגביית כתובה שתי חומרות - הראשונה היא שכתובה תגבה ממטלטלים, והשנייה היא שיהיה ניתן לגבות בצורת שעבודא דרבי נתן. רש"י מסביר שהשאלה מבוססת על ההבנה שהכתובה היא מדברי סופרים, ולכן ספק אם צריך להחמיר שתי חומרות.

מקור ב

במסכת סנהדרין (ח.), נחלקו רבי מאיר וחכמים האם דנים מוציא שם רע בשלושה דיינים או בעשרים ושלושה. רבה מבאר שנחלקו האם חוששים לכבודן של הדיינים, שמא יתגלה שהדין עם האיש ויצטרכו להרוג את האישה, וכדי להרוג צריכים להוסיף דיינים, דבר שיגרום להוצאת לעז על הראשונים, שאינם יודעים לדון. רש"י מסביר שנחלקו דווקא כאשר הבעל הגיע עם עדים, ויש חשש שהדין יהפוך לדיני נפשות. אך אם הבעל לא מגיע עם עדים, ורוצה רק להפסידה כתובה, גם חכמים מודים שמספיק בית דין של שלשה ואין את הטעם שחוששים לכבודן.

רואים שלפי רש"י אדם יכול להפסיד את כתובת אשתו בטענה בלבד. אם נאמר שכתובה מדרבנן, ניתן להסביר שחכמים נתנו לו נאמנות לבטל את דין הכתובה, אך אם כתובה דאורייתא איך הבעל יכול להפסיד את אשתו ללא עדים או ראיה?

לפי שני מקורות אלו צריך קצת עיון בהבנת הרא"ם בדעת רש"י, שכתובה דאורייתא. לכאורה צריך לומר שבמקומות אלו רש"י דיבר לדעת התנאים הסוברים שכתובה דרבנן, אך הוא עצמו סובר שכתובה דאורייתא.

מחלוקת רבנו תם ושאר בעלי התוספות

בעלי התוספות נחלקו ביניהם כיצד לקרוא את הגמרות לאורך מסכת כתובות. רבנו תם למד שחיוב כתובה מדאורייתא, ושאר בעלי התוספות יחד עם הגאונים ושאר הראשונים למדו שחיוב הכתובה מדרבנן.

התוספות (י. ד"ה אמר ר"נ) מביאים את דעת רבנו תם הסובר שכתובה מדאורייתא, ומביאים לכך שתי ראיות:

א. בכתובה כותבים שסכום הכסף מגיע לאשה מהתורה: "דחזו ליכי מדאורייתא".

ב. ההלכה היא כשיטת רבן שמעון בן גמליאל, הסובר שכתובה מדאורייתא, למרות שרב נחמן פסק שכתובה דרבנן, כיון שרב אשי - שהיה אחריו - פוסק שאדם לא נאמן לטעון טענת בתולים כנגד האישה. ראינו שלמאן דאמר שהכתובה דרבנן, הבעל נאמן כיוון שחכמים האמינוהו. מכך שלדעת רב אשי לא אומרים חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה, רואים שלדעתו כתובה דאורייתא.

אמנם בסוטה (כז א) פסקו התוספות (ד"ה איש) שחיוב כתובה מדרבנן ולא כרבנו תם, ומובן למה האיש פוסל את אשתו מכתובה בלא עדים, משום שכתובה היא מדרבנן. לדעתם גם רבן שמעון בן גמליאל שפסק שחיוב כתובה מהתורה, סובר שבאמת חיובה מדרבנן, אלא שיש לו סמך מן התורה. ודייקו זאת מדבריו, "אמר רבן שמעון בן גמליאל: מכאן סמכו חכמים לכתובת אישה מהתורה".

ראיות הראשונים

הראשונים דנו בראיות שהביא רבנו תם לשיטתו ודחו אותן.

רבנו תם הוכיח את שיטתו מלשון הכתובה - 'דחזו ליכי מדאורייתא'. התוספות (סז א אמר אביי) מבארים שפירוש מילים אלו הוא שסוג הכסף שצריך לשלם הוא כסף של התורה. זוזים בשווי של הכסף בזמן התורה. ואין מכך ראיה שכתובה דאורייתא, כיוון שרואים בכמה דינים שגם על חיובים שאינם מדאורייתא משלמים בכסף של התורה^[8]. ברא"ש (א יט) נדחית ראיה זו באופן נוסף, שגם התשלום בכסף של תורה הוא תקנת חכמים כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה.

הרא"ש (שם) דן בראיות לשני הכיוונים. לשיטה שכתובה מדרבנן הוא מביא ארבע ראיות:

א. הלכה כרב נחמן בדיני, ורב נחמן פסק בגמרא שאדם יכול לטעון טענת בתולים ולהפסיד את האישה מכתובתה בלי ראיה, מכח חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה. אך הוא דוחה ואומר שראיה זו אינה מוחלטת, כמו שראינו שלדעת רבנו תם רב אשי חלק על פסיקה זו, והלכה כמותו כיוון שהוא מאוחר יותר מרב נחמן.

ב. ביבמות (פט א) הגמרא אומרת שחכמים תקנו לאישה כתובה על מנת שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. גם ראיה זו נדחית, כיוון שאפשר לפרש שהגמרא שם עוסקת רק במקרים המיוחדים שאין כתובה מדאורייתא.

ג. הדין הוא שאם לא כתב לה כתובה יכולה לגבות, מפני שהוא תנאי בי"ד.

ד. כתובת אישה נגבית מזיבורית.

מצד שני, הרא"ש מביא ראיה נוספת לשיטת רבנו תם. רבי עקיבא ורבי יוסי (לח א) נחלקו מהו המקור להשוואה בין חיובי אונס וחיובי מפתה. רבי עקיבא למד מהפסוק "'אשר לא אורשה", ורבי יוסי למד מ"כסף ישקול כמוהר הבתולות", והגמרא פוסקת כרבי עקיבא. לשיטתו אין לימוד מהפסוק 'כמוהר הבתולות'? על כרחנו צריך לומר שלמד שיש לכתובה מקור מהתורה^[9].

בהמשך מביא הרא"ש את דעת ר"ח והגאונים, האומרים שכתובה מדרבנן, כיון שהגמרא (קי ב) דוחה את דעת רבן שמעון בן גמליאל. אמנם הרא"ש לא מקבל ראיה זו באופן מוחלט, כיוון שמצאנו מקומות שהגמרא דוחה דעה מסויימת ופוסקים כמותה.

בפסקי הרא"ש (שם) הכריע שלדעת הרא"ש הלכה כר"ח והגאונים, שכתובה דרבנן.

שיטת הרמב"ן

הרמב"ן (חי' קי:) אומר שמוכח שחיוב הכתובה הוא מדרבנן אפילו לדעת רבן שמעון בן גמליאל, ומה שאמר כתובת אישה מהתורה כוונתו שתקנת חכמים היא, שנסמכת על דברי תורה^[10]. הוא מביא שלוש ראיות לשיטתו:

1. כתובה נגבית מזיבורית, לעומת קנסות וחובות שחיובם מדאורייתא, שנגבים מן העידית או מבינונית.
2. קיימא לן שאדם שפוחת מכסף הכתובה תנאו קיים, ואם כתובה הייתה חיוב דאורייתא תנאו היה בטל כיון שהמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל.
3. רואים מספר פעמים בש"ס בלשון התלמוד שחיוב הכתובה מדרבנן: "מכאן סמכו חכמים לכתובת אישה מן התורה" (כתובות י א), "חכמים תיקנו כתובה לאישה" (שם לט ב, נד א).

הרמב"ן חולק על בעלי התוספות שאמרו שיש לשלם בזוזים לפי ערכם מהתורה. לדעת הרמב"ן סוג הכסף הניתן בכתובה לא צריך להיות מדאורייתא כדברי הרא"ש, אלא רק סכום הכסף צריך להיות זהה לאמור בתשלומי אנוסה. כך הוא מוכיח מהירושלמי (כתובות א ב), כן כתבו כל הגאונים וכן פסק הרמב"ם (הל' אישות י ז). כיון שכך, אין צורך כלל לכתוב בכתובה שסוג הכסף "חזו ליכי מדאורייתא" ומי שכותב כך טועה.

על פי הבנתו בגמרא מסביר הרמב"ן גם את לשון הפסוקים במעשה דינה ובפרשת משפטים. הרמב"ן מסביר שמוהר אלו סבלונות שהחתן שולח לבתולה לפני הנישואין על מנת שתתרצה להינשא לו. כך הוא לומד מלשון הגמרא בבבא בתרא (קמה א), שדנה מתי "מוהרי הדרי", כלומר מתי כסף הסבלונות חוזרים. לפי הסבר הרמב"ן מובן למה המוהר גורם לכלה להסכים להתחתן. אם מבינים שמוהר הוא כתובה, קשה, שהרי רק אם היא תתגרש היא תקבל אותה.

כך מסביר הרמב"ן גם את דיני מפותה. רש"י הסביר שמוהר זו כתובה. לדעת הרמב"ן שכתובה מדרבנן אי אפשר לומר שזה פירוש הפסוקים^[11]. לכן הוא מסביר שהמפתה נותן סבלונות, תמורת הנזק שגרם לה בכך ששבר את בתוליה ועכשיו היא מגונה בעיני הבחורים, ובשביל לחתן אותה אביה יצטרך להרבות בנדונייתה.

הרמב"ן מדייק בתרגום אונקלוס כמותו. אונקלוס מתרגם (בראשית לד יב) הרבו עלי מוהר – "הרבו עלי מוהרין", בלשון רבים, ולא שייך לומר שאונקלוס מסביר מוהר ככתובה, כי לא מצינו שאדם נותן לאישה כמה כתובות. על כרחנו כוונתו לדבר שניתן קודם לכתובה, ואלו הסבלונות^[12].

מבחינה לשונית הרמב"ן מסכים עם הרד"ק (תהילים שם), שמוהר הוא מלשון מהירות. החתן ממהר לשאת את האישה ולכן מעלה לה מתנות לפני הנישואין על מנת להתחבב עליה.

קושיות האחרונים על הרמב"ן

הגור אריה (בראשית לד יב) מקשה, לפי דברי הרמב"ן שמוהר אלו סבלונות, יוצא שנחלקו התנאים בגמרא בהבנת המילה מוהר. הרי מי שלומד שחיוב כתובה דאורייתא או לפחות יש לה סמך מהתורה, למד זאת מהפסוק "כסף ישקול כמוהר הבתולות", ובהכרח הוא מבין שמוהר זו כתובה. דחוק לומר שמי שלומד שכתובה מדרבנן חולק בהבנת לשון הכתוב.

עוד מעיר הגור אריה, ממה נפשך, היכן מצינו שהסבלונות כפי שמבין הרמב"ן (ה'מוהרין') הינם מהתורה? וגם אם נאמר שאין חיובם חיוב גמור מן התורה, מה הבעיה אם כן שנאמר שאותו מעמד של חוב שיש לסבלונות אלו יש גם לכתובה שחיובה לא מן התורה אבל יש לה סמך מן התורה? ומדוע כביכול להמציא הגדרה חדשה למוהר?

פסק ההלכה

הרי"ף (ג ב מדפי הרי"ף) פוסק שחיוב כתובה מדרבנן, וחכמים האמינו את האיש להפסיד את אשתו כתובה. הוא מביא את דברי הגאון שאת תוספת הכתובה האדם לא נאמן להפסיד את אשתו בלא ראיה, כיוון שחכמים לא תקנו זאת, אלא הוא בחר להתחייב בחיוב גמור.

גם הרמב"ם (אישות י ז) כותב בפירוש שחכמים הם אלה שתיקנו כתובה לאישה:

וצריך לכתוב כתובה קודם כניסה לחופה ואחר כך יהיה מותר באשתו... וחכמים הם שתיקנו כתובה לאשה כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה.

וכן (שם יב א-ב):

כשנושא אדם אשה... יתחייב לה בעשרה דברים... שלשה מהן מן התורה... והשבעה מדברי סופרים וכולן תנאי בית דין הם. האחד מהם - עיקר כתובה

לכאורה מפורש בדעת הרמב"ם שתקנת הכתובה וחיובה הוא מדרבנן.

לעומת זאת, בשלשה מקורות שונים ברמב"ם (הקדמה להלכות אישות, ספר המצוות מצוה שסד, והלכות מלכים ח ו) משמע שחיוב הכתובה מהתורה, כיוון שהוא כותב שיש מצווה לשאת אישה בכתובה וקידושין.

עיקר מה שמגדיר את האישות בין האיש לאישה היא החופה ולא הכתובה, כפי שכותב הרמב"ם (אישות י יא): 'אין הכתובה עושה אישות'. אך עדין יש לעיין מדוע מגדיר הרמב"ם שמצוות העשה של לקיחת אישה קשורה בכתובה? לפי הבנה זו, שחיוב כתובה הוא בכלל חיובי הדרבנן בין איש לאשתו, מה מגדיר את ההבדל שבין פילגש לשאר נשים? הרי פילגש היא נשואה בלא כתובה. ואם אכן הכתובה לא מגדירה את הנישואין, מדוע לא יוכל מלך לקחת יותר משמונה עשרה נשים ולתת להן כתובה?

באור הרמב"ם

על קושיות אלו יש לענות בנפרד, וכבר האריכו הראשונים והאחרונים בסוגית פילגש, ואכמ"ל.

הבני אהובה (אישות א ד) רוצה לתרץ בעזרת העיקרון שראינו בדברי הגור אריה. אכן אין חיוב לתת כתובה מדאורייתא, אלא שכאשר אדם רוצה לשאת אישה התורה אומרת לו לשאתה בכבוד, ולתת לה מה שנוהגים בעולם מתוקן. וזו כוונת התורה בחיוב למפותה - "כסף ישקול כמוהר הבתולות". לאחר זמן, באו חכמים והגדירו את החיובים שבין איש לאישתו, בהגדרות ברורות יותר של כתובה ותנאי כתובה.

לפי הבנה זו, פילגש היא אישה נספחת, שאינה עיקר הבית, ולכן לא מתחייבים כלפיה באותם חיובים ממוניים. ממילא גם הגדרת חכמים שצריך לתת כתובה לא חלה בפילגש.

סיכום והבנת מהות המחלוקת

ראינו שלוש שיטות אפשריות לגבי מקור הכתובה:

א. מדאורייתא, כפי שיטת הרא"ם ברש"י על התורה, וכשיטת רבנו תם.

ב. מדרבנן, וזו השיטה המרכזית בראשונים ובגאונים. וכך נפסקה הלכה ברי"ף וברמב"ם.

ג. נוהג הנהוג בעולם ומעוגן בתורה, כפי שהסביר הגור אריה בשיטת רש"י על התורה, וכהסבר בני אהובה ברמב"ם.

בהבנת מהות מחלוקת זו, אפשר לומר שלמאן דאמר כתובה דאורייתא חיוב הכתובה כולל את כל הנשים והכתובה היא בעצם תשלום על הבתולים^[13]. התורה מצווה את האדם לשלם על הנאתו מבתולי אשתו. למאן דאמר שחיוב כתובה מדרבנן, אפשר שאכן אין חיוב תשלום על הבתולים, וכל מהות הכתובה היא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. בשביל שהאישה לא תהפך לשפחה של הבעל, חכמים תקנו לה כתובה ותנאי כתובה, כמסגרת לשמירת נישואיהם מפני זילות ופירוק. ולמאן דאמר שכתובה אינה חוב דאורייתא או חוב דרבנן, אלא מנהג שנוהג העולם שעוגן בכתוב ובתקנת חכמים, כתובה אינה מייצגת חוב תמורת נהנתנות הבעל או מסגרת לחיי נישואין, אלא היא חוב המייצג אהבה נורמלית וקרבה של הבעל לאישה.

ניתוח הסוגיה לפי השיטות השונות

כפי שראינו בתחילת הסוגיה, נחלקו רבן שמעון בן גמליאל וחכמים האם חיוב כתובת אישה הינו מדאורייתא או מדרבנן, וברחבי הש"ס מצאנו מספר נפקא מינות ביניהם:

1. הנפקא מינה הפשוטה ביותר, המובאת בתחילת הסוגיא, היא לעניין נאמנות הבעל להפסיד את אישתו בטענת פתח פתוח בלא ראיה. למאן דאמר כתובה דאורייתא אדם לא נאמן להפסיד את כתובת אישתו שלא בעדים או בראיה, ואילו למאן דאמר כתובה דרבנן חכמים האמינוהו, ואמרו חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה.
2. הנפקא מינה עליה נחלקים בפועל רבן שמעון בן גמליאל וחכמים היא האם אדם משלם על הכתובה מקרקע זיבורית או מעידית^[14]. לפי חכמים כיון שכתובת אישה מדרבנן, חכמים קבעו שתשלום כתובתה מקרקע זיבורית. לדעת רבן שמעון בן גמליאל גובה מקרקע עידית או בינונית כדין כל קנסות או חובות אחרים.
3. האם גובים מכסף צורי או ממעות מדינה. לפי חכמים, כיון שחיוב הכתובה הוא מדרבנן גובים רק ממעות מדינה, כמו שאר חובות, ואילו לפי רבן שמעון בן גמליאל גובים מכסף צורי כמו שאומרת המשנה (קידושין יאב)), שכל חובות התורה נגבים מכסף צורי.
4. רבן שמעון בן גמליאל וחכמים נחלקו (כתובות קי ב) האם הכתובה נגבית מכסף המקום בו קידש האיש את האישה, או מהכסף המקום בו הוא מגרש אותה. הולכים לפי שעת שעבוד הכתובה או לפי שעת גבית הכתובה. למאן דאמר כתובה מדאורייתא, כמו בכל חוב - הכתובה נגבית מהמקום בו התחיל השעבוד. ולמאן דאמר כתובה מדרבנן חיוב הכתובה נגבה מהכסף של מקום הגביה, כיון שרק משעה זו חל החוב.

ננתח את הנפקא מינות לפי הפרשנויות השונות שנתנו הראשונים לאורך הסוגיה.

לפי רש"י, למאן דאמר שחיוב הכתובה הוא מהתורה, אין בתורה ציווי לתת כתובה, אלא אזכור של מציאות של כתובה. האחרונים למדו שלש אפשרויות כיצד הבין רש"י את החיוב בפסוק זה. ההבנה הרווחת ברש"י טוענת שאין חיוב כתובה מדאורייתא. ובניתוח המחלוקת בין רבן שמעון בן גמליאל לרבנן יצא שהמחלוקת לא קיצונית. באמת חיוב הכתובה הוא מדרבנן לכולי עלמא, וגם למאן דאמר דאורייתא כל דיניה הם לפי הגדרות חכמים, בהסתמך על מנהג העולם בנשיאת אישה. יכול להיות שגם למאן דאמר כתובה מדאורייתא אדם יהיה נאמן להפסיד את כתובת אישתו בטענת פתח פתוח, ופריעתה תהיה מקרקע זיבורית וממעות מדינה, כי כך תקנו חכמים את תשלום הכתובה. למעשה מחלוקתם תסתכם במחלוקת האם הגדרת כסף הכתובה יגבה משעת השעבוד או משעת הגביה.

כך לכאורה תהיה ההבנה גם בדעת הרמב"ן, כיון שהסביר בגמרא (קי ב) שהגמרא (י א) שאומרת 'מכאן סמכו' היא העיקרית, ואין כלל דין של חיוב כתובה מדאורייתא. וכך תהיה ההבנה גם בדעת הרמב"ם, שחיוב הכתובה הוא מדרבנן כמו שכתב בהלכות אישות, אלא שחכמים קבעו שכמו שבעולם נושאים אישה בכבוד כך הגדירו שיתנו לה כסף ותנאי כתובה.

אמנם, לפי הבנת הרא"ם ברש"י, ולדעת רבנו תם והרא"ש, שחיוב כתובה מדאורייתא ממש, כל הנפקא מינות שהובאו לעיל אכן יהיו תקפות. למאן דאמר כתובה דאורייתא גביית הכתובה תהיה מקרקע עידית, והבעל לא יהיה נאמן להפסידה כתובתה ללא ראיה, החוב יחול משעת השעבוד ולא משעת הגביה, והכסף אותו יתחייב הבעל לתת לאישה הוא כסף צורי.

דעת הרא"ש בניתוח המחלוקת ובהבנת דעת האומר שחיוב הכתובה הוא מדאורייתא דומה בעיקרון לדעת רבנו תם ורש"י, אמנם הרא"ש מדגיש יותר שלסובר שחיוב הכתובה מדרבנן יש מהות מסוימת לכתובה על מנת שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. דבר זה מתבטא בכך שחולק על הרמב"ן ואומר שגם למאן דאמר שחיוב הכתובה הוא מדרבנן סוג הכסף והסכום אותו הבעל מתחייב לאישתו הוא כמו חיוב קנס באונס ומפתה מכסף צורי על מנת שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ולכן אף אפשר לכתוב בכתובה, בשונה מדעת הרמב"ן, שהכסף אותו מתחייב ראוי לה מדאורייתא^[15].