אנציקלופדיה תלמודית:סכנה: הבדלים בין גרסאות בדף

הגדרת הערך - סכנה – האיסור להכניס עצמו לסכנה

א. האיסור וגדרו

האיסור ומקורו

אסור לאדם להכניס עצמו לסכנה^[1]. במקורו של האיסור להכניס עצמו לסכנה, יש סוברים שהוא מן התורה, שכל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה, שנאמר השמר לך ושמור נפשך^[2], ואם לא הסיר והניח המכשולות המביאים לידי סכנה ביטל עשה ועבר משום לא תשים דמים בביתך^[3]. ויש שכתבו שעובר משום ונשמרתם מאד לנפשותיכם^[4]. ואם הכניס עצמו לסכנה ומת, הוא גרם לעצמו את מיתתו, שנאמר ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש^[5]. לדעה זו שהאיסור מן התורה, יש שכתבו שאף יש בו משום לא תעשה, שכיון שנאמר השמר לך^[6], וכל השמר אינו אלא לא תעשה^[7]. ויש סוברים שאין בו אלא איסור עשה^[8]. ויש חולקים וסוברים שהאיסור להכניס עצמו לסכנה אינו אלא מדברי חכמים^[9]. ויש סוברים שהאיסור להכניס עצמו לסכנה גמורה הוא מן התורה, אבל במקום שאין סכנה גמורה אסור להכניס עצמו מדברי חכמים^[10].

איסורי חכמים כדי להשמר מסכנה

הרבה דברים אסרו חכמים כדי להשמר מן הנזקים ומן המקרים הרעים^[11], וכגון אמרו לא יניח פיו על הסילון המקלח וישתה^[12], ולא ישתה בלילה מהבארות ומהאגמים, שמא לא יבחין ויבלע עלוקה^[13]. וכן משקים שנתגלו אסור חכמים משום סכנה^[14]. וכן אמרו שלא לאכול בשר ודג יחדיו משום סכנה^[15], ואמרו להזהר מזיעת האדם שמסוכנת היא^[16], ואמרו שלא יתן מעות בפיו שמא יש עליהן רוק של מוכי שחין^[17], ולא ילך תחת קיר נטוי^[18], ולא יחידי בלילה^[19]. וכן עוד דברים רבים^[20].

העובר על איסורי חכמים

העובר על האיסורים שאסור חכמים משום הסכנה, ואומר הריני מסכן בעצמי, או איני מקפיד בכך, חייב מכת מרדות דרבנן^[21], והנזהר בהם תבוא עליו ברכת טוב^[22].

טעם שאין לוקה מן התורה

העובר על איסורי חכמים שגזרו משום הסכנה, לוקה מכת מרדות: בטעם הדבר, לדעת הסוברים שהאיסור להכניס עצמו לסכנה אינו אלא מדברי חכמים^[23], אף על פי שהאיסור נלמד מהכתובים, שנאמר השמר לך ושמור נפשך^[24], כתבו אחרונים שאסמכתא* בעלמא היא^[25], כיון שפשוטו של הכתוב אינו עוסק בסכנת הגוף^[26], ולכך לוקה עליהם מכת מרדות^[27]. ולדעת הסוברים שהאיסור להכניס עצמו לסכנה הוא מן התורה^[28], אלא שאין לוקים עליהם כשם שאין לוקים על חצי-שיעור*^[29], ולכך לוקה עליהם רק מכת מרדות^[30]. ולדעת הסוברים שהאיסור להכניס עצמו לסכנה גמורה הוא מן התורה ולסכנה שאינה גמורה מדברי חכמים^[31], הנכנס לסכנה גמורה לוקה מן התורה, והעובר על הדברים שאסרו חכמים שאינם סכנה גמורה אלא חשש סכנה, אינו לוקה אלא מכת מרדות^[32].

עתיד ליתן את הדין

עתיד אדם ליתן את הדין על מה שגרם מיתה לעצמו, כגון שנכנס למקום סכנה או שמתקוטט עם אדם אלים ורוצח ומחרפו ומגדפו^[33], שנאמר ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש^[34].

ספק סכנה

אסור לאדם להכניס עצמו אף לספק סכנה^[35].

אופנים שמותר להכנס לסכנה

לסמוך על שומר פתאים ה'

יש סכנות שמותר להכנס לתוכן, ולסמוך על מה שנאמר שומר פתאים ה'^[36]: וכגון מה שאמרו שלדעת חכמים קטנה מעוברת ומינקה אינם צריכות לשמש במוך אלא כדרכן, ושומר פתאים ה'^[37] , וכן מה שאמרו שמותר למול ביום מעונן וביום של רוח דרומית, כיון שנהגו למול בו, ואף שיש בו סכנה, שומר פתאים ה'^[38], וכן התירו להקיז דם בערב שבת אף שיש בו סכנה, כיון ששומר פתאים ה'^[39], וכן מותר לשמש מיטתו בלי לחשוש שהוא יום תשעים להריון, כיון ששומר פתאים ה'^[40], וכן מותר לאכול ענבים ותאים בלילה ואין צריך לחשוש למזיקים, כיון ששומר פתאים ה'^[41]. בגדר החילוק בין סכנה שמותר להכנס לתוכה לסכנה שאסורה, כתבו אחרונים שבסכנה רחוקה מותר להכנס, ואם נמצא שניזוקו מחמת הסכנה אין זה מחמת שלא נזהרו אלא עונש הוא מן השמים^[42]. ויש שכתבו שכיון שרבים עשו כך ולא ניזוקו, במקום שההיזק לא שכיח אין איסור להכנס לסכנה^[43]. ויש שכתבו באופן אחר, שדבר שהוא דרך העולם בכך, כגון תשמיש, אין איסור לעשותו אף במקום שיש מעט סכנה בדבר^[44], אמנם במקום שיש סכנה מרובה גם דברים שהם דרך העולם אסורים^[45].

כדי לקיים מצוה

להכניס עצמו לספק סכנה כדי לקיים מצווה, כתבו אחרונים שמותר^[46], אבל לא לסכנה גמורה שההיזק בה מצוי^[47].

לצורך פרנסה

מותר לאדם להכנס לסכנה לצורך פרנסה, שנאמר ואליו הוא נושא את נפשו^[48], מכאן למדו שמותר להכנס למקום סכנה כדי להתפרנס^[49]. וכגון מי שרוצה לצוד ציד ונכנס למקום חיות, שרשאי לעשות כן לפרנסתו, אף על פי שאסור לו לעשות כן אם אין כוונתו לפרנסה^[50]. ויש שכתבו שאסור לאדם להכנס לספק סכנה לצורך פרנסתו, ולא התירו אלא בספק רחוק ביותר, שדרכם של בני אדם להכנס לספק כזה, אבל בסכנה גמורה איסור גדול הוא^[51].

להכנס לסכנה כדי להנצל מיסורים

הרוצה להכנס לסכנה כדי להרפא מיסורים שאין בהם סכנה, יש שכתבו שאסור להכנס לסכנה זו^[52]. ויש שכתבו שאין למחות ביד אלו שנכנסים לסכנה כדי להנצל מיסורים^[53]. ויש שכתבו שמותר להכנס לסכנה במקום שיש יסורים, כיון שאפילו מותר לאבד עצמם לדעת – לסוברים כן^[54] – כדי להנצל מיסורים^[55].

סכנה על מנת להנצל מסכנה גדולה

להכנס לסכנה כדי להנצל מסכנה גדולה, וכגון חיסון שיש בו חשש סכנה קל, שנותנים הרופאים כדי להנצל ממחלה מסוכנת ביותר, כתבו אחרונים שמותר^[56].

במלחמה

מותר לצאת למלחמה אף על פי שיש בזה סכנה, ובטעם הדבר, יש שפירשו שהוא משום שכך היא דרך העולם^[57], ויש שפירשו שהמלחמה היא ממשפטי המלוכה, ואין גדריה כשאר המצוות, ולכן אף שבשאר מצוות אסור להכנס לסכנה, במלחמה מותר^[58].

מחיית עמלק

להכנס לסכנה כדי למחות את עמלק, משמע מדברי ראשונים שאסור^[59], שכתבו שמי שיכול להרוג עמלק – או שבעה עממין – מבלי שיסתכן בדבר ולא הרגם, ביטל מצות עשה^[60]. ויש מהאחרונים שפירשו שהיינו דוקא כשפוגש בו שלא בשעת מלחמה, אבל בשעת המלחמה צריך לסכן עצמו, כשאר חובות המלחמה^[61].

מנהג העולם

דבר שמנהג העולם לעשותו ולצורך ישובו של עולם נעשה, מותר לעשותו אף כשיש בו סכנה, וכגון ללכת במדבר ובים, אף שההולך בהם מברך הגומל, כיון שיש בהם סכנה^[62], מכל מקום אין איסור לילך בהם^[63], וכן מצינו שמותר לצאת למלחמה – ואפילו מלחמת הרשות - אף על פי שיש שם סכנה גמורה, כיון שדבר זה נצרך לישוב העולם^[64], וכן מטעם זה מותר לאשה להזקק לבעלה אף על פי שבלידה יש סכנה^[65].

ספק סכנה להצלת השני

במקום פיקוח נפש, אמרו בירושלמי שצריך להכניס עצמו לספק סכנה כדי להציל את השני^[66]; ויש שכתבו שחיוב גמור הוא^[67], ואפילו במקום של ספק הצלה חיוב גמור הוא^[68]; אבל יש מהאחרונים שכתב שאין זה חיוב אלא מידת חסידות להכניס עצמו לסכנה כדי להציל את חבירו^[69]; ויש מהאחרונים שכתבו שרשות היא להכניס עצמו לסכנה כדי להציל את חבירו^[70]. ותמהו אחרונים על כל אלו, שהרי החיוב להציל את חבירו הוא מחמת שנאמר לא תעמוד על דם רעך^[71], ופיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה^[72], ואם כן ראוי שידחה גם את האיסור של לא תעמוד על דם רעך^[73]; ויש חולקים וסוברים שאסור לאדם להכניס עצמו לסכנה כדי להציל את חבירו^[74], ואפילו במקום שימות חבירו מיתה ודאית אם לא יצילנו, אסור להכנס לסכנה כדי להצילו^[75]; ויש שכתבו שלשיטה זו אף לספק סכנה אינו מחויב – ואף יש שכתבו שאסור לו^[76] - להכניס עצמו כדי להציל את חבירו ממיתה ודאית^[77], ואפילו כל כלל ישראל בסכנה אסור להכניס עצמו לסכנה כדי להצילם^[78].

בהצלת ודאית

באופן שודאי יציל את חבירו, ואפילו אם הוא עצמו ימות חבירו ינצל, יש מהאחרונים שכתבו שצריך להכניס עצמו לסכנה כדי להציל את חבירו^[79]. ויש מהאחרונים שחילקו בין סכנה שאדם הכניס את עצמו, שאין חבירו מחויב להכניס עצמו לסכנה לבין מקום שנכנס לסכנה שלא מחמת מעשיו, שבזה חבירו מחויב להכנס לספק סכנה כדי להצילו^[80]. ויש סוברים שהדבר תלוי במחלוקת תנאים, שיש מהתנאים שסוברים שמותר להכניס עצמו לספק סכנה כדי להציל את חבירו ויש סוברים שלא יכנס לספק סכנה כדי להציל את חבירו^[81], ולדבריהם הלכה כהסוברים שלא יכנס לספק סכנה כדי להציל את חבירו^[82], ופירשו שהירושלמי שסובר שיכנס לספק סכנה כדי להציל את חבירו^[83], פסק כדעת התנאים שסוברים כן, ואין הלכה כן^[84]. ויש סוברים שיש חילוק בדבר, שאם שניהם תלמידי חכמים או עמי ארצות – וכל שכן אם המציל תלמיד חכם שרואה עם הארץ בסכנה - אסור להכנס לסכנה כדי להציל את חבירו, אבל אם המציל עם הארץ והניצול תלמיד חכם, מותר לו להכניס עצמו לסכנה כדי להצילו, אבל אין זה חיוב אלא ממידת חסידות^[85].

רופא שנכנס לסכנה כדי להציל חולה

רופא הרוצה לכנס לסכנה כדי להציל חולה, יש מהאחרונים שכתבו שרשאי – אף לדעת הסוברים שסתם אדם אינו רשאי להכנס לסכנה כדי להציל את חבירו^[86] - כיון שנאמר בתורה ורפא ירפא^[87], ולמדו שניתנה רשות לרופא לרפא^[88], ואין לחלק בין מקום שהחולי מדבק ומסוכן למקום שאינו מסוכן^[89], ועוד טעם יש להתירו – יותר משאר בני אדם – כיון שכך היא דרכו של עולם שרופא מרפא את החולים, וכיון שכן היא הדרך אין זה נחשב שמכניס עצמו לסכנה^[90]. ועוד טעם יש להתיר, כיון שמרפא אנשים לפרנסתו, ומותר לאדם להכנס לסכנה לצורך פרנסתו^[91].

סכנה גדולה

במקום סכנה גדולה, שנוטה בודאי שימות אם יציל את חבירו^[92], יש שכתבו שאף לדעת הסוברים שבכל ספק סכנה חייב להכנס כדי להציל את חבירו^[93], בסכנה גדולה כזו אינו חייב^[94].

ספק סכנה כדי להציל חבירו מאיסור עריות

לדעת הסוברים שצריך אדם להכניס עצמו לספק סכנה כדי להציל את חבירו^[95], יש שכתבו שהוא הדין להכניס עצמו לספק סכנה כדי להצילו שלא יבוא על הערוה^[96].

סכנה של חיי שעה

מותר להכנס לסכנת חיי שעה כדי להנצל, וכגון חולה מסוכן שאם לא ילך לרופא ימות ודאי, מותר לו לילך להתרפא אצל רופא גוי, ואף שכל רופא גוי חשוד על הרציחה, מכל מקום כיון שבלא הרפואה ודאי ימות, אין כאן סכנה אלא של חיי שעה^[97], ולחיי שעה אין חוששים שנאמר אם אמרנו נבוא העיר והרעב שם ומתנו שם^[98], ואף שיכולים למות ולהפסיד חיי שעה, אין חוששים לזה^[99]. וכיוצא בזה פסקו אחרונים בחולה שאין לו רפואה, ואמר הרופא שיש תרופה – או ניתוח^[100] - שאם תועיל יתרפא ואם לא ימות מיד, שמותר לקחתה כיון שמותר להכנס לסכנה כשאין כאן אלא חיי שעה^[101].

בגדר חיי שעה, נראה מדברי אחרונים שאין הבדל בין חיי שעה של יום או יומיים לחיי שעה של כמה חודשים^[102], ויש שכתבו שעד י"ב חודש חשוב כחיי שעה^[103], והיינו באופן שעתיד למות מחולי זה דוקא בתוך י"ב חודש^[104]. אבל יש שכתבו שאפילו אם עומד למות מחמת סיבה אחרת תוך י"ב חודש – וכגון שהמלך עומד להורגו – חייו חשובים כחיי שעה^[105].

החיוב להכנס לסכנת חיי שעה

הכניסה לסכנה של חיי שעה כדי להנצל, כתבו אחרונים שאינה חובה אלא רשות, ואם אין החולה רוצה לסכן עצמו רשאי^[106], אמנם אם מסתבר ביותר שינצל, חייב לסכן חיי שעה לצורך זה^[107].

הערות שוליים