מיקרופדיה תלמודית:לוחש על המכה: הבדלים בין גרסאות בדף

הגדרת הערך - איסור לחישת פסוק על מכה

האיסור

אסור ללחוש פסוק על מכה (משנה סנהדרין צ א, וגמ' שם קא א, ושבועות טו ב; ירושלמי עירובין י יא; רמב"ם עבודה זרה יא יב; טוש"ע יו"ד קעט ח), ואפילו בלא רקיקה (כן משמע משבועות שם, וירושלמי שם; רשב"א שבועות שם; רא"ש סנהדרין יא ד; פסקי ריא"ז שם יא ג יא; הגהות סמ"ק ד; טוש"ע שם)^[1], ואפילו על מכה של הלוחש עצמו (כן משמע משבועות שם), שאסור להתרפא בדברי תורה (ראה ערך רפואה. כן משמע מרמב"ם שם, ורשב"א שם, וטור שם), ויש מן הראשונים שכתבו שמלבד איסור זה, עובר הלוחש משום מנחש (ראה ערכו), ומשום חובר-חבר (ראה ערכו. רמב"ם שם; כן משמע מחינוך תקיב; טור שם).

על מה אסור ללחוש

האיסור ללחוש הינו על מכה (משנה סנהדרין צ א, וגמ' שם קא א, ושבועות טו ב; ירושלמי עירובין שם), וכן אסור לקרוא דברי תורה על תינוק כדי שלא יבָּעֵת (כן משמע מירושלמי שבת ו ב, ורמב"ם שם, וטוש"ע שם ט), אבל מותר לקרוא פסוקים כדי להגן מן המזיקין (כן משמע משבועות שם, וירושלמי שם ושם, וטור שם; רמב"ם שם; שו"ע שם י), כגון לקרוא פסוק בלילה על מיטתו (כן משמע מגמ' שם; טור שם), וכן להגן עליו ממכה או חולי (פרישה שם סק"כ)^[2]. ונחלקו ראשונים:

• יש סוברים שאף שאר חוליים חשובים כמכה, ואסור ללחוש עליהם (כן משמע מרמב"ם שם, ושו"ת הרשב"א ב רפא, וטור שם; בית יוסף שם).

• ויש סוברים שאין איסור ללחוש אלא על מכה - הבאה בידי אדם (תפארת למשה יו"ד שם) - אבל על חולי - שבידי שמים (תפארת למשה שם) - מותר ללחוש (כן משמע מהריטב"א שבועות שם; פסקי ריא"ז סנהדרין שם, בשם הרי"ד, והסכים עמו; שלטי גבורים ברכות ג א בדפי הרי"ף ג, בשמו; תפארת למשה שם), וכן כשיש מכה שאינה ניכרת, כגון שיש עליו עין-הרע (ראה ערכו), מותר ללחוש (הגהות סמ"ק שם).

ללא הזכרת שם שמים

לחישת פסוק על מכה בלא הזכרת שם שמים^[3], אמרו אמוראים שהיא אסורה (רב בסנהדרין קא א, לפי הרי"ף שם, ורא"ש שם יא ד; רבי חנינא בגמ' שם, לפי בית יוסף שם; רבי יהושע בן לוי בירושלמי סנהדרין י א, ופני משה שם), וכן כתבו ראשונים להלכה (כן משמע מרמב"ם ושו"ע שם; רא"ש שם; טור שם; ט"ז שם סק"ו); ויש מהאמוראים שאמר שהלוחש על המכה שאין לו חלק לעולם הבא (ראה להלן: חלקו לעולם הבא), הוא כשרקק, ומשום שהזכיר שם שמים על הרקיקה (רבי יוחנן בגמ' שם), ונחלקו ראשונים אם אף הוא מודה שבלא הזכרת שם שמים אסור ללחוש על המכה, ולא אמר שהאיסור הוא בהזכרת שם שמים אלא לענין לחישה שמחמתה אין לו חלק לעולם הבא (כן משמע מהרי"ף שם; רא"ש שם; רבנו יהונתן שם); או שלדעתו לחישה על המכה בלא הזכרת שם שמים מותרת, והלכה כמותו (רמ"ה שם).

חלק מפסוק

לחישת חלק מפסוק, ואף תיבה אחת, אם הלוחש מכוין ללחשו בתורת דברי תורה - אסור (הלכות קטנות לז).

תורה שבעל פה

לחישת תורה-שבעל-פה (ראה ערכו) על המכה - אסורה (כן משמע מפרישה שם ס"ק יז).

בלעז

לחישת פסוקים בלשון לעז, נחלקו הפוסקים:

• יש פוסקים שהיא מותרת (רמ"א שם ח, בשם יש אומרים, על פי רש"י שם ד"ה וברוקק, בשם רבו), אלא שמכל מקום ברוקק, טוב להיזהר שלא להזכיר אפילו בלשון לעז (רמ"א שם).

• ויש פוסקים שהיא אסורה (ב"ח שם, שכן דעת כל הפוסקים; חכמת אדם פט ט).

להינצל בזכות דברי תורה

לחישה שאין מוזכר בה ענין רפואה, ואינו לוחשה לשם רפואה, אלא לחשה על המכה להינצל בזכות דברי התורה שהזכיר, נחלקו בה אמוראים אם אסורה (רבי חנינא בגמ' שם, לפי רש"י ד"ה ואפילו ויקרא), וכן הלכה (בית יוסף שם); או מותרת (כן משמע מרבי יהושע בן לוי ורב בגמ' שם, לפי רש"י ד"ה אפילו נגע)^[4].

חלקו לעולם הבא

הלוחש על מכה, ואומר את הכתוב: כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ (שמות טו כו), יש מהתנאים ואמוראים סוברים שאין לו חלק לעולם-הבא (ראה ערכו. רבי עקיבא במשנה סנהדרין צ א; רבי יהושע בן לוי בירושלמי שם י א), שהוא בכלל הכופרים בתורה, כיון שהוא עושה ממנה רפואת הגוף, והתורה אינה אלא רפואת הנפש, שנאמר: וְיִהְיוּ חַיִּים לְנַפְשֶׁךָ (משלי ג כב. רמב"ם עבודה זרה יא יב); ויש מהתנאים שפירטו את אלה שאין להם חלק לעולם הבא, ולא מנו את הלוחש על מכה (תנא קמא במשנה שם), ונחלקו ראשונים אם מודים שאין לו חלק לעולם הבא (קונטרס הראיות סנהדרין קא א); או שחולקים וסוברים שיש לו חלק לעולם הבא, ואין בזה אלא איסור (ראה לעיל: האיסור), ומכל מקום אין הלכה כמותם (רמ"ה שם צ א); או שחולקים, והלכה כמותם שיש לו חלק לעולם הבא (רמב"ם תשובה ג ו, לפי באר שבע שם ק ב, ותפארת למשה יו"ד קעט, ומקראי קדש ומרכבת המשנה עבודה זרה יא יב).

כשאינו רוקק

הלוחש על מכה ואינו רוקק, יש לו חלק לעולם הבא (כן משמע מאבא שאול משום רבי עקיבא בתוספתא סנהדרין (צוקרמאנדל) יב י; רבי יוחנן בגמ' שם, ושבועות טו ב; רב בירושלמי שם; כן משמע מרבי יהושע בן לוי בירושלמי שם; רבנו חננאל שבועות שם; רא"ש שם יא ד; פסקי ריא"ז שם יא ג יא; טור יו"ד קעט, בשם ר"י; שו"ע שם ח)^[5], ואף ברוקק לא אמרו אלא כשהוא לוחש אחר הרקיקה, שנראה שלחש על הרקיקה, ולא כשלחש ואחר כך רקק (כן משמע מרש"י סנהדרין שם ד"ב וברוקק, בשם רבו; שו"ע שם)^[6].

הלחש

הלחש שהלוחשו אין לו חלק לעולם הבא, נחלקו בו אמוראים:

• יש סוברים שלא אמרו כן אלא על הלוחש כתוב שיש בו שם ה', לפי שאין מזכירים שם שמים על הרקיקה (רבי יוחנן בגמ' שם ושם; בן ידיד עבודה זרה שם, בדעת רב ורבי חנינא)^[7], והוא הדין המזכיר שם שמים בלא פסוק (כן משמע מרש"י סנהדרין שם ד"ה וברוקק; ספר הכללים בחמרא וחיי סנהדרין שם), וכן הלכה (רי"ף שם; רא"ש שם; טור יו"ד קעט, בשם ר"י; כן משמע מהרמ"א שם ח)^[8].

• ויש סוברים שאפילו האומר את הכתוב: נֶגַע צָרַעַת כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן (ויקרא יג ט) אין לו חלק לעולם הבא (רבי יהושע בן לוי בירושלמי סנהדרין י א; רב בגמ' שם, לפי רי"ף שם, ורש"י שם ד"ה ואפילו נגע, ורא"ש שם יא ד), ואף על פי שאין בו שם שמים (רי"ף שם; רש"י שם; רא"ש שם), מפני שׁאמָרוֹ לשם רפואה (רש"י שם).

בלעז

הרוקק על המכה ומזכיר שם בלשון לעז, יש מן הראשונים סוברים שאינו חשוב כמזכיר את השם על הרקיקה (רש"י שם ד"ה וברוקק, בשם רבו; סמ"ג עשין ד, בשם רבי יעקב, שכתב בשם רש"י), ונחלקו אחרונים אם הוא אף לסוברים שהאיסור הוא גם בלא הזכרת השם (ראה לעיל), שלא נאסר אלא בלשון הקודש, ולא בלשון לעז (כן משמע מהרמ"א שם, בשם יש אומרים); או שלא הותר אלא מפני שאין האיסור אלא בהזכרת שם שמים, לסוברים כן (ראה לעיל), ושם ה' בלעז אינו חשוב שם שמים (ראה ערך כנויי ה': הכינויים ומהותם. כן משמע מהש"ך שם ס"ק יא)^[9].

המכה

המכה שהלוחש עליה אין לו חלק לעולם הבא, נחלקו בה ראשונים:

• יש סוברים שלאו דווקא מכה, אלא כל חולי בכלל מכה הוא (רמב"ם עבודה זרה יא יב, לפי בית יוסף שם; טור שם, בשם ר"י, לפי הב"ח שם; שו"ע שם), אבל כשאינו לוחש על חולי אלא כדי להגן - מותר, אף כשהוא רוקק ולוחש (ב"ח שם).

• יש סוברים שלא אמרו אלא מכה - כגון מכת חץ או חרב (ב"ח שם) - אבל הלוחש על חולי, או על תינוק שאינו יכול לישון - אף על פי שאסור לעשות כן (ראה לעיל: האיסור) - יש לו חלק לעולם הבא (טור שם, בשם ר"י, לפי הבית יוסף שם).

• ויש סוברים שאף בלא חולי אסור לרקוק וללחוש (הגהות סמ"ק ד; כן משמע מט"ז שם סק"ה).

הערות שוליים