אנציקלופדיה תלמודית:סמיכת זקנים: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
(Added new Talmudit entry)
 
אין תקציר עריכה
 
(גרסת ביניים אחת של משתמש אחר אחד אינה מוצגת)
שורה 1: שורה 1:
{{אנציקלופדיה_תלמודית}}
{{אנציקלופדיה_תלמודית}}
= סְמִיכַת זְקֵנִים =
'''הגדרת הערך''' - מינוי תלמיד חכם הראוי לכך כ"סמוך", שיוכל לדון בדינים מסויימים.  
'''הגדרת הערך - '''
מינוי תלמיד חכם הראוי לכך כ"סמוך", שיוכל לדון בדינים מסויימים.  


א. '''מהותה וגדרה'''
== '''מהותה וגדרה''' ==


מינוי חכמים – &quot;זקנים&quot; – לדיינות נקרא &quot;סמיכה&quot;<ref>עי' רמב&quot;ם סנהדרין פ&quot;ד ה&quot;ב.</ref>, או &quot;סמיכת זקנים&quot; – ובלשון הירושלמי מצינו שנקרא &quot;מינוי&quot;<ref>עי' סנהדרין יד א, אין סומכים בחו&quot;ל, ועי' ירו' ביכורים פ&quot;ה ה&quot;ג, אין ממנים בחו&quot;ל, וע&quot;ע סנהדרין שם: הרב סומך את תלמידיו, ובירו' הוריות פ&quot;ג ה&quot;ב: הרב ממנה את תלמידיו. ועי' מרגליות הים סנהדרין יג ב אות טו ואות יט, שכיון שאין סומכים כיום ביד, עי' ציון 12, לכך נקרא מינוי ולא סמיכה.</ref> - וכן פירשו ראשונים מה שאמרו סמיכת זקנים בשלשה<ref>משנה סנהדרין ב א; תוספתא סנהדרין פ&quot;א ה&quot;א.</ref> - שהיינו מינוי דיינים בשלשה<ref>רמב&quot;ם בפהמ&quot;ש שם. אמנם עי' רש&quot;י למשנה שם ורמ&quot;ה ור&quot;י מלוניל ומאירי שם יג ב, שפי' שסמיכה זו היא סמיכת פר העלם דבר של ציבור, ע&quot;ע סמיכה. ועי' רע&quot;ב שם פ&quot;א מ&quot;ג, שפי' שהסמיכה האמורה היא גם סמיכה זקנים וגם סמיכת הפר, ועי' רמב&quot;ם בפיהמ&quot;ש מנחות פ&quot;ט מ&quot;ז.</ref>.
מינוי חכמים – &quot;זקנים&quot; – לדיינות נקרא &quot;סמיכה&quot;<ref>עי' רמב&quot;ם סנהדרין פ&quot;ד ה&quot;ב.</ref>, או &quot;סמיכת זקנים&quot; – ובלשון הירושלמי מצינו שנקרא &quot;מינוי&quot;<ref>עי' סנהדרין יד א, אין סומכים בחו&quot;ל, ועי' ירו' ביכורים פ&quot;ה ה&quot;ג, אין ממנים בחו&quot;ל, וע&quot;ע סנהדרין שם: הרב סומך את תלמידיו, ובירו' הוריות פ&quot;ג ה&quot;ב: הרב ממנה את תלמידיו. ועי' מרגליות הים סנהדרין יג ב אות טו ואות יט, שכיון שאין סומכים כיום ביד, עי' ציון 12, לכך נקרא מינוי ולא סמיכה.</ref> - וכן פירשו ראשונים מה שאמרו סמיכת זקנים בשלשה<ref>משנה סנהדרין ב א; תוספתא סנהדרין פ&quot;א ה&quot;א.</ref> - שהיינו מינוי דיינים בשלשה<ref>רמב&quot;ם בפהמ&quot;ש שם. אמנם עי' רש&quot;י למשנה שם ורמ&quot;ה ור&quot;י מלוניל ומאירי שם יג ב, שפי' שסמיכה זו היא סמיכת פר העלם דבר של ציבור, ע&quot;ע סמיכה. ועי' רע&quot;ב שם פ&quot;א מ&quot;ג, שפי' שהסמיכה האמורה היא גם סמיכה זקנים וגם סמיכת הפר, ועי' רמב&quot;ם בפיהמ&quot;ש מנחות פ&quot;ט מ&quot;ז.</ref>.
שורה 78: שורה 76:
הנסמכים היו נקראים בתואר רב: בבבל היו נקראים &quot;רב&quot;, ובארץ ישראל היו נקראים &quot;רבי&quot;<ref>עי' אגרת שנייה לרב שרירא גאון, מהד' לוין עמ' 125, וע&quot;ש שהחלו בתואר &quot;רבי&quot; כשהחלו לקרוא את משפחת הנשיאים בתואר &quot;רבן&quot;.</ref>.
הנסמכים היו נקראים בתואר רב: בבבל היו נקראים &quot;רב&quot;, ובארץ ישראל היו נקראים &quot;רבי&quot;<ref>עי' אגרת שנייה לרב שרירא גאון, מהד' לוין עמ' 125, וע&quot;ש שהחלו בתואר &quot;רבי&quot; כשהחלו לקרוא את משפחת הנשיאים בתואר &quot;רבן&quot;.</ref>.


== '''הסומכים והנסמכים''' ==
==== מנין הסומכים ====
==== מנין הסומכים ====
'''ב. הסומכים והנסמכים'''
סמיכת זקנים נעשית בבית דין של שלושה דיינים<ref>עי' משנה סנהדרין ב א (וע&quot;ש, שהם דברי ר' שמעון, וכ&quot;ה בגמ' שם ג ב, אמנם עי' יבמות קא ב: ר' יוסי, ועי' בפיהמ&quot;ש: ר' מאיר) ותוספתא סנהדרין פ&quot;א ה&quot;א שסמיכה בשלושה, ועי' ר' יוחנן בגמ' שם יג ב, שהסמיכה האמורה במשנה היא סמיכת זקנים. ובתוספתא שם: סמיכה וסמיכת זקנים, ועי' פני משה וקה&quot;ע בירו' שם, שסמיכה אחת היא מינוי הדיינים והשניה היא סמיכת זקנים, ובמנחת ביכורים שם פי' שהסמיכה הראשונה היא סמיכה על קרבן, ע&quot;ע סמיכה.</ref>. ויש שפירשו שלדעת ר' יהודה בחמשה<ref>עי' משנה ובתוספתא שם, שסמיכה בחמשה, שלא נתבאר אם הכוונה לסמיכת זקנים או לסמיכת עגלה ערופה, ע&quot;ע, ועי' הגמ&quot;י לרמב&quot;ם דלהלן, שפי' שהרמב&quot;ם לענין סמיכת זקנים פסק כר&quot;ש ולא כר&quot;י; עי' באר שבע סוטה מד ב. ועי' תוס' סנהדרין יד א ד&quot;ה ועריפת.</ref>, ויש סוברים שאף לדעת ר' יהודה סמיכת זקנים בשלושה<ref>כסף משנה שם, בפי' המשנה שהסמיכה שנחלק עליה ר&quot;י היא סמיכת עגלה, ועי' באר שבע שם שתמה.</ref>. להלכה סמיכת זקנים בשלושה<ref>רמב&quot;ם סנהדרין פ&quot;ד ה&quot;ה. ועי' בפיהמ&quot;ש שם: והלכה כר&quot;י, ועי' נחל איתן פ&quot;ה אות ג' וז' שהרמב&quot;ם בהלכות חזר בו ממה שפסק בפיהמ&quot;ש, ועי' תויו&quot;ט למשנה שם.</ref>. בתלמוד שאלו מה מקור הדין שסמיכה בשלושה, ולא השיבו<ref>עי' סנהדרין יג א: בשלושה מנלן, וע&quot;ש שנשארו בקשיא. ועי' רש&quot;י ורמ&quot;ה. אמנם מהר&quot;ח והרמ&quot;ה שם נראה שגרסו סמיכה מנלן, היינו מה מקור עיקר דין סמיכה, ולא מנין הסומכים, ועי' דק&quot;ס שם אות כ. ועי' חמרא וחיי שם.</ref>, ואף על פי כן להלכה צריך שלושה<ref>עי' לעיל, ועי' רדב&quot;ז לרמב&quot;ם שם, שאע&quot;פ שנשארו בקשיא, מ&quot;מ הדין נשאר שסמיכה בג'.</ref>, אלא שיש שכתבו שמנין הסומכים אינו מן התורה אלא מתקנת חכמים<ref>מנ&quot;ח מ' תצא. וכן הוכיח הרי&quot;א הרצוג בס' תחוקה לישראל ע&quot;פ התורה, כרך ג' עמ' 290.</ref>.
סמיכת זקנים נעשית בבית דין של שלושה דיינים<ref>עי' משנה סנהדרין ב א (וע&quot;ש, שהם דברי ר' שמעון, וכ&quot;ה בגמ' שם ג ב, אמנם עי' יבמות קא ב: ר' יוסי, ועי' בפיהמ&quot;ש: ר' מאיר) ותוספתא סנהדרין פ&quot;א ה&quot;א שסמיכה בשלושה, ועי' ר' יוחנן בגמ' שם יג ב, שהסמיכה האמורה במשנה היא סמיכת זקנים. ובתוספתא שם: סמיכה וסמיכת זקנים, ועי' פני משה וקה&quot;ע בירו' שם, שסמיכה אחת היא מינוי הדיינים והשניה היא סמיכת זקנים, ובמנחת ביכורים שם פי' שהסמיכה הראשונה היא סמיכה על קרבן, ע&quot;ע סמיכה.</ref>. ויש שפירשו שלדעת ר' יהודה בחמשה<ref>עי' משנה ובתוספתא שם, שסמיכה בחמשה, שלא נתבאר אם הכוונה לסמיכת זקנים או לסמיכת עגלה ערופה, ע&quot;ע, ועי' הגמ&quot;י לרמב&quot;ם דלהלן, שפי' שהרמב&quot;ם לענין סמיכת זקנים פסק כר&quot;ש ולא כר&quot;י; עי' באר שבע סוטה מד ב. ועי' תוס' סנהדרין יד א ד&quot;ה ועריפת.</ref>, ויש סוברים שאף לדעת ר' יהודה סמיכת זקנים בשלושה<ref>כסף משנה שם, בפי' המשנה שהסמיכה שנחלק עליה ר&quot;י היא סמיכת עגלה, ועי' באר שבע שם שתמה.</ref>. להלכה סמיכת זקנים בשלושה<ref>רמב&quot;ם סנהדרין פ&quot;ד ה&quot;ה. ועי' בפיהמ&quot;ש שם: והלכה כר&quot;י, ועי' נחל איתן פ&quot;ה אות ג' וז' שהרמב&quot;ם בהלכות חזר בו ממה שפסק בפיהמ&quot;ש, ועי' תויו&quot;ט למשנה שם.</ref>. בתלמוד שאלו מה מקור הדין שסמיכה בשלושה, ולא השיבו<ref>עי' סנהדרין יג א: בשלושה מנלן, וע&quot;ש שנשארו בקשיא. ועי' רש&quot;י ורמ&quot;ה. אמנם מהר&quot;ח והרמ&quot;ה שם נראה שגרסו סמיכה מנלן, היינו מה מקור עיקר דין סמיכה, ולא מנין הסומכים, ועי' דק&quot;ס שם אות כ. ועי' חמרא וחיי שם.</ref>, ואף על פי כן להלכה צריך שלושה<ref>עי' לעיל, ועי' רדב&quot;ז לרמב&quot;ם שם, שאע&quot;פ שנשארו בקשיא, מ&quot;מ הדין נשאר שסמיכה בג'.</ref>, אלא שיש שכתבו שמנין הסומכים אינו מן התורה אלא מתקנת חכמים<ref>מנ&quot;ח מ' תצא. וכן הוכיח הרי&quot;א הרצוג בס' תחוקה לישראל ע&quot;פ התורה, כרך ג' עמ' 290.</ref>.


שורה 120: שורה 116:
לא מצאו הסנהדרין מישהו הראוי להוראה, יש מהראשונים שנסתפקו אם יכולים להושיב בסנהדרין מי שאינו ראוי להוראה<ref>תוס' הרא&quot;ש הוריות ז א ד&quot;ה ה&quot;ד.</ref>.
לא מצאו הסנהדרין מישהו הראוי להוראה, יש מהראשונים שנסתפקו אם יכולים להושיב בסנהדרין מי שאינו ראוי להוראה<ref>תוס' הרא&quot;ש הוריות ז א ד&quot;ה ה&quot;ד.</ref>.


=== ג. ביטול הסמיכה וחידושה  ===
== '''ביטול הסמיכה וחידושה''' ==


חכמי ישראל היו מצטערים ומשתדלים – ומוסרים את נפשם<ref>עי' להלן.</ref> – כדי לסמוך את החכמים כדי שישארו סמוכים בישראל, ויוכלו לדון דיני קנסות<ref>עי' רמב&quot;ם פ&quot;ד מסנהדרין ה&quot;א והי&quot;א, ע&quot;פ סנהדרין יד א.</ref>. וכן מצינו שאמר רב יהודה אמר רב, ברם זכור אותו האיש לטוב ורבי יהודה בן בבא שמו, שאלמלא הוא בטלו דיני קנסות בישראל, שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה גזירה על ישראל שכל הסומך יהרג, וכל הנסמך יהרג, ועיר שסומכים בה תיחרב ותחומים שסומכים בה יעקרו<ref>סנהדרין יג ב-יד א. ועי' מהרש&quot;א בח&quot;א, בטעם שגזרו על הסומכים ועל העיר.</ref>, מה עשה ר' יהודה בן בבא, הלך וישב לו בין שני הרים גדולים, ובין שתי עיירות גדולות, ובין שני תחומי שבת, בין אושא לשפרעם, וסמך שם חמשה זקנים, ואלו הם: ר' מאיר, ור' יהודה, ור' שמעון, ור' יוסי, ור' אלעזר בן שמוע, רב אויא מוסיף אף ר' נחמיה, ובאו האויבים והרגו את ר' יהודה בן בבא<ref>סנהדרין שם.</ref>. הטעם שסמך ר' יהודה בן בבא אף שסיכן את נפשו, הוא כיון שהיה הסמוך האחרון, וחשש שמא ימות ותתבטל הסמיכה מישראל<ref>תשו' הר&quot;י בירב בקונטרס הסמיכה לרלב&quot;ח דף רפ&quot;ה ע&quot;ג. ועי' להלן: ביטול הסמיכה וחידושה.</ref>. ואף על פי שהסמיכה אינה ממצוות שהן ביהרג-ואל-יעבור*, מסר ר' יהודה בן בבא נפשו עליה לפי שהיתה גזירה על ביטולה, ובשעת השמד מחוייבים למסור את הנפש אפילו על מצוה קלה<ref>הר&quot;י ריישר בעיון יעקב שם עפ&quot;י סנהדרין עד א. וע&quot;ע יהרג ואל יעבור: בשעת השמד.</ref>.
חכמי ישראל היו מצטערים ומשתדלים – ומוסרים את נפשם<ref>עי' להלן.</ref> – כדי לסמוך את החכמים כדי שישארו סמוכים בישראל, ויוכלו לדון דיני קנסות<ref>עי' רמב&quot;ם פ&quot;ד מסנהדרין ה&quot;א והי&quot;א, ע&quot;פ סנהדרין יד א.</ref>. וכן מצינו שאמר רב יהודה אמר רב, ברם זכור אותו האיש לטוב ורבי יהודה בן בבא שמו, שאלמלא הוא בטלו דיני קנסות בישראל, שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה גזירה על ישראל שכל הסומך יהרג, וכל הנסמך יהרג, ועיר שסומכים בה תיחרב ותחומים שסומכים בה יעקרו<ref>סנהדרין יג ב-יד א. ועי' מהרש&quot;א בח&quot;א, בטעם שגזרו על הסומכים ועל העיר.</ref>, מה עשה ר' יהודה בן בבא, הלך וישב לו בין שני הרים גדולים, ובין שתי עיירות גדולות, ובין שני תחומי שבת, בין אושא לשפרעם, וסמך שם חמשה זקנים, ואלו הם: ר' מאיר, ור' יהודה, ור' שמעון, ור' יוסי, ור' אלעזר בן שמוע, רב אויא מוסיף אף ר' נחמיה, ובאו האויבים והרגו את ר' יהודה בן בבא<ref>סנהדרין שם.</ref>. הטעם שסמך ר' יהודה בן בבא אף שסיכן את נפשו, הוא כיון שהיה הסמוך האחרון, וחשש שמא ימות ותתבטל הסמיכה מישראל<ref>תשו' הר&quot;י בירב בקונטרס הסמיכה לרלב&quot;ח דף רפ&quot;ה ע&quot;ג. ועי' להלן: ביטול הסמיכה וחידושה.</ref>. ואף על פי שהסמיכה אינה ממצוות שהן ביהרג-ואל-יעבור*, מסר ר' יהודה בן בבא נפשו עליה לפי שהיתה גזירה על ביטולה, ובשעת השמד מחוייבים למסור את הנפש אפילו על מצוה קלה<ref>הר&quot;י ריישר בעיון יעקב שם עפ&quot;י סנהדרין עד א. וע&quot;ע יהרג ואל יעבור: בשעת השמד.</ref>.
שורה 148: שורה 144:
לסוברים שאפשר לחדש את הסמיכה, צריך שיתכנסו כל החכמים שבארץ ישראל<ref>עי' רמב&quot;ם סנהדרין ד יא.</ref>, אמנם יש מהאחרונים שסובר, שלחידוש הסמיכה צריך שיסכימו כל החכמים בעולם, ואין די בהסכמת כל חכמי ארץ ישראל<ref>ריא&quot;ה הרצוג בקובץ תלפיות שנה ו (תשי&quot;ג) מעמ' 89 ואילך, ונדפס בס' תחוקה לישראל ע&quot;פ התורה מאת הרב הרצוג כרך ג, מעמ' 260 ואילך, ועיי&quot;ש עמ' 262, וע&quot;ש שנקט שצריך לגרוס בדברי הרמב&quot;ם שם: אם יתכנסו כל החכמים בארץ ישראל, ולא &quot;שבארץ ישראל&quot;. אמנם הרדב&quot;ז והכ&quot;מ והלח&quot;מ, והרע&quot;ב והתויו&quot;ט ריש סנהדרין, גורסים 'שבארץ ישראל', וכן גורסים ר&quot;י בירב ורלב&quot;ח בקונ' הסמיכה ובית יוסף חו&quot;מ סי' רצה אות ה, וכפתור ופרח פ&quot;י. וכן הרשב&quot;א ב&quot;ק לו ב, הביא דברי הרמב&quot;ם: הסכימו כל חכמי ארץ לסמוך, ובמאירי סנהדרין יד א: כל דייני ארץ ישראל הסכימו.</ref>.
לסוברים שאפשר לחדש את הסמיכה, צריך שיתכנסו כל החכמים שבארץ ישראל<ref>עי' רמב&quot;ם סנהדרין ד יא.</ref>, אמנם יש מהאחרונים שסובר, שלחידוש הסמיכה צריך שיסכימו כל החכמים בעולם, ואין די בהסכמת כל חכמי ארץ ישראל<ref>ריא&quot;ה הרצוג בקובץ תלפיות שנה ו (תשי&quot;ג) מעמ' 89 ואילך, ונדפס בס' תחוקה לישראל ע&quot;פ התורה מאת הרב הרצוג כרך ג, מעמ' 260 ואילך, ועיי&quot;ש עמ' 262, וע&quot;ש שנקט שצריך לגרוס בדברי הרמב&quot;ם שם: אם יתכנסו כל החכמים בארץ ישראל, ולא &quot;שבארץ ישראל&quot;. אמנם הרדב&quot;ז והכ&quot;מ והלח&quot;מ, והרע&quot;ב והתויו&quot;ט ריש סנהדרין, גורסים 'שבארץ ישראל', וכן גורסים ר&quot;י בירב ורלב&quot;ח בקונ' הסמיכה ובית יוסף חו&quot;מ סי' רצה אות ה, וכפתור ופרח פ&quot;י. וכן הרשב&quot;א ב&quot;ק לו ב, הביא דברי הרמב&quot;ם: הסכימו כל חכמי ארץ לסמוך, ובמאירי סנהדרין יד א: כל דייני ארץ ישראל הסכימו.</ref>.


=== ד. סמיכה בזמן הזה ===
== '''סמיכה בזמן הזה''' ==


==== בזמן הגאונים ====
==== בזמן הגאונים ====

גרסה אחרונה מ־18:06, 3 בפברואר 2020
ערך זה הוא מתוך ערכי האנציקלופדיה התלמודית המתפרסמים בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג

EnTalSml.jpg

הגדרת הערך - מינוי תלמיד חכם הראוי לכך כ"סמוך", שיוכל לדון בדינים מסויימים.

מהותה וגדרה

מינוי חכמים – "זקנים" – לדיינות נקרא "סמיכה"[1], או "סמיכת זקנים" – ובלשון הירושלמי מצינו שנקרא "מינוי"[2] - וכן פירשו ראשונים מה שאמרו סמיכת זקנים בשלשה[3] - שהיינו מינוי דיינים בשלשה[4].

על הדינים שאין יכולים לדון בהם אלא סמוכים, ע"ע בית דין.

שושלת הסמיכה

הסמיכות החלו אצל משה שסמך את יהושע, שנאמר ויאמר ה' אל משה קח לך את יהושע בן נון וגו' וסמכת את ידך עליו וגו' ויעש משה כאשר צוה ה' אותו ויקח את יהושע וגו' ויסמוך את ידיו עליו וגו'[5]. וכן סמך משה את שבעים הזקנים[6], ואותם הזקנים סמכו לאחרים ואחרים לאחרים, ונמצאו הסמוכים איש מפי איש עד בית דינו של יהושע ובית דינו של משה רבינו[7].

אופן הסמיכה

כשסמך משה את יהושע, הניח את ידו עליו, שנאמר: ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו[8], בטעם הנחת היד אמרו במדרש: וסמכת את ידך עליו – שיתברך תלמודו על ידך[9], והרי זה כמדליק מנר לנר[10], וכן נאמר בסמיכת שבעים זקנים: ויאצל מן הרוח אשר עליו ויתן על שבעים איש הזקנים ויהי כנוח עליהם הרוח וגו'[11]. אמנם בסמיכה לדורות אין צריך הנחת היד, אלא סומכים בקריאת שם בלבד, שקוראים אותו 'רבי'[12], ואומרים לו הרי אתה סמוך ויש לך רשות לדון, ואפילו דיני קנסות[13]. וכתבו ראשונים שלא נאמרה סמיכה ביד אלא אצל משה שסמך ליהושע[14], וכתבו אחרונים, שכל הסמוכים אחריו איש מפי איש, הרי הם כנסמכים מידו של משה[15]. הטעם שאין צריך סמיכה ביד לא נתפרש[16]. ויש מהראשונים שנראה מדבריהם שנהגו לסמוך ביד בכל הדורות[17]. ואף לאחר שנתבטלה הסמיכה, כשהיו נותנים רשות להורות ולדון[18], היו מכנים זאת סמיכה, אף על פי שלא היו סומכים ביד, זכר לסמיכה הראשונה שהסמיך משה ליהושע ביד[19].

סמיכה לדבר אחד

יש "סמיכה לחצאין"[20], דהיינו אפשר לסמוך חכם שיוכל להורות רק לענין אחד[21], ובלבד שיהיה ראוי להורות בכל התורה כולה[22], וכגון לתת היתר להורות בדיני ממונות ואיסור והיתר, אבל לא להורות במומי בכור*[23], או יתנו לו רשות להתיר נדרים בלבד, או לראות כתמים[24]. ויש מהאחרונים שכתבו שאם נתנו לו רשות לדון דיני קנסות, הרי הוא רשאי להורות גם בדיני איסור והיתר ובכל דיני ממונות[25].

סמיכה לזמן

אפשר לסמוך חכם לזמן או על תנאי[26], ולומר לנסמך יש לך רשות לדון או להורות עד שיבוא הנשיא לכאן, או כל זמן שאין אתה עמנו במדינה, וכן כל כיוצא בזה[27], וכעין שמצינו אצל ר' יוחנן שאמר לר' שמן תלמידו כשהיה פורש ממנו לירד לבבל, הרי אתה ברשותינו – דהיינו, רשות נתונה לך לדון – עד שתבא אצלנו[28], סמיכה זו נקראת בתלמוד "על תנאי"[29], ובירושלמי: מינוי "לימים"[30]. בשיעור הזמן, יש מהראשונים שכתבו שאפשר למנות לזמן של שנה או שנתיים ולא יותר[31]. ויש שפירשו בדברי הירושלמי, שאמרו שרבי לא היה ממנה אחד מן החכמים שיהיה הראש לעולם אלא היה ממנה וחוזר וממנה כל שנה, מי שהיה ראוי היה מתקיים ומי שאינו ראוי מסתלק[32].

סמיכה לאיסור והיתר

אף על פי שמי שיודע את ההלכה יכול להורות באיסור והיתר, ואין צריך רשות בית דין[33], מכל מקום סמכו גם להתיר להורות באיסור והיתר, כדי שיפטר מלשלם אם טעה[34].

סמיכה לדיני קנסות

הסמוך רשאי לדון בדיני קנסות, ואף ביחידי, ואינו צריך רשות מיוחדת לכך[35], ולכך אם דן דיני קנסות וטעה פטור מלשלם[36]. ויש סוברים שכל הסמוכים אינם רשאי לדון דיני קנסות, ואם דנו וטעו חייבים לשלם, וכדי לדון דיני קנסות היו ממנים סמוך אחד שהיה נוטל מהנשיא רשות לדון דיני קנסות, ורק הוא אם טעה פטור מתשלומים[37].

מקום הסמיכה

סנהדרין נוהגת בין בארץ בין בחוץ לארץ[38], אלא שאין סומכים בחוץ לארץ[39]. ולמדו בירושלמי שאין ממנים זקנים בחוץ לארץ, שנאמר בן אדם בית ישראל יושבים על אדמתם[40], מלמד שכל ישיבה שלך – על מינוי זקנים – לא תהא אלא על אדמתך[41]. בטעם הדבר, יש מפרשים שתיקנו חכמים שכל שררות וגדולה תהיה בארץ הקדושה אשר שם עיקר משפטי התורה[42], ועוד שתיקנו כן משום יישוב ארץ ישראל, שיזכרו בני הגולה בכל עת את הארץ ויתנו דעתם לשבת בארץ נחלתם[43]. ויש שכתבו שכיון שאין שפע רוח הקודש חל על הנסמך בחוץ לארץ אלא על הנסמך בארץ ישראל, קבעו שאין סומכים בחוץ לארץ[44]. ויש שנראה מדבריהם, שהטעם הוא משום שהסמוך הוא מינוי של שררה על "קהל", ואין נקראים קהל אלא בני ארץ ישראל[45]. אין סומכים בחוץ לארץ, אפילו אם היו הסומכים בארץ והנסמכים בחוץ לארץ, ואין צריך לומר אם היו הסומכים בחוץ לארץ והנסמכים בארץ[46].

כל ארץ ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים ראויה לסמיכה[47], אף על פי שלא החזיקו בה עולי בבל, לפי שדין ארץ ישראל לענין סמיכה אינו בדין ארץ ישראל לענין תרומות ומעשרות ולשאר דברים[48], אלא לענין מינוי סמוכים כל שהחזיקו עולי מצרים חשוב כארץ ישראל[49].

אין הסמיכה בארץ ישראל תלויה בקדושת ארץ ישראל, אלא אף אחר החורבן, שיש סוברים שכבר בטלה קדושת הארץ, אפילו קדושה שניה[50], ומכל מקום כולם מודים שסמיכה נהגה אף אחר החורבן, אלא שלענין זה אין צורך לקדוש הארץ[51].

כשאין הסומכים והנסמכים במקום אחד

אפשר לסמוך אף אם שלא היו הסומכים והנסמכים במקום אחד[52], לפי שאין צריך שיהיה הנסמך בפניו של סומך ובאותה העיר[53], אלא שולחים לו או כותבים לו שהוא סמוך ונותנים לו רשות לדון דיני קנסות[54]. ויש חולקים וסוברים שצריכים הסומך והנסמך להיות במקום אחד ואם היו רחוקים זה מזה אין הסמיכה מועילה[55], ואין הלכה כדבריהם[56]. אבל הכל מודים שיש מעלה בכך שיהיו הסומך והנסמך במקום אחד[57].

אינו ראוי שנסמך

מי שאינו ראוי לדון מפני שאינו יודע לדון או מפני שאינו הגון, ועבר ראש גולה ונתן לו רשות או שטעו בית דין ונתנו לו רשות, אין הרשות מועלת לו כלום עד שיהא ראוי[58], והרי זה כמקדיש בעל מום למזבח שאין הקדושה חלה עליו[59]. וכתבו אחרונים שהוא הדין בסמיכה לחצאין[60], שמי שאינו ראוי להורות בכל התורה ועברו וסמכו אותו לדבר אחד, אין הסמיכה מועילה לו אף לדבר שהוא ראוי לו[61].

אינו ראוי לחלק מהדברים

מי שאינו ראוי לדון באחד מהדברים שהסמוכים דנים בו – וכגון עד-זומם* בממון, שפסול לדון בדיני ממונות וכשר לדון בדיני נפשות[62] - כיון שאין פסולו בגופו אלא משום עבירה, וראוי לדון בכל דבר על ידי תשובה, חשוב כראוי לכל ואפשר לסומכו לדון בדיני נפשות[63], וכן מי שאינו בקי בראיית מומי בכור אפשר לסומכו לדון בכל דבר חוץ מראיית מומי בכור, כיון שאין הפסול בגופו והרי יכול ללמוד ולהיות בקי[64].

נסמך ונפסל

היה ראוי לסמיכה ונפסל - כגון שנעשה עד-זומם* בממון שפסול לדון בדיני ממונות[65], או שנעשה סריס* בידי שמים, שפסול לדון בדיני נפשות[66] - מועילה סמיכתו למה שהוא ראוי עתה[67]. אמנם כתבו אחרונים, שמי שנפסל לסנהדרין – כגון שנעשה סומא[68] – אין סמיכתו מועילה לו עתה כלל, שנאמר על הסנהדרין כולך יפה רעייתי ומום אין בך[69], שיהיו מנוקים מכל מום[70].

כינוס הסמיכה

הסמיכה היתה נעשית באספת חכמים גדולה וברוב עם[71], וכשלא היו החכמים נאספים היו נמנעים מלסמוך[72].

בית עלי

בית עלי, לא היו זוכים להיות נסמכים, שנאמר וגדעתי את זרעך כו' מהיות זקן בביתך כו', לא יהיה זקן בביתך כל הימים[73], היינו לא תהא הכרת זקנה עליהם, להיות נסמכים וראויים לסנהדרין[74].

טלית מקושטת על ראש הנסמך

מנהגם היה לתת על ראש הנסמך טלית מקושטת בזהב ("גולתא דדהבא")[75], וכשהיו הסמוכים רבים ולא היתה לכולם גולתא היה מי שהיה לו קוטע חצי הגולתא שלו ונותן על טלית של חבירו[76].

סמיכה בלילה

יש מהאחרונים שנסתפק אם סומכים בלילה, שמאחר שסומכים בשלשה[77], והיינו בית דין, אפשר שכשם שאין דנים בלילה כך אין סומכים בלילה[78].

תואר רב ורבי

הנסמכים היו נקראים בתואר רב: בבבל היו נקראים "רב", ובארץ ישראל היו נקראים "רבי"[79].

הסומכים והנסמכים

מנין הסומכים

סמיכת זקנים נעשית בבית דין של שלושה דיינים[80]. ויש שפירשו שלדעת ר' יהודה בחמשה[81], ויש סוברים שאף לדעת ר' יהודה סמיכת זקנים בשלושה[82]. להלכה סמיכת זקנים בשלושה[83]. בתלמוד שאלו מה מקור הדין שסמיכה בשלושה, ולא השיבו[84], ואף על פי כן להלכה צריך שלושה[85], אלא שיש שכתבו שמנין הסומכים אינו מן התורה אלא מתקנת חכמים[86].

הצריכים להיות סמוכים

אחד בין דין הגדול – סנהדרין של שבעים ואחד - ואחד סנהדרין קטנה – בית דין של עשרים ושלשה – ואחד בית דין של שלשה – הדנים דיני קנסות[87] - כתבו ראשונים שצריך שיהיה אחד מהם סמוך מפי הסמוך[88], וביארו אחרונים שאם אין כל הדיינים שבהם סמוכים, די באחד מהם שיהיה סמוך, והוא סומך את האחרים, אבל אינם יכולים לדון עד שיהיו כולם סמוכים[89]. ויש גורסים בדברי הראשונים שצריך שיהיה כל אחד מהם סמוך מפי הסמוך[90].

חלק מהסומכים שאינם סמוכים

סמיכת זקנים שאמרו שהיא בשלושה, נחלקו בה ראשונים: יש שכתבו שאין צריכים שיהיו כל השלושה סמוכים, אלא די בכך שיהיה אחד מהם סמוך, ומצרף אליו שנים אחרים, וסומך את מי שירצה[91], ואפילו לא היה אלא אחד סמוך, הרי זה מושיב שנים בצידו וסומך שבעים כאחד או זה אחר זה, ואחר כך יעשה עם השבעים שסמך בית דין הגדול ויסמכו בתי דינים אחרים[92]. וכתבו ראשונים שמקור דין זה הוא מר' יהודה בן בבא שאמרו שסמך חמשה זקנים[93], ואף שודאי לא סמך לבדו, שהרי צריכים שלושה לסמיכה, מכל מקום לא הוזכר שמם כיון שלא היו סמוכים, ועיקר הסמיכה נעשתה על ידו[94], ומפני כבודו של ר' יהודה בן בבא נזכר לבדו[95]. ויש שלמדו מקור דין זה ממשה, שהיה יחיד וסמך[96], ומאחר ששנינו שסמיכה בשלושה, הרי בהכרח שהסמיכה היא בשלושה אבל די באחד מהם שיהיה סמוך בעצמו[97]; ויש מהראשונים שנראה מדבריהם שצריכים כל הסומכים להיות סמוכים[98], שפירשו מה שאמרו שר' יוחנן שקד להסמיך את ר' חנינא ור' הושעיא ולא עלתה בידו ("לא אסתייעא מילתא")[99], שלא היה יכול להסמיכם לפי שכשהיו אצלו לא היו שנים סמוכים אחרים שיצטרפו עמו[100]; ויש מהאחרונים שכתבו שאף לדעת הראשונים שסוברים שצריך שיהיו שלושה סמוכים, אין הכוונה לסמוכים ממש, אלא שיהיו "אנשים של צורה", שאינו מן הראוי שימנה הסומך עם הדיוטות במתן הסמיכה[101].

הנסמכים

שלש שורות של תלמידי חכמים היו יושבים לפני הסנהדרין, ומושיבים אותם לפי מעלתם, ואם הוצרכו לסמוך דיין לסנהדרין – כגון שמת אחד מהסנהדרין[102], או שנחלקו בדעות וצריך להוסיף עליהם עוד אחד[103] - סומכים מן השורה הראשונה, ואחד מן השורה השניה עולה לראשונה, וכן מן השלישית לשניה, ובוררים להם אחד מן הקהל ומושיבים אותו בשלישית[104]. וכן אם הוצרכו לסמוך עוד, היו עושים כסדר הזה[105]. וכל אחד שנסמך מן הראשונים לא היה יושב במקומו של ראשון אלא כולן בסוף השורות[106].

גיל הנסמך

אין סומכים את מי שצעיר בשנים[107], וכן אמרו שר' מאיר נסמך על ידי ר' עקיבא[108], ולא קיבלו את סמיכתו, לפי שהיה עדיין צעיר[109], וכתבו אחרונים שהיינו שלא מלאו לו י"ח שנה[110] ואין סומכים בגיל פחות מזה[111]. ויש מפרשים שאפשר לסמוך בכל גיל, ומה שאמרו שלא קיבלו את סמיכתו, היינו שהוא עצמו לא רצה לקבל את הסמיכה מחמת ענוותנותו, שהיה צעיר ולא הרגיש עצמו ראוי לכך[112].

דעת הנסמך

דעת הנסמך, יש מהאחרונים שכתבו שהיא מעכבת, ואם הנסמך אינו רוצה להסמך, אין הסמיכה מועילה[113].

היכול לסמוך אחרים

אחד הנסמך מפי הנשיא, או מפי אחד מן הסמוכים, יכול להסמיך אחרים, ואפילו לא היה אותו סמוך בסנהדרין מעולם[114], וראיה לדבר, שהרי מצינו שהיו סומכים אחר החורבן אף שלא היו סנהדרין[115], ובראשונה היה כל אחד ממנה את תלמידיו, חזרו והתקינו שלא יסמכו אלא בהסכמת בית דין והנשיא[116], וכעין זה כתבו ראשונים להלכה שלא יהא הנשיא סומך אלא אם כן היה אב בית דין עמו, ושלא יהא אב בית דין סומך אלא אם כן היה הנשיא עמו[117], אבל שאר החבורה יש לכל אחד מהם לסמוך ברשות הנשיא[118]. ויש לסומכים לסמוך אפילו מאה סמוכים בפעם אחת, ודוד המלך סמך שלשים אלף ביום אחד[119]. כל הנסמך יכול לסמוך אחרים אף על פי שאין הראשון שסמך אותו קיים כבר[120].

הראוי לסמיכה

הנסמך, כתבו ראשונים צריך שיהא חכם מופלא הראוי להורות בכל התורה כולה[121], וכעין זה יש שכתבו, שהיו בודקים את מי שהיו רוצים לסמוך אם הוא בקי בחכמת התורה, ואם היה שכלו בריא ושלם, והוא איש אוהב אמת ושונא העוול, הרי שאחר חקירה רבה בעניינו ובחכמתו אומרים לו הרי אתה סמוך[122].

דינים שהנסמך יכול להורות בהם

סמיכת מי שאינו מומחה לדון דיני קנסות, נחלקו אחרונים, יש סוברים שאפשר לסמוך, והסמוך יכול לדון דיני קנסות אף אם אינו מומחה[123]. ויש תמהים על זה, שאמנם מצינו נתינת רשות מנשיא או מראש הגולה למי שאינו מומחה אבל אין יכול לדון דיני קנסות אלא המומחה[124].

מומי בכור - שאין יכול לבדוק אותם אלא מומחה[125] - אין יכול לבודקם סמוך אם אינו מומחה[126]. ואמרו, שאפילו מי שהוא זקן ויושב בישיבה – בישיבת סנהדרין[127] - צריך ליטול רשות בבכורות[128].

לא מצאו הסנהדרין מישהו הראוי להוראה, יש מהראשונים שנסתפקו אם יכולים להושיב בסנהדרין מי שאינו ראוי להוראה[129].

ביטול הסמיכה וחידושה

חכמי ישראל היו מצטערים ומשתדלים – ומוסרים את נפשם[130] – כדי לסמוך את החכמים כדי שישארו סמוכים בישראל, ויוכלו לדון דיני קנסות[131]. וכן מצינו שאמר רב יהודה אמר רב, ברם זכור אותו האיש לטוב ורבי יהודה בן בבא שמו, שאלמלא הוא בטלו דיני קנסות בישראל, שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה גזירה על ישראל שכל הסומך יהרג, וכל הנסמך יהרג, ועיר שסומכים בה תיחרב ותחומים שסומכים בה יעקרו[132], מה עשה ר' יהודה בן בבא, הלך וישב לו בין שני הרים גדולים, ובין שתי עיירות גדולות, ובין שני תחומי שבת, בין אושא לשפרעם, וסמך שם חמשה זקנים, ואלו הם: ר' מאיר, ור' יהודה, ור' שמעון, ור' יוסי, ור' אלעזר בן שמוע, רב אויא מוסיף אף ר' נחמיה, ובאו האויבים והרגו את ר' יהודה בן בבא[133]. הטעם שסמך ר' יהודה בן בבא אף שסיכן את נפשו, הוא כיון שהיה הסמוך האחרון, וחשש שמא ימות ותתבטל הסמיכה מישראל[134]. ואף על פי שהסמיכה אינה ממצוות שהן ביהרג-ואל-יעבור*, מסר ר' יהודה בן בבא נפשו עליה לפי שהיתה גזירה על ביטולה, ובשעת השמד מחוייבים למסור את הנפש אפילו על מצוה קלה[135].

זמן ביטול הסמיכה

בסוף ימי התנאים בטלה הסמיכה, בימי הלל הנשיא בנו של ר' יהודה נשיאה בן ר' גמליאל בנו של ר' יהודה הנשיא[136], וכתבו ראשונים היה זה בשעת תר"ע לשטרות[137], והיה זה שלוש מאות שנה אחר חורבן הבית[138], ויש שפירשו שאף שבאמת שנת תר"ע לשטרות היתה מאתים ותשעים שנה אחר החורבן, אלא שלא חששו ואמרו שלוש מאות שנה כדי להשלים המאות[139]. ויש סוברים שהסמיכה לא בטלה בימי הלל הנשיא אלא כמה שנים אחר כך, בערך בשנת ד"א ק"ס[140]. ויש מי שכתב שהסמיכה בטלה בשנת ד' אלפים ר"ס לבריאת העולם, שהיא השנה שבה נחתם התלמוד[141].

חידוש הסמיכה

אחר שפסקה הסמיכה בסוף ימי התנאים[142], וכבר לא היה סמוך מפי סמוך שיסמיך אחרים, יש סוברים שאם הסכימו כל החכמים שבארץ ישראל למנות דיינים ולסמוך אותם, הרי אלו סמוכים, ויש להם לדון דיני קנסות ויש להם לסמוך אחרים[143], וכן הוכיחו מהפסוק ואשיבה שופטייך כבראשונה ויועצייך כבתחילה[144], שמשמע שהסנהדרין יחזרו כבעבר[145]. ואף בדעתם, יש סוברים שלא כתבו כן בפשיטות, אלא הסתפקו בדבר[146]. ויש סוברים שבטלה הסמיכה לגמרי, ולא תחזור עוד עד שיבוא המשיח ויבנה את בית המקדש[147], והוכיחו כן ממה שאמרו על ר' יהודה בן בבא שאלמלא הוא בטלו דיני קנסות[148], ומשמע שלאחר ביטול הסמיכה אין שום דרך לסמוך[149]. וכן יש מהראשונים שנראה מדבריהם שאי אפשר לחדש את הסמיכה עד שיבוא אליהו[150].

להלכה, יש סוברים שאפשר לחדש את הסמיכה בהסכמת כל חכמי ישראל[151], וכן סברו חכמי צפת שחידשו את הסמיכה[152].

אף לדעת הסוברים שאפשר לחדש את הסמיכה, יש הבדל בין הסמיכה בתחילה לבין הסמיכה בשנית: סמיכת סמוך מפי סמוך אינה צריכה את הסכמת כל החכמים אלא רק דעת בית דין של שלשה שאחד מהם סמוך, וסמיכה הנעשית בהסכמת כל החכמים, צריכה דעת כולם כדי שישעבדו את עצמם לזה הסמוך[153].

חידוש הסמיכה בצפת

בשנת חמשת אלפים רצ"ח התאספו כל חכמי צפת, וסמכו את הגדול שבהם – רבי יעקב בירב - "שיהיה סמוך", ויוכל לסמוך "כל אותם אשר יראה בעיניו לסמוך"[154], אך חכמי ירושלים התנגדו לזה[155], וכן חכמי מצרים[156].

החכמים הנצרכים לחידוש הסמיכה

נחלקו אחרונים בדעת הסוברים שאפשר לחדש את הסמיכה על פי כל חכמי ישראל, יש סוברים שצריך שכל החכמים בארץ ישראל יסכימו לסמיכה[157], ויש סוברים שאף על פי רוב החכמים אפשר לחדש את הסמיכה[158].

חכמים שבכל העולם

לסוברים שאפשר לחדש את הסמיכה, צריך שיתכנסו כל החכמים שבארץ ישראל[159], אמנם יש מהאחרונים שסובר, שלחידוש הסמיכה צריך שיסכימו כל החכמים בעולם, ואין די בהסכמת כל חכמי ארץ ישראל[160].

סמיכה בזמן הזה

בזמן הגאונים

בתקופת הגאונים היה ראש הגולה או הגאון ראש הישיבה כותב "אגרת רשות" או "פתקא דדיינותא" להדיין המתמנה בנוסח דלהלן: אנחנו ממנים את פלוני בן פלוני במקום פלוני ונותנים לו רשות לדון דינים ולפקח על כל דבר של מצוה ואיסור ויראת שמים, וכל מי שאינו מקבל הדין על עצמו יש להדיין לעשות עמו כמו שראוי לו וכפי שנתחייב מן השמים[161]. והיו נוהגים ליתן לתלמידים הראויים לתואר רבי ולמינוי הדיינים "כתב מסמיך" ולא סמיכה ממש, לדמיון וזכר למה שהיו עושים בזמן שהיתה הסמיכה קיימת[162].

בזמן אחרונים הראשונים

בזמן אחרוני הראשונים, היו האשכנזים כותבים סמיכה לרבנות ולדיינות בכתב, ומכתירים את ה"סמוך" בתואר "מורינו" ובתואר "חבר"[163], והיה חרם קדמונים שלא לקרות בשם החבר מי שאינו מוסמך לכך מהרב[164]. חכמי הספרדים היו מתנגדים לסמיכה זו[165]. טעם תיקונה אצל האשכנזים הוא לפי שבזמן ההוא היו רבים עוסקים בגיטין וקדושין, שלא היו יודעים בטיבם, ומאחר שאמרו חכמים שכל שאינו יודע בטיב גיטין וקדושין אל יהא לו עסק עמהם[166], על כן נתקנה סמיכה זו לסימן לכל בני תפוצת אשכנז וצרפת שכל מי שלא נסמך למורינו לא יהיה לו רשות להתעסק בטיב גיטין וקדושין[167]. עוד טעם אמרו בדבר, שמאחר שאסור לתלמיד להורות הלכה בפני רבו אלא אם נטל רשות מרבו, לכך תיקנו את הסמיכה, ולקרוא לו "רב", להורות שמותר לו להורות הלכה[168]. ולפי טעם זה, אם כבר מת רבו, אין צריך סמיכה זו[169].

מנהגי קהילות

בכמה מהקהילות היו מנהגים שונים לסמיכת חכמים בזמן הזה, כגון בקהילות ליטא[170], ובקהילות מורביה[171], ובקהילת פרנקפורט[172], ובקנדיאה[173]. ובכל קהילה תיקנו תקנות מיוחדות מי יכול לסמוך ומי יכול להסמך[174].


הערות שוליים

  1. ↑ עי' רמב"ם סנהדרין פ"ד ה"ב.
  2. ↑ עי' סנהדרין יד א, אין סומכים בחו"ל, ועי' ירו' ביכורים פ"ה ה"ג, אין ממנים בחו"ל, וע"ע סנהדרין שם: הרב סומך את תלמידיו, ובירו' הוריות פ"ג ה"ב: הרב ממנה את תלמידיו. ועי' מרגליות הים סנהדרין יג ב אות טו ואות יט, שכיון שאין סומכים כיום ביד, עי' ציון 12, לכך נקרא מינוי ולא סמיכה.
  3. ↑ משנה סנהדרין ב א; תוספתא סנהדרין פ"א ה"א.
  4. ↑ רמב"ם בפהמ"ש שם. אמנם עי' רש"י למשנה שם ורמ"ה ור"י מלוניל ומאירי שם יג ב, שפי' שסמיכה זו היא סמיכת פר העלם דבר של ציבור, ע"ע סמיכה. ועי' רע"ב שם פ"א מ"ג, שפי' שהסמיכה האמורה היא גם סמיכה זקנים וגם סמיכת הפר, ועי' רמב"ם בפיהמ"ש מנחות פ"ט מ"ז.
  5. ↑ במדבר כז, יח, כב-כג.
  6. ↑ רמב"ם סנהדרין פ"ד ה"א, ועי' ספרי במדבר יא טז, עה"פ שם אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, שהיינו מינוי הסנהדרין, ועי' סנהדרין יז א.
  7. ↑ רמב"ם שם.
  8. ↑ דברים לד ט.
  9. ↑ ספרי זוטא עמ' 321. ועי' שרידי אש עמ' קלט, שע"י הנחת הראש משרה עליו רוח קדושה וחכמה.
  10. ↑ במ"ר כא טו, תנחומא פנחס אות יא.
  11. ↑ במדברי יא כה.
  12. ↑ עי' סנהדרין יג ב; ירו' הוריות פ"ג ה"ב: ממנים זקנים בפה, וירו' שם פ"ה מ"ו.
  13. ↑ רמב"ם סנהדרין פ"ד ה"ב, ובפהמ"ש סנהדרין פ"א מ"א; עי' מאירי שם יג ב.
  14. ↑ חנוך מ' תצא.
  15. ↑ אג"מ חו"מ סי' א ענף ד.
  16. ↑ תויו"ט סנהדרין פ"א מ"ג. ועי' לחם שמים, הובא במרגליות הים סנהדרין יג ב, שלא הקפידו על סמיכה ביד כיון שרצו לסמוך גם כשאין הסומך והנסמך באותו מקום, ועי' מרגליות הים סנהדרין שם אות טו ואות יט, שהסמיכה ביד היתה בזמן שסמכו אף לנבואה, ועי' טעמים אחרים שרידי אש ח"ב עמ' קלט ואילך, ושם מדברי הרי"א הרצוג במאמר הערות הסטוריות, סיני כרך ה (תרצ"ט), עמ' כב-כט, והחילוק בין הסמיכה בא"י לסמיכה בחו"ל, ומדברי הר"י פורת בספר מבוא התלמוד שכתב טעם אחר, ומדברי רח"ד רגנשבורג שכתב טעם אחר, ועי' שרידי אש שם שדחה כל הטעמים הנ"ל.
  17. ↑ הר"י הברצלוני בס' השטרות, עמ' 132.
  18. ↑ עי' להלן: הסמיכה בזמן הזה.
  19. ↑ עי' ר"י ברצלוני בספר השטרות שם; סמ"ע חו"מ סי' א סק"ט.
  20. ↑ סנהדרין ה ב.
  21. ↑ עי' סנהדרין שם; עי' ירו' חגיגה פ"א ה"ח; ראשונים דלהלן.
  22. ↑ ירו' שם; רמב"ם סנהדרין פ"ד ה"ח. ועי' לח"מ שם שמקורו מהירו', ועי' כ"מ ורדב"ז שם. ועי' ר"ן נדרים עח ב שדן בדברי הירו'.
  23. ↑ עי' סנהדרין ה ב: יורה יורה ידין ידין בכורות אל יתיר.
  24. ↑ רמב"ם שם.
  25. ↑ עי' מרגליות הים סנהדרין יג ב אות יז.
  26. ↑ עי' סנהדרין ה ב; רמב"ם דלהלן.
  27. ↑ רמב"ם פ"ד ה"ט.
  28. ↑ סנהדרין שם וברש"י ורמ"ה שם. בנימוק"י שעל הרי"ף מביא הגירסא הרי אתה ברשותך, ועי' ירושלמי חגיגה פ"א ה"ח. וע"ע בירושלמי בכורים פ"ג ה"ג ובפ"מ שם, שהיו כמה אמוראים שהלכו מא"י לחו"ל, ומינו אותם לסמוכים עד שיחזרו.
  29. ↑ סנהדרין שם, ועי' ר"ח שמ' שהתנאי היה שיחזור מבבל לא"י ואם נשאר בבבל הרשות בטלה.
  30. ↑ ירושלמי בכורים שם. ועי' התורה והמדינה כרך ט-י, עמ' קל, מר"א הורביץ, שדן אם הסמוך לזמן יכול לסמוך בזמן סמיכתו, ואם יש חילוק בין הראוי לסמיכה לזמן לראוי לסמיכה עולמית, וכן כיצד יסמכו את הסמוך לזמן שרצו לסומכו עולמית.
  31. ↑ רש"י שם ד"ה על תנאי.
  32. ↑ עי' ירושלמי תענית פ"ד ה"ב, וקה"ע שם. ועי' פ"מ שם שפי' בע"א, וכן בשי"ק הביא פי' אחר.
  33. ↑ סנהדרין פ ב: אי גמיר רשותא בעי למישקל.
  34. ↑ לח"מ שם ע"פ תוס' שם ד"ה אי גמיר. ולענין אם הסמוך צריך רשות או שממילא יש לו רשות עי' עינים למשפט די"ג ב אות ג, ועי' להלן.
  35. ↑ חידושי הר"ן סנהדרין ה א בשם הרמב"ן "שכתבו תלמידיו משמו", וכן דעת הר"ן עצמו.
  36. ↑ עי' ר"ן שם.
  37. ↑ הר"ן שם בשם י"א. ועי' עינים למשפט שם, שנקט שאף רש"י ב ב ד"ה מומחין סובר כן. ועי' ר"ן שם בחילוקים שבין השיטות.
  38. ↑ מכות ז א.
  39. ↑ ריב"ל בסנהדרין יד א, ועי' רש"י ומאירי שם. ועי' רמ"י צווייג, מצות מינוי דיינים בזה"ז בארץ ובחו"ל, בקובץ התורה והמדינה, כרך ט-י (תשי"ח-תשי"ט), עמ' תקנג ואילך, שדן אם דין זה הוא מהלכות א"י או מהלכות סמיכה, וע"ש נפק"מ בדבר.
  40. ↑ יחזקאל לו יז.
  41. ↑ ירושלמי בכורים פ"ג ה"ג.
  42. ↑ שו"ת בשמים ראש סי' רמ"ז.
  43. ↑ בשמים ראש שם.
  44. ↑ תורת חיים סנהדרין שם. ועי' מש"כ בזה מרגליות הים שם אות ט.
  45. ↑ עי' פיהמ"ש להרמב"ם בכורות פ"ד משנה ג, ע"פ הוריות ג א.
  46. ↑ סנהדרין יד א; רמב"ם סנהדרין פ"ד ה"ו.
  47. ↑ רמב"ם סנהדרין פ"ד ה"ו.
  48. ↑ ע"ע ארץ ישראל.
  49. ↑ רדב"ז שם. ועי' כ"מ וצ"פ שם במקור דברי הרמב"ם.
  50. ↑ עי' ערך א"י וקדושתה, כרך ב, עמ' ריג-ריח.
  51. ↑ חזון איש שביעית סי' ג ס"ק יט, ועי' לעיל ציונים ...-... על הטעמים שאין סמיכה בחו"ל ולכולם אינו ענין לקדוש הארץ אלא להיותה ארץ ישראל, לטעם הירושלמי הטעם הוא משום שצריכים "אדמתך", וכן לטעם שאין קהל וציבור אלא בא"י, הוא גם אחר החורבן כמש"כ הרמב"ם בפהמ"ש בכורות פ"ד מ"ד ובסה"מ מ"ע קנג ועוד. ולטעם שאין שררה אלא בא"י, הוא תקנה כדי שירצו לישב בא"י אף אחר החורבן, וצ"ע לעטם שהיא מקום של רוה"ק.
  52. ↑ רמב"ם סנהדרין פ"ד ה"ו, ועי' כס"מ ורדב"ז שם שמקורו ע"פ הדין שבציון 46, שמ' שא"א לסמוך כשסומכים ונסמכים אינם בא"י, ומ' שאם הם בא"י אפשר לסמוך אף כשאינם במקום אחד.
  53. ↑ מאירי שם.
  54. ↑ רמב"ם שם. ועי' ירושלמי בכורים פ"ג ה"ג: ר' יונה הוה בפיתקא, וביפה עינים שם פי', ששלח לו כתב התמנות, אך ביפ"ע שם פי' שהכתב לא היה לסמיכה ולדיני קנסות אלא להוראה.
  55. ↑ עי' יד רמה שם בשם י"א.
  56. ↑ יד רמ"ה שם.
  57. ↑ יד רמה שם, וע"ש שמשום הכי הקפיד ר"י בן בבא להיות עם הנסמכים במקום אחד, עי' סנהדרין שם, ועי' תשו' מהר"ם קאשטרו והג' מהר"י בירב בתשובות שנד' בספר ארץ ישראל בספרות התשובות ח"ב עמ' פא-פג, בטעם שר"י בן בבא סמך בסמוך לנסמכים.
  58. ↑ רמב"ם סנהדרין פ"ד הט"ו ע"פ הגמ' סנהדרין ז ב.
  59. ↑ ע"ע בעל מום. רמב"ם שם. ועי' שו"ת מהרי"ק שורש קיז בביאור הדמיון.
  60. ↑ עי' ציון 20 ואילך.
  61. ↑ מנחת חינוך מ' תצא.
  62. ↑ ע"ע עד זומם, ועי' סנהדרין כז א – ב.
  63. ↑ קצוה"ח סי' ז ס"ק ב.
  64. ↑ קצוה"ח שם, ועי' סנהדרין פ ב.
  65. ↑ ע"ע עד זומם, ועי' סנהדרין כז א – ב.
  66. ↑ ע"ע סריס.
  67. ↑ קצוה"ח סי' ז ס"ק ב, לענין עד זומם; מנ"ח מ' תצא, לענין עד זומם וסריס.
  68. ↑ עי' רמב"ם סנהדרין פ"ב ה"ט, וע"ע סנהדרין.
  69. ↑ שיר השירים ד ז.
  70. ↑ סנהדרין לו ב. קצוה"ח שם.
  71. ↑ עי' להלן.
  72. ↑ עי' ב"מ פה ב שרבי רצה לסמוך את שמואל ולא עלתה בידו, וברש"י שם שלא היו החכמים נאספים. ועי' יד רמה סנהדרין יד א, שפי' טעם אחר שלא עלתה ביד רבי לסמוך את שמואל. ועי' מרגליות הים סנהדרין יד א אות יא, שהיו משתדלים לסמוך את החכמים בזמן כינוס חכמי הדור, והוכיח כן מהירו' כתובות פ"ט ה"ב.
  73. ↑ ש"א ב לא-לב.
  74. ↑ סנהדרין יד א ורש"י.
  75. ↑ עי' ב"מ פה א.
  76. ↑ עי' ירושלמי חגיגה פ"ג ה"א. ועי' שרידי אש ח"ד עמ' קמא.
  77. ↑ עי' ציון 80 ואילך.
  78. ↑ ע"ע דיני ממונות: זמנם, וע' דיני נפשות: זמנם. מנ"ח מ' תצא, ע"פ הרמב"ם סנהדרין פ"א ה"ג, וע"ש שתלה הדבר בחקירה אם הסמיכה היא גדר של תחילת דין או גמר דין.
  79. ↑ עי' אגרת שנייה לרב שרירא גאון, מהד' לוין עמ' 125, וע"ש שהחלו בתואר "רבי" כשהחלו לקרוא את משפחת הנשיאים בתואר "רבן".
  80. ↑ עי' משנה סנהדרין ב א (וע"ש, שהם דברי ר' שמעון, וכ"ה בגמ' שם ג ב, אמנם עי' יבמות קא ב: ר' יוסי, ועי' בפיהמ"ש: ר' מאיר) ותוספתא סנהדרין פ"א ה"א שסמיכה בשלושה, ועי' ר' יוחנן בגמ' שם יג ב, שהסמיכה האמורה במשנה היא סמיכת זקנים. ובתוספתא שם: סמיכה וסמיכת זקנים, ועי' פני משה וקה"ע בירו' שם, שסמיכה אחת היא מינוי הדיינים והשניה היא סמיכת זקנים, ובמנחת ביכורים שם פי' שהסמיכה הראשונה היא סמיכה על קרבן, ע"ע סמיכה.
  81. ↑ עי' משנה ובתוספתא שם, שסמיכה בחמשה, שלא נתבאר אם הכוונה לסמיכת זקנים או לסמיכת עגלה ערופה, ע"ע, ועי' הגמ"י לרמב"ם דלהלן, שפי' שהרמב"ם לענין סמיכת זקנים פסק כר"ש ולא כר"י; עי' באר שבע סוטה מד ב. ועי' תוס' סנהדרין יד א ד"ה ועריפת.
  82. ↑ כסף משנה שם, בפי' המשנה שהסמיכה שנחלק עליה ר"י היא סמיכת עגלה, ועי' באר שבע שם שתמה.
  83. ↑ רמב"ם סנהדרין פ"ד ה"ה. ועי' בפיהמ"ש שם: והלכה כר"י, ועי' נחל איתן פ"ה אות ג' וז' שהרמב"ם בהלכות חזר בו ממה שפסק בפיהמ"ש, ועי' תויו"ט למשנה שם.
  84. ↑ עי' סנהדרין יג א: בשלושה מנלן, וע"ש שנשארו בקשיא. ועי' רש"י ורמ"ה. אמנם מהר"ח והרמ"ה שם נראה שגרסו סמיכה מנלן, היינו מה מקור עיקר דין סמיכה, ולא מנין הסומכים, ועי' דק"ס שם אות כ. ועי' חמרא וחיי שם.
  85. ↑ עי' לעיל, ועי' רדב"ז לרמב"ם שם, שאע"פ שנשארו בקשיא, מ"מ הדין נשאר שסמיכה בג'.
  86. ↑ מנ"ח מ' תצא. וכן הוכיח הרי"א הרצוג בס' תחוקה לישראל ע"פ התורה, כרך ג' עמ' 290.
  87. ↑ לחם משנה סנהדרין פ"ד ה"א.
  88. ↑ רמב"ם שם.
  89. ↑ לחם משנה שם.
  90. ↑ תויו"ט בפ"א מ"ג מגיה כן ברמב"ם, והענין אחד עם מש"כ הלח"מ, שאם יש רק אחד סמוך מפי סמוך והוא מסמיך את כל השאר, נמצא כל אחד מהם סמוך מפי הסמוך, כגי' שלפנינו אחד מהם [ולא "כל"] בקרית ספר למבי"ט רפ"ד. אך בפהמ"ש ריש סנהדרין (מ"ג) כתוב כל אחד, ועי' הג' הר"י קאפח שם משנה א שבכל כתבי-יד העתיקים של הרמב"ם כתוב בהל' סנהדרין כל אחד ושהתויו"ט "כיון לאמת".
  91. ↑ פהמ"ש לרמב"ם סנהדרין פ"א מ"ג.
  92. ↑ רמב"ם סנהדרין פ"ד הי"א. ועי' חינוך מ' תצא, שהמסמיך יכול לקחת עמו ב' סמוכים או ב' שאינם סמוכים, עיי"ש.
  93. ↑ עי' סנהדרין יד א.
  94. ↑ מאירי שם.
  95. ↑ חי' הר"ן שם, ושם שאילו היו הב' האחרים סמוכים לא היה בזה פחיתות כבוד להזכירם עם ר"י בן בבא.
  96. ↑ עי' סנהדרין שם.
  97. ↑ כ"מ שם פ"ד ה"ג. ועי' חמרא וחיי שהקשה מנין שמשה סמך ביחיד, שמא היו אחרים עמו ולא נזכרו מחמת כבודו של משה, ועי' המגיה שם שהאריך בזה.
  98. ↑ עי' להלן.
  99. ↑ שם יד א.
  100. ↑ עי' רש"י שם ד"ה לא הוה, ועי' חמרא וחיי שם ושירי קרבן לירו' שם פ"א ה"ג בדעתו; יד רמ"ה שם. ועי' רש"י ב"מ פה ב, שרבי לא סמך את שמואל לפי שלא היו החכמים נאספים, וצ"ב אם מעיקר הדין צריך שיאספו כולם, ועי' שרידי אש ח"ד עמ' קמא, שהסמיכה היתה נעשית במעמד חכמים רבים. ועי' שי"ק וחמרא וחיי שם יג ב, שמלשון המשנה שם ב א, שהסמיכו סמיכת פר או עגלה לסמיכת זקנים, עי' ציון 81, ללמדינו בא שכשם שסמיכת פר ועגלה על ידי שלושה סמוכים, ע"ע סמיכה, כך סמיכת זקנים.
  101. ↑ המגיה בתו"ח שם יד א.
  102. ↑ רש"י סנהדרין לז א; מאירי שם בפי' הא'.
  103. ↑ רמב"ם סנהדרין פ"א ה"ח; מאירי שם בפי' הב'.
  104. ↑ משנה שם.
  105. ↑ רמב"ם שם.
  106. ↑ רש"י במשנה שם ד"ה ולא היה. וע"ע בית דין ציון 85 ואילך.
  107. ↑ עי' להלן.
  108. ↑ עי' ירושלמי סנהדרין פ"א ה"ב.
  109. ↑ עי' ירו' שם ועי' רש"י סנהדרין יד א. ובאגרת רב שרירא גאון: ולא קיבלו – דיניק הוה. ועי' מרגליות הים שלא מלאו לו עדיין י"ח שנה, ועי' חו"מ סי' ז ס"ק שי"א שאין ראוי לדון אלא מבן י"ח ומעלה.
  110. ↑ מרגליות הים שם.
  111. ↑ מרגליות הים שם.
  112. ↑ הר"מ סולובייצ'יק במאמר קונטרס הסמיכה מהרי"ד סולובייצ'יק, נדפס באור המזרח מניסן-תמוז תשמ"ח, עמ' 212.
  113. ↑ ר"מ קאשטרו בתשובה על סמיכת צפת, עי' א"י בספרות התשובות עמ' פ; עי' הגהות יעב"ץ סנהדרין יד א; רי"ד סולובייצ'יק שבציון 112, ע"פ דבריו בציון הנ"ל.
  114. ↑ רמב"ם פ"א ה"ד.
  115. ↑ כסף משנה פ"ד ה"א. אמנם עי' רמב"ם בסהמ"צ מ"ע קנג ובהל' קדוש החודש פ"ה הל' א-ב שהיו סנהדרין עד "ימי אביי ורבא".
  116. ↑ ירו' סנהדרין פ"א ה"ב. ועי' שרידי אש עמ' קמד ואילך, שנקט שבראשונה היינו אחר החורבן, אבל בימי הסנהדרין לא היתה הסמיכה מסורה אלא לסנהדרין.
  117. ↑ רמב"ם שם ה"ה. ועי' כ"מ שמקורו מהירו', אמנם עי' לח"מ ורדב"ז, שדנו אם דברי הירו' והרמב"ם שיטה אחת הם. ועי' שרידי אש עמ' קמב-קמג, שביאר חילוקים בין הירו' לרמב"ם, שלדעת הרמב"ם תיקנו תקנה אחת ולדעת הירו' תיקנו תקנה וחזרו ותיקנו תקנה אחרת. ועי' עוד רדב"ז שם ושרידי אש שם, אם יש חילוק בין "בית דין" שנזכרו בירו', לבין אב בית דין שהזכיר הרמב"ם, ובמדרש הגדול במדבר כז כג, העתיק דברי הירו' אמנם כתב לאב בית דין.
  118. ↑ רמב"ם שם. ועי' קה"ע שדין זה הוא אף לפי הירו' לעיל, והוכיח כן מר"י בן בבא שסמך לבדו, עי' סנהדרין יד א, אמנם בשרידי אש שם נקט שלדעת הירו' גם אחד מבני חבורה אינו יכול לסמוך בלי הסכמת הנשיא ואב"ד.
  119. ↑ שם ה"ז, ועי' כ"מ ולח"מ שמקורו מהירושלמי סנהדרין פ"י ה"ב, ושם לפנינו: תשעים אלף. ועי' מאירי סנהדרין שם ורדב"ז שם שלמדו כן מסנהדרין שם, שר"י בן בבא שהסמיך חמשה זקנים בפעם אחת.
  120. ↑ שו"ת הריב"ש סי' רעא, ושם שאין זה דומה לנטילת רשות לדון שאין הרשות אלא בזמן שהנותן רשות קיים.
  121. ↑ רמב"ם סנהדרין פ"ד ה"ח. ועי' מנ"ח מ' תצא שהק' מנין למד הרמב"ם שצריך שיהיה ראוי להורות בכל התורה כולה.
  122. ↑ החינוך מ' תצא.
  123. ↑ עי' ש"ך חו"מ סי' ג ס"ק ח, ועי' חזו"א דלהלן בדעתו. ועי' ש"ך שם שהביא ראיות לדבריו מהרא"ש והטור בחו"מ סי' כה, ומוכיח כן גם מל' הלבוש שכתב ששנים אפילו סמוכים אין דיניהם דין ומיד אח"כ כתב שיחיד מומחה יכול לדון בע"כ, משמע שהשנים הסמוכים שהזכיר תחילה אינם מומחים.
  124. ↑ חזו"א סנהדרין סי' טז סוף אות טו.
  125. ↑ ע"ע בכור בהמה טהורה וע' מומים.
  126. ↑ עי' סנהדרין ה ב; רש"י ומאירי יומא עח א ע"פ סנהדרין שם שרב לא היה רשאי להתיר בכורות מפני שרבי לא הרשה לו.
  127. ↑ רש"י ומאירי שם.
  128. ↑ מאירי ע"פ גמרא שם.
  129. ↑ תוס' הרא"ש הוריות ז א ד"ה ה"ד.
  130. ↑ עי' להלן.
  131. ↑ עי' רמב"ם פ"ד מסנהדרין ה"א והי"א, ע"פ סנהדרין יד א.
  132. ↑ סנהדרין יג ב-יד א. ועי' מהרש"א בח"א, בטעם שגזרו על הסומכים ועל העיר.
  133. ↑ סנהדרין שם.
  134. ↑ תשו' הר"י בירב בקונטרס הסמיכה לרלב"ח דף רפ"ה ע"ג. ועי' להלן: ביטול הסמיכה וחידושה.
  135. ↑ הר"י ריישר בעיון יעקב שם עפ"י סנהדרין עד א. וע"ע יהרג ואל יעבור: בשעת השמד.
  136. ↑ עי' רא"ה ביצה ה א וריטב"א ר"ה כב א וסוכה מג א. ועי' תורה שלימה כרך יג עמ' לב.
  137. ↑ רמב"ן בס' הזכות גיטין פ"ד די"ח א מדפי הרי"ף, ע"פ ספר העיבור לר' אברהם בר' חייא. וע"ש שאז תיקן הלל את לוח השנה וחשבון העיבור. ועי' דורות הראשונים ח"ב (עמ' 375 ואילך), שמוכיח שהשנה שמסר הרמב"ן בדיוק גדול נאמרה, וע"ש מעוד ראשונים שהזכירו שנה זו.
  138. ↑ תשו' הר"י בירב בקונטרס הסמיכה מדף רפ"ה סוף עמ' ב ואילך, בשם "טופס קונטרס החכם", ונדפסה גם בשו"ת מהר"י בירב, מעמ' קצט ואילך.
  139. ↑ תשו' רלב"ח השניה בקונ' הסמיכה, דף רפ"ט ואילך, ועיי"ש שהיא כשיטת רה"ג שהביא ראב"ח בס' העבור שלו, הובאה ברמב"ן בשמו, ובבעל התרומות בשם הרמב"ן. ועי' רמב"ם קדוש החודש פ"ה ה"ג.
  140. ↑ עי' תורה שלימה חי"ג פ"ו עמ' צז ע"פ הרמב"ן בויכוח שלו עם מומר, נד' באוצר ויכוחים עמ' 87.
  141. ↑ יסוד עולם מאמר ד פ"ה. ועי' תורה שלמה שם עמ' צ"ח שהוכיח כן מב"ק טו ב: מאי אמר קבעו לי זימנא דאזלינא לארעא דישראל קבעינן ליה וכו', וא"כ מוכח שבסוף זמן התלמוד עדיין היו סמוכים בא"י, ע"ש.
  142. ↑ עי' ציון 136 ואילך.
  143. ↑ רמב"ם סנהדרין פ"ד הי"א ובפיהמ"ש סנהדרין פ"א מ"ג ובכורות פ"ד ה"ג.
  144. ↑ ישעיה א כו.
  145. ↑ עי' פיהמ"ש שם.
  146. ↑ עי' רלב"ח בקונ' הראשון (א"י בספרות התשובות עמ' כ-כא), ע"פ לשון הרמב"ם שם: "והדבר צריך הכרע", וע"ש שאף שבפיהמ"ש שם ושם כתב בפשיטות שאפשר לחדש הסמיכה, מ"מ בהלכות חזר בו מכך.
  147. ↑ תשובת רלב"ח הב' בקונ' הסמיכה, דף רפט ואילך.
  148. ↑ סנהדרין יג ב – יד א.
  149. ↑ תשו' רלב"ח שם, וע"ש כמה ראיות ש"בטל" בלשון חז"ל הוא ביטול עולמית, ועי' שם עוד ראיות, ועי' עוד בתשובה הא' דף רעז ואילך.
  150. ↑ עי' זוהר הרקיע אות נד ע"פ רמב"ן, שקביעת הלוח היא עד ביאת אליהו, וכן הוא בחינוך מצוה ד: ועיבור שנים העתידים לבוא עד שיבוא אליהו.
  151. ↑ עי' להלן.
  152. ↑ תשו' הר"י בירב הא' בקונטרס הסמיכה לרלב"ח, (ונד' גם בסוף שו"ת מהר"י בירב, בשם "טופס קונטרס החכם"). ועי' להלן בחידוש הסמיכה בצפת.
  153. ↑ ר"י בירב שם.
  154. ↑ עי' להלן.
  155. ↑ עי' שלש תשובות מהרלב"ח, בקונטרס הסמיכה שבשו"ת רלב"ח. ועי' ס' ארץ ישראל בספרות התשובות, ושם כמה פרקים בנידון, וע"ש שהביא עוד תשובות מחכמי ירושלים ומחכמי צפת באותה העת.
  156. ↑ עי' רדב"ז (שהיה ראש רבני מצרים באותה העת) בפי' לרמב"ם הל' סנהדרין פ"ד הי"א.
  157. ↑ תשו' רלב"ח הראשונה, נד' בס' א"י בספרות התשובות עמ' יז-יח.
  158. ↑ תשו' הר"י בירב הא' בקונטרס הסמיכה לרלב"ח, (ונד' גם בסוף שו"ת מהר"י בירב, בשם "טופס קונטרס החכם"), ועי' ס' הנ"ל עמ' ו ועמ' יא. ועי' רלב"ח שם שדחה הדברים, וסובר שאף אם מועיל רוב, אין זה אלא אחר מו"מ עם כולם, לפי שאפשר שהרוב היה שומע דעת המיעוט וחוזר בו. ועי' ספר הנ"ל עמ' עט מר"מ קאשטרו. וע"ש מו"מ ארוך בסברות אלו בחילופי המכתבים. ועי' שו"ת רלב"ח ד"ו דף רעט ע"ב, שכתב על סמיכת חכמי צפת, שאף אם ישובו עתה וידונו עם כל חכמי ארץ ישראל על סמיכתם, לא יועיל להם, כיון שכבר הם נוגעים בדבר וקרובים אצל עצמם.
  159. ↑ עי' רמב"ם סנהדרין ד יא.
  160. ↑ ריא"ה הרצוג בקובץ תלפיות שנה ו (תשי"ג) מעמ' 89 ואילך, ונדפס בס' תחוקה לישראל ע"פ התורה מאת הרב הרצוג כרך ג, מעמ' 260 ואילך, ועיי"ש עמ' 262, וע"ש שנקט שצריך לגרוס בדברי הרמב"ם שם: אם יתכנסו כל החכמים בארץ ישראל, ולא "שבארץ ישראל". אמנם הרדב"ז והכ"מ והלח"מ, והרע"ב והתויו"ט ריש סנהדרין, גורסים 'שבארץ ישראל', וכן גורסים ר"י בירב ורלב"ח בקונ' הסמיכה ובית יוסף חו"מ סי' רצה אות ה, וכפתור ופרח פ"י. וכן הרשב"א ב"ק לו ב, הביא דברי הרמב"ם: הסכימו כל חכמי ארץ לסמוך, ובמאירי סנהדרין יד א: כל דייני ארץ ישראל הסכימו.
  161. ↑ תשוה"ג הרכבי סי' קפ עמ' 355, וע"ש בנוסח הערבי, ועי' שי אסף בתי הדין וסדריהם אחרי חתימת התלמוד, ירושלים תרפ"ד, עמ' 40.
  162. ↑ ר"י הברצלוני בס' השטרות, עמ' 132.
  163. ↑ נחלת אבות להאברבנאל פ"ו. במקור סמיכה זו, עי' שו"ת חת"ס חו"מ סי' קסג וצמח דוד ח"א עמ' 54, שסמיכה זו היא מימות המהרי"ל ורבותיו, מהר"ש ומהר"ק. ועי' סיני כרך נט, עמ' רפ-רפא, שדן אימתי נתקנה סמיכה זו, וע"ש שיטת נוספות.
  164. ↑ חת"ס שם בשם רבו.
  165. ↑ נחלת אבות שם. ועי' ס' כבוד חכמים לר' דוד מסיר ליאון שהאריך בזה.
  166. ↑ קדושין ו א.
  167. ↑ צמח דוד שם, בשם מה"ר סיני, אחיו של מהר"ל מפראג. ועי' ציון שם עמ' 29, שמהר"ל עצמו לא היתה דעתו נוחה מסמיכה זו, ולא סמך שום אדם בסמיכת מורינו כל ימי חייו, וגם הוא לא עלה לס"ת אלא בשם "ר' יהודה ב"ר בצלאל". ועי' שו"ת חתם סופר חחו"מ סי' קסג ד"ה ברם. ועי' שו"ת ריב"ש סי' רעא, שדן בגזירתו של ר' מאיר הלוי מוינה, שלא יעסקו בגיטין וקידושין אלא הנסמכים ממנו ומתלמידו ה"ר ישעיה, וע"ש שאין גזירה זו מחייבת בארצות אחרות.
  168. ↑ שו"ת הריב"ש סי' רעא; עי' רמ"א יו"ד סי' רמב סי"ד.
  169. ↑ ריב"ש שם.
  170. ↑ על מנהג מדינות ליטא, עי' פנקס מדינת ליטא, שהיו כמה מיני סמיכה נהוגים שם, וכמה שינויים במנהג ברבות השנים.
  171. ↑ עי' ספר תקנות מדינת מעהרין.
  172. ↑ עי' תקנת פרנקפורט משנת שס"ג.
  173. ↑ עי' תקנות קנדיאה, וע"ש עמ' 149-150 שלא הכירו בסמיכה של מקומות אחרים מלבד מקנדיאה.
  174. ↑ עי' תקנות הנ"ל בהרחבה.
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=אנציקלופדיה_תלמודית:סמיכת_זקנים&oldid=137022"