דרשני:מצוות הסבה (אלירן טיבי): הבדלים בין גרסאות בדף

המשנה הראשונה בפרק ערבי פסחים פותחת בדיני ערב הפסח אחד מאותם דינים הוא דין הסבה: "אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב" פסחים צט ב. במאמר זה נעסוק בדין הסבה ובטעמו והנפקא מינה ההלכתית היוצאת ממנו.

גדר המצווה

בפשטות דין הסבה מבטא את חירתו של האדם את השחרור מהשעבוד ע"י ישיבה שמבטאת חופש מכל עול וכ"כ הרמב"ם "וחייבוהו לאכול כשהוא מיסב כדרך שאוכלין המלכים והגדולים. כדי שיהיה דרך חרות." (פירוש המשנה לרמב"ם מסכת פסחים פרק י). מסביר הרמב"ם שחיוב ההסיבה הוא ביטוי לדרך חרות כך נוהגים המלכים הגדולים לשבת בסעודותיהם ואם אדם ינהג כך הוא ירגיש את השחרור. לכן גם עני מצווה להסב למרות שמבחינה נפשית ופיזית הוא רחוק מאותם מלכים מרחק עצום. בליל פסח האדם צריך להרגיש את חירותו.

דבר זה לא מתבטא אך ורק בדין הסיבה וכך עולה מדברי החינוך לגבי קורבן פסח:

	משרשי מצוה זו, מה שכתוב בשחיטתו, לזכור ניסי מצרים. וזה שנצטוינו שלא להותיר ממנו, הענין הוא כדרך מלכים ושרים שאינם צריכים להותיר מתבשילם מיום אל יום, ועל כן אמר שאם יותר ממנו שישרף כדבר שאין חפץ בו, כדרך מלכי אדמה. וכל זה לזכור ולקבוע בלב שבאותו זמן גאלנו השם יתברך מעבדות, ונעשינו בני חורין, וזכינו למלכות ולגדולה
– פרשת בא ח

.

בסוף דברי החינוך אנו מוצאים טעם נוסף לציווי שלא להותיר כדי לקבוע בלב שבאותו זמן גאלנו ה' מהעבדות ביטוי לטעם זה אנו מוצאים גם בדברי המדרש על מצוות הסבה "ויסב אלהים את העם דרך המדבר, מהו ויסב? שהרביצם כדרכי המלכים רבוצין על מטותיהם" (במדבר רבה (וילנא) פרשת במדבר פרשה א). מתוך המדרש עולה טעם נוסף למצוות הסבה אין אנו מסבים משום שכעת ההסבה היא ביטוי ל"דרך החירות" אלא משום שכך עשה הקב"ה לאבותינו במצרים. בתוך ליל הסדר, בתוך חג הפסח שכול כולו זכר ליציאת מצרים מצוות הסבה באה ללוות את הסדר וע"י אותה הסיבה אנו מציגים מה הקב"ה עשה לאבותינו במצרים וחווים את יצאת מצרים מחדש.

דברים אלו מדויקים מלשונו של הרמב"ם: "ובכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, שלא את אבותינו בלבד גאל אלא אף אותנו גאל, שנאמר +דברים ו'+ ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבותינו".

"להראות" ולא "לראות" כלשון הגמ' עלינו להראות את עצמינו כאילו יצאנו ממצרים החוויה שאדם חובה בהצגת והמחשת הדברים גורמת לאדם לחזור ולחוות ממש את מה שחוו אבותינו ביציאת מצרים ומתוך כך האדם מבין שלא רק את אבותינו הקב"ה גאל אלא הוא גואל אותנו בכל דור ודור ומתוך כך מודה ומשבח ומהלל לקב"ה על הנסים שעושה עמנו.

נפקא מינות בין הטעמים

נראה שיש כמה נ"מ בין שני הטעמים:

הסבה בימנו

בדין האם יש להסב בימנו כתב הראבי"ה וז"ל:" וחוזר לביתו, ויושב בהסבה. ובזמן הזה שאין רגילות בארצינו <להסב> שאין רגילות בני חורין להסב ישב כדרכו" (ראבי"ה ח"ב - מסכת פסחים סימן תקכה)

הראבי"ה הולך לפי הטעם הראשון שההסיבה היא ביטוי לחירות ולכן בימנו שאין ההסבה ביטוי לחירות כותב הראבי"ה שאין צורך להסב.

לעומתו כתב המהרש"ל שגם בזמננו צריך להסב וז"ל "אף שכתב ראבי"ה שאין דרך חירות האידנא בהסיבה כ"א דרך חולים מ"מ נראה דאין קפידא שאינה אלא לרמז החירות שהיה בימים ההם ולכן אומר חירות ירמז ומאחר שאינו אלא לרמז א"כ בדיעבד אף אם לא היסב יצא ואין צריך לחזור כו' כמו שפסק האגודה" (שו"ת מהרש"ל סימן פח)

ונראה מדבריו שסבר כטעם השני שאנו מסבים לזכר אותה הסבה שהקב"ה עשה לאבותינו ביציאה ממצרים ולכן גם אם כיום אין זה דרך מלכים להסב אנו צריכים להסב כזיכרון לתהליך שעברו אבותינו. להלכה אנו פוסקים כשיטת רוב הראשונים שישנה חובה להסב גם בזמן הזה אולם בכמה מקרים ראה הרמ"א לצרף את שיטת הראבי"ה לקולא.

חיוב נשים בהסבה

הגמ' דנה בחיוב אישה בהסבה: "אשה אצל בעלה - לא בעיא הסיבה, ואם אשה חשובה היא - צריכה הסיבה "(תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קח עמוד א)

מפשט הגמ' עולה חילוק בין אישה רגילה שפטורה מהסבה לאישה חשובה שמחויבת בהסבה דבר שני הוא סיבת הפטור של אישה רגילה –משום שהיא מפחדת מבעלה וכפופה לו אינה יכולה להרגיש את החירות וכ"כ הרשב"ם וז"ל "אשה אינה צריכה הסיבה. מפני אימת בעלה וכפופה לו ומפרש בשאילתות דרב אחאי לאו דרכייהו דנשי למיזגא:"(רשב"ם מסכת פסחים דף קח עמוד א) מהדיבור המתחיל ברשב"ם עולה שהיה לו גרסא אחרת בגמ' "אשה אינה צריכה הסיבה" ללא "אצל בעלה" וכ"כ בדיקדוקי סופרים שכנראה פירושו של הרשב"ם נכנס לגמ' בתקופה יותר מאוחרת. והקשה המהר"ל בגבורות ה' (פרק מח עמ' קצט) על גרסה שלפנינו שעד כמה שאישה מפחדת מבעלה היא אינה מפחדת כ"כ כמו שבן מפחד מאביו ובבן אצל אביו אומרת הגמ' שיכול להסב לכן דחה גרסה זאת ופירש כשאילתות שמובא ברשב"ם שאין דרך אישה להסב.

לשני הטעמים אישה חשובה מחויבת שהרי דרכה להסב כל השנה וכן בעלה אינו מקפיד עליה .

להלכה פסק השו"ע אשה אינה צריכה הסיבה אלא א"כ היא חשובה. הגה: וכל הנשים שלנו מיקרי חשובות , אך לא נהגו להסב כי סמכו על דברי ראבי"ה דכתב דבזמן הזה אין להסב (ד"ע). (שו"ע או"ח הלכות פסח סימן תעב סעיף ד)

לעומת פסיקת השו"ע שאישה אינה צריכה הסבה אא"כ היא חשובה הרמ"א כתב שהם חיבות משום שכל הנשים כיום נקראות חשבות אך מביא שהמנהג באשכנז לא להסב וכנראה שסמכו על הראביה שבזמן הזה אין צורך להסב

וצ"ע לדברי הרמ"א למה לעניין נשים סומך על הראבי"ה אבל לעניין אנשים אינו סומך. הרב אויערבאך כתב:

	ברם צ"ע מהיכ"ת לחלק דלענין נשים סמכינן על הראבי"ה ולא לענין אנשים ונראה דכיון דמעיקרא כשתיקנו חובת הסיבה לא נתחייבו בכך הנשים הואיל ולא היה דרכן של נשים להסב ורק להנשים החשובות תקנו חכמים הסיבה תלויה מצותן מעיקרא במנהגן כל ימות השנה ולכן גם בדורות רבותינו הראשונים ז"ל שכתבו דנשים שלנו חשובות וצריכות להסב אין הכוונה דחזרו לעיקר החובה דרבנן כמו אצל אנשים אלא שלפי שינוי המנהג שגם נשים הי' דרכן אז לנהוג בחשיבות בכעין זה נשתנה גם דינן וכיון שכן שפיר כתב הרמ"א דנשים שלנו סמכו עצמן על מש"כ הראבי"ה דבזמננו אין הדרך להסב וא"כ פמורות מהסיבה דחיובן תלוי במנהג כל דור ודור
– הליכות שלמה סדר ליל פסח עמ' רלה

.

וביאור דבריו על פי טעמי המצווה שהבאנו לעיל אם זה משום שכך נהגו אבותינו במצרים הרי הנשים לא נהגו להסב אז ואם זה משום שהיום להסב זה דרך חירות כבר כתב הראבי"ה שאין זה דרך המלכים להסב לעומת זאת גברים לא יכולים לסמוך על היתר הראבי"ה שהרי סוף סוף הסבו ביציאה ממצרים וחיובם הוא משום כך.

מתי חובה להסב?

הגמרא מביאה מספר דינים לגבי חובת ההסבה:

	אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב. איתמר: מצה - צריך הסיבה, מרור - אין צריך הסיבה. יין, איתמר משמיה דרב נחמן: צריך הסיבה, ואיתמר משמיה דרב נחמן: אין צריך הסיבה. ולא פליגי, הא - בתרתי כסי קמאי, הא - בתרתי כסי בתראי. אמרי לה להאי גיסא, ואמרי לה להאי גיסא. אמרי לה להאי גיסא: תרי כסי קמאי - בעו הסיבה, דהשתא הוא דקא מתחלא לה חירות. תרי כסי בתראי לא בעו הסיבה - מאי דהוה הוה. ואמרי לה להאי גיסא: אדרבה, תרי כסי בתראי בעו הסיבה - ההיא שעתא דקא הויא חירות, תרי כסי קמאי לא בעו הסיבה - דאכתי עבדים היינו קאמר השתא דאיתמר הכי ואיתמר הכי - אידי ואידי בעו הסיבה
– פסחים קח א

.

למסקנת הגמ' במצה צריך הסבה משום שאנו כבני חורין מרור אינו צריך הסבה משום שהוא זכר לעבדות לגבי ארבע כוסות נחלקו האמוראים האם צריך להסב בשתים ראשונות (תחילת סיפור החירות) או בשתים האחרונות (שכבר נגאלו) למסקנה אומרת הגמ' שמספק יסב בשניהם.

הגרי"ז (על הרמב"ם פ"ז ה"ז) כתב שעפ"י גמ' זאת ניתן להסביר את דין ההסבה בשני אופנים שונים או שהסבה היא תנאי בקיום מצוות הסדר או שהסבה היא מצווה נפרדת המלווה את כל הסדר.

הגרי"ז דייק מדברי הרמב"ם הלכות חמץ ומצה ז ו כהבנה השניה שמצוות הסבה היא מצווה נפרדת שכתב:"בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים שנאמר ואותנו הוציא משם וגו', ועל דבר זה צוה הקדוש ברוך הוא בתורה וזכרת כי עבד היית כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית. לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות... ואימתי צריכין הסיבה בשעת אכילת כזית מצה ובשתיית ארבעה כוסות האלו, ושאר אכילתו ושתייתו אם היסב הרי זה משובח ואם לאו אינו צריך".נראה מלשונו שניתן להרחיב את מצוות הסיבה לכל ליל הסדר וכל המרבה הרי זה משובח וברור שאינה תנאי בשאר המצוות אלה מצווה בפני עצמה.

לעומת זאת בדברי הרא"ש פסחים י כ כתב שסובר כדעה הראשונה שהסבה היא תנאי בשאר המצוות שכתב שאם שכח להסב במצה חייב לחזור אם ההסבה היא מצווה כללית של הפגנת חירות , האוכל מצה בלא הסבה יצא ידי חובת מצה ואין סיבה שיאכל שוב אבל ידי חובת הסבה לא יצא אולם לעניין זה אין תועלת בכך שישוב ויאכל מצה בהסבה שהרי אין זו אכילת מצה שיצא ידי חובת האכילה כבר.

לסיכום

ראינו שני טעמים שונים למצוות ההסבה- כחלק מהחיוב להראות את עצמנו כבני חורין בליל הסדר, וכזכר להסבה שעשה הקב"ה לעם ישראל ביציאת מצרים. הנפקא מינה בין הטעמים תהיה בחיוב ההסבה בימינו, כאשר כבר איננו אוכלים על גבי מיטות ויש קושי בהסבה. כמו כן, ראינו שניתן להבין את מצוות ההסבה כמצווה בפני עצמה או כחלק ממצוות ההגדה בליל הסדר, כאשר הנפקא מינה בדבר היא במי ששכח להסב האם עליו לשוב ולהסב.