פרשני:בבלי:מועד קטן יח א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מועד קטן יח א

חברותא[עריכה]

שמואל אמר:  הלכה כרבי יוסי שמתיר ליטול צפרניו במועד, ומתיר ליטול צפרניו באבל.
ובאבל הלכה כמותו, משום דאמר שמואל: הלכה כדברי המיקל באבל  136  .

 136.  כתב הרמב"ן, שאיסור נטילת צפרנים אינו אלא מדרבנן, ועל כן פסק שמואל כדברי המיקל. אולם הביא בשם אחרוני חכמי הצרפתים, שכלל זה ד"כל המיקל באבל, הלכה כמותו" נאמרה, אפילו באיסורי אבילות שהם מן התורה. והמנחת חינוך (רסד) ביאר היטב על פי מה שכתב הרמב"ם (עשה לז), שמצות אבילות כלולה במצות טומאת הכהנים (שהכהן מצווה לטמאות עצמו לכבוד מתו), ומעתה, כשם שבטומאת קרובים נאמרה הלכה שהוא דוקא בודאי, ולא בספק, ואפילו כשיש רוב, אינו נחשב כודאי, הוא הדין לענין אבילות, שאינו נוהג אלא כשהוא ודאי מוחלט ללא כל ספיקות. וע"ע בהערה 205.
פנחס, אחוה דמר שמואל, איתרע ביה מילתא, שנפטר קרובו.
על נכנס שמואל אל אחיו פנחס כדי למישאל טעמא מיניה, לדבר על לבו לנחמו.
חזנהו ראה שמואל לטופרי לצפרניו של פנחס, דהוו נפישן, שהיו גדולות.
אמר ליה שמואל לפנחס: אמאי לא שקלת להו? מדוע לא נטלת צפרניך?  137 

 137.  הרמב"ן הוכיח מכאן, שאפילו בתוך שבעה התיר רבי יוסי ליטול צפרנים, שהרי הלשון "למישאל טעמא מינה" משמעותו, ניחום אבלים, שהוא בימי השבעה, ואעפ"כ התיר לו ליטלם. ויעויין בשיטה שפירש, שהיה נצרך לשאול ממנו דבר הלכה, וכמו שלמדנו לקמן (כא), שאם היו רבים צריכים לו, מותר לו לשנות להם.
אמר ליה פנחס לשמואל: אי בדידיה (אצלו, דהיינו, אצלך) הוה אבלות - מי מזלזלת ביה כולי האי ליטול צפרניך בזמן אבלות?
הואי היה דיבור זה של פנחס (קהלת י) כ"שגגה שיוצא מלפני השליט", ואיתרע ביה מילתא בשמואל, שנפטר קרובו.
על נכנס אל שמואל פנחס אחוה, למישאל טעמא מיניה. לנחמו.
שקלינהו לטופריה, נטל שמואל את צפרניו, חבטינהו לאפיה, וזרק אותן מרוב כעסו. (אך חזר וכנסן, כי הזורק צפרניו נקרא רשע. רש"י)  138 .

 138.  רש"י בכת"י הוסיף, שלאחר מכן כינס הצפרנים, שהרי לקמן בגמרא מבואר, שאסור להשליך הצפרנים ארצה.
אמר ליה שמואל לפנחס אחיו: מדוע פתחת את פיך לומר אילו היתה אצלי אבלות, וכי לית לך "ברית כרותה לשפתים"!? שדבריו של אדם מתקיימים. וכמו שמצינו אצל אברהם אבינו.
דאמר רבי יוחנן: מנין שברית כרותה לשפתים, שמתקיימים דבריו של אדם?
שנאמר (בראשית כב) "ויאמר אברהם אל נעריו: שבו לכם פה עם החמור, ואני והנער נלכה עד כה, ונשתחוה, ונשובה אליכם".
ואכן איסתייעא מלתא, דהדור תרוייהו, ולא נשחט יצחק  139 .

 139.  הקשו התוס', הלא מדה טובה מרובה ממדת פורענות, ואם כן אין ללמוד שברית כרותה לשפתים לענין פורענות, ממה שמצאנו לענין מדה טובה. ועיי"ש ובמהרש"א. ויעויין בסנהדרין (קב) דבר נורא בענין זה, אצל יהוא בן נמשי מלך ישראל.
סבור מיניה: צפורניים דיד - אין, אותן מותר ליטול בימי אבלו מחמת מאיסותן, אבל צפורניים דרגל - לא יטול בימי אבלו, כיון שאין בהן מיאוס.
אמר רב ענן בר תחליפא: לדידי מפרשא לי מיניה דשמואל: לא שנא דיד, ולא שנא דרגל מותר ליטול בימי אבלו  140 .

 140.  רש"י מפרש לענין אבילות. אבל הטור (תקלב) מפרש לענין מועד.
אמר רב חייא בר אשי אמר רב: ובגנוסטרא, במספריים, אסור ליטלן אלא רק בצפרניו  141 .

 141.  הראשונים פירשו שהוא מספרים ותער, ולא התיר רבי יוסי אלא בשיניו או ליטול צפרניו זו בזו. וכן נקטו הפוסקים. אבל התוספות פירשו בשם הערוך, שהוא מספרים המיוחדים לנטילת צפרנים. והוסיפו התוספות, שלפי פירוש זה, רבי יוסי התיר במספרים שאינם מיוחדות לזה, וכל שכן בתער, ואילו בשיניו או בידיו, אפילו לרבי יהודה מותר. ודעת הרי"ף והרא"ש, שדברי רב נאמרו על אבילות בלבד, אבל במועד מותר ליטול אפילו בגנוסטרא. וביאר הרמב"ן סברת דיעה זו, שדוקא לענין אבילות הצרכנו שיעשה בשינוי, כדי שלא יתקשט בו, אבל לענין מועד, כיון שהתרנו ליטול צפרניו (ולא חששנו שיכנס כשהוא מנוול, וכמו שנתבארו הטעמים לעיל), אין לחלק בין עושה כדרכו לעושה בשינוי. וכן הוכיח ממה שעולא פסק כרבי יוסי במועד, ולא באבילות, הרי שיש לנו להחמיר באבילות מבמועד. אולם הרי"ף הביא דיעה נוספת, שגם במועד יש לאסור בגנוסטרי. וביאר הריטב"א הטעם, שאף במועד יש לעשות בשינוי, הואיל ואפשר לו בכך. אבל הקרן אורה תמה עליו, שהרי נתבאר לעיל, שצרכי הגוף דינם כצרכי אוכל נפש, שאין צריך לשנות במלאכתם אפילו במקום שאפשר. ופירש הקרן אורה טעם דיעה זו על פי הירושלמי, שאמנם אין לנו לאסור מטעם "שלא יכנס", אבל עדיין יש לחוש שיהיה מכוון מלאכתו במועד, שיניח נטילת צפרניו מתוך כונה תחילה לעשותו במועד, ועל כן הצריכו שיעשה בשינוי, וממילא שוב אין לחוש שיניח הנטילה למועד. (ואף על פי שצרכי הגוף נחשבים כצרכי אוכל נפש, ונתבאר לעיל יב ב, שלא החמירו בהם אם כיוון מלאכתו, מכל מקום לכתחילה אסור לכוון מלאכתו אף בצרכי אוכל נפש. וע"ע לעיל בפרט זה). והריטב"א הוכיח כדיעה זו, ממה שנשנו בבברייתא אבילות ומועד יחדיו, הרי שדין אחד לשניהם. והמחבר פסק כהרי"ף, שבאו"ח (תקלב) התיר בין ביד בין בכלי, וביו"ד (שצ) אסר בכלי. אבל הרמ"א החמיר אף במועד לאסור בכלי, מלבד בטבילת מצוה. וכתב בתשו' שבות יעקב (ג ק), שמותר לאבל לחתוך מקצת הצפורן בכלי, ושאר הצפורן יטול ביד. ולכאורה כל שכן שנתיר כן במועד. והכף החיים הביא להתיר ליטול הצפרנים על ידי עכו"ם (ואף על פי שכל דבר שאינו עושה בעצמו, אינו אומר לנכרי לעשות, בזה, כיון שיש דיעות המתירות לגמרי, אין לנו להחמיר כל כך). והסברא בזה צריכה ביאור, שהרי יסוד האיסור אינו משום מלאכה, אלא כדי שלא יכנס מנוול. ואולי כוונתו, שמכל מקום נתנו לזה גדר של איסור מלאכה, ועל דרך שנתבאר בהערה 25 בדעת הריטב"א.
אמר רב שמן בר אבא: הוה קאימנא קמיה דרבי יוחנן בי מדרשא בחולו של מועד, ושקלינהו לטופריה ונטל צפרניו בשיניה, וזרקינהו.
שמע מינה תלת: שמע מינה: מותר ליטול צפרנים בחולו של מועד  142  .

 142.  כתב הרי"ף, שיש המוכיחים מכאן, שאף במועד אין לו ליטול בכלי, שהרי רבי יוחנן נטלן בשיניו ולא בכלי. אבל הרי"ף דחה ראיתם, כיון שהיה נמצא בבית המדרש, ולא היה מצוי בידו כלי לצורך זה, נטלן בשיניו. והמגן אברהם חידש, שמי שנטל צפרניו קודם המועד, מותר לו ליטלם שנית במועד, אפילו בכלי. וטעמו, שרבינו תם הלא התיר באופן זה אף לענין גילוח, ואף שהחמרנו בגילוח, בנטילת צפרנים יש להקל. והקשה הפמ"ג, שהרי רבי יוחנן ודאי עשה כדין, ונטל צפרניו קודם המועד, ואעפ"כ כתבו הראשונים, שהיה לו ליטלם בשיניו דוקא, ולא בכלי, הרי שיש לאסור גם בזה.
ושמע מינה מכך שנטלן בשיניו, שאין בהן משום מיאוס.
ושמע מינה: מותר לזרקן.
ופרכינן: איני! והתניא: שלשה דברים נאמרו בצפרנים: הקוברן - צדיק, שורפן - חסיד  143  , זורקן - רשע.

 143.  רש"י בנדה (יז) מבאר, שאף לאחר קבורה יש לחוש שמא יחזרו ויתגלו. והקשה עליו בשיטה, שהרי מבואר לקמן בגמרא, שאם נפלו למקום אחד, ואח"כ העבירם למקום אחר, שוב אין בהם היזק. ועיי"ש וצ"ב.
וטעמא מאי נקרא הזורקן רשע? כי שמא תעבור עליהן אשה עוברה, ותפיל את עוברה, לפי שיש סגולה בצפרניים זרוקות, שגורמות להפלת עובר של אשה העוברת עליהן  144 .

 144.  הבאר היטב (רס ב) ביאר בשם תולעת יעקב, שקודם חטא אדם הראשון, היה כל גופו מלובש במלבוש כמין צפורן, ואח"כ נסתלק ממנו לבוש זה, ונשאר רק על צפרני ידיו ורגליו, ומאחר שהאשה גרמה חטא זה, היא מסוכנת להפיל ח"ו על ידיהם כשעוברת עליהם. ויעויין קהלות יעקב (ב"ק מה) לענין חיוב דמי ולדות על ידי זריקת צפרנים.
ואם כן תיקשי, כיצד אמרנו שמע מינה ממעשהו של רבי יוחנן שמותר לזרקן!?
ומשנין: אשה בבי מדרשא לא שכיחא. ולכן, שם מותר לזרקן  145 .

 145.  והוא הדין בבית המרחץ העשוי לרחיצת אנשים בלבד. משנ"ב (רס ו).
וכי תימא, זימנין דמיכנשי להו שיאספו את הצפרניים מרצפת בית המדרש, ושדי להו אבראי, ויזרקו אותן לחוץ, אין לחשוש לכך, כי כיון דאשתני מהמקום שנזרקו אליו תחילה - אישתני, ושוב אין הן מזיקות במקום השני  146 .

 146.  המשנ"ב שם הביא שנחלקו אחרונים, האם דוקא בחדר אחר או אפילו באותו החדר. ועיין בשיטה כאן שהקל בזה.
אמר רב יהודה אמר רב: זוג בא מחמתן לפני רבי.
ומר זוטרא מתני דבר זה בברייתא: זוג בא מחמתן לפני רבי.
ובקשו ממנו להתיר בימי אבל נטילת צפרנים - והתיר להם  147  .

 147.  רש"י ותוס' מפרשים לענין אבילות. אבל הראב"ד והרא"ש ועוד ראשונים מפרשים לענין מועד. ולפנינו יבואר הנפקא מינה לענין דינא במחלוקת זו. וכתב הראב"ד, שמכאן יש ללמוד, שרבי יוסי התיר ליטול הצפרנים במועד, אף בכלי, שהרי נשנו כאן צפרנים יחד עם שפה, ומשמע שדין אחד להם, והרי לא מצאנו דיעה האוסרת ליטול השפה בכלי, אלא נשנה היתרה בסתם, ואם כן הוא הדין לענין צפרנים, ודוקא לענין אבילות החמיר רב לעיל, להצריך ליטול ביד או בשינים. אבל הריטב"א כתב להיפך, שבין בצפרנים ובין בשפה אין היתר אלא ביד או בשינים.
וידעתי את דעתו של רבי בדין גילוח השפם, שמותר לגלחו בימי האבל. (ובשפם אין איסור גילוח פאת הזקן, רש"י), ולכן אם בקשו ממנו נטילת שפה - התיר להם.
ושמואל אמר: אף בקשו ממנו היתר לגילוח השפה (השפם), והתיר להם.
אמר אביטול ספרא משמיה דרב: מותר לגלח בימי אבלו את השפה מזוית אחת של הפה עד לזוית שכנגדה, היות ושערות השפם מעכבות את האכילה והשתיה, ומביאות למיאוס.
אמר רבי אמי: ובשפה המעכבת את האכילה והשתיה בלבד התיר לגלח, ולא את כל השפה  148 .

 148.  הרי"ף והרמב"ם (יו"ט ז כ) התירו לגלח שפמו במועד, ולא חילקו בין מעכבת לאינה מעכבת. ואחריהם נמשך השו"ע (תקלא ח). וכתב הגר"א לבאר דעת הרי"ף, שהוא מפרש סוגיתנו לענין אבילות דוקא, ובזה הצרכנו שתהיה השפה מעכבת האכילה, וכמו שפסק השו"ע (יו"ד שצ), אבל לענין מועד הקל, בכל ענין מותר. וביאר השער הציון (טו), שבשפמו לא שייכת הגזירה ד"שלא יכנס", הואיל ואינו מתנוול בכך, ועל כן, כשיש לו צורך בגילוח זה, אין לאסור אף מצד איסור מלאכה דמועד. והמג"א (יב) הוכיח מהיתר השפה שאינה מעכבת, ששאר שיער שבגוף אין בו איסור גילוח במועד, ודוקא בראשו ובזקנו אסרו. והשעה"צ הניח דבריו בצ"ע. ויעויין (תקמו משנ"ב טז). (ועדיין יש לעיין, שביו"ד סתם המחבר להתיר בשפה המעכבת, ומשמע אפילו בכלי, וכן מפורש ברמב"ן, והלא הראשונים השוו דין השפה לדין הצפרנים, וכנ"ל, ולענין צפרנים נפסק שם שדוקא ביד ובשינים מותר, אבל לא בכלי. ואכן הגר"א בביאורו ליו"ד ביאר בדעת השו"ע באופן אחר, שסוגיתנו מתפרשת לענין מועד, ואנו נוקטים להלכה כדעת רב, שאפילו כשאינה מעכבת מותר, ומקור הדין להתיר באבילות הוא מירושלמי, ושם הצריכו בפירוש שתעכב). ולרבינו חננאל והערוך היה גירסא שונה במקצת מגירסתנו. ועיין בביאור הגר"א או"ח.
אמר רב נחמן בר יצחק: לדידי שאני אנין דעת - כל השפה, כ"שפה המעכבת" דמי לי.
ואמר אביטול ספרא משמיה דרב: פרעה שהיה בימי משה, הוא, גופו, היה באורך אמה. וזקנו באורך אמה. ופרמשתקו, אמתו היתה באורך אמה וזרת.
לקיים מה שנאמר (דניאל ד) "ושפל אנשים - יקים עליה".
ואמר אביטול ספרא משמיה דרב: פרעה שהיה בימי משה - אמגושי היה.
ובמסכת שבת (עה א) נחלקו רב ושמואל במשמעות "אמגושי", האם או מכשף, או שהוא מין האדוק בעבודה זרה, ומגדף תדיר.
שנאמר (שמות ז) "הנה יצא המימה". וגו'. והיתה מטרת צאתו אל היאור לצורך מכשפות, למאן דאמר מכשף היה. או כדי לחרף ולגדף, ולומר "לי יאורי ואני עשיתיני", למאן דאמר מין מגדף היה.
שנינו במשנה: ואלו מכבסין במועד  149  - הבא ממדינת הים.

 149.  הרמב"ם והרמב"ן ועוד ראשונים כתבו, שאיסור הכיבוס אינו משום מלאכה, אלא כדי שלא יכנס מנוול (וכמו שמצאנו לעיל יד באנשי משמר), אבל מצד איסור מלאכה היינו מתירים, שהרי מעשה הדיוט הוא, אפילו כשהוא נעשה על ידי אומן, וכמו שכתב הרמב"ן. אבל ר"ש בן היתום פירש, שהוא מצד טירחא יתירה ועובדין דחול. ויעויין בפרק א' הערה 155, שנחלקו הראב"ד והרמב"ן, האם נאסר טירחא יתירה בשאר צרכי המועד שאינם אוכל נפש. ובשיטה כתב טעם נוסף לאסור מצד הדין, שהרי היה יכול לכבס קודם הרגל, ואם כן הרי הוא כמכוון מלאכתו במועד. ועיין בהערה 11 בפרט זה. וכתב הב"ח, שאפילו כיבס קודם הרגל, ולא נכנס אליו כשהוא מנוול, אינו מכבס במועד, וכמו שנקטו הפוסקים לעיל לענין גילוח.
אמר רב אסי אמר רבי יוחנן: מי שאין לו אלא חלוק אחד - מותר לו לכבסו בחולו של מועד.
מתיב רבי ירמיה ממשנתנו: אלו מכבסין במועד, הבא ממדינת הים, וכו'.
ויש לדייק מכאן: רק הני - אין, מותר להם לכבס, אבל מי שאין לו אלא חלוק אחד - לא הותר לו לכבס!  150 

 150.  הקשה הריטב"א, הרי יש לומר "תנא ושייר", שלא מנה התנא את כל האונסים שבעולם, וכמו שמוכח לעיל (יד) לענין גילוח במי שאבדה לו אבידה. ותירץ, כיון שהתנא חזר ואמר לענין כיבוס "ושאר כל אדם אסורין", הרי שבא למעט כל אונס אחר שיהיה, מלבד אותם השנויים בה.
אמר ליה רבי יעקב לרבי ירמיה: אתרץ ואסברה ואסביר לך כך:
מתניתין ששנינו בה "אלו מכבסים" אינה באה לשלול כיבוס ממי שאין לו אלא בגד אחד.
אלא, כוונתה לומר כי מי שהתירו לו לכבס במועד, הרי אף על גב דאית ליה תרי בגדים, ומטנפי, מותר לו לכבסם.
וכמו כן מי שאין לו אלא רק חלוק אחד, מותר לו לכבסו במועד  151 .

 151.  בראשונים מבואר הטעם לדינים אלו, שלכל ימות הרגל יש צורך בשני חלוקים, אחד לתחילתו ואחד ליום טוב אחרון, ועל כן, כשיש לו שנים, אזי ממה נפשך אין להתיר לו הכיבוס, שאם לא כיבס כלל מקודם, הרי הוא פושע, שהיה לו לכבס לכבוד הרגל, ולא ליכנס אליו בניוול, ואם כיבס שניהם ונתלכלכו ברגל, גם כן אין להתיר, שלא היה לו ללכלך את שניהם, וכשכיבס אחד מהם, אף על פי שמצד הסברא היה מקום להתיר לו לכבס במועד, שהרי לא נכנס לרגל מנוול, מכל מקום לא חילקו חכמים בדבר, ואסרו כל כיבוס שהיה אפשר לעשותו קודם המועד, מה שאין כן כשיש לו אחד, שאף על פי שכיבסו קודם הרגל, יש לו הכרח לכבסו שנית ברגל. יעויין בשיטה ובפירוש מסכת משקין. והוכיחו התוס' מסוגיתנו, שמי שאין לו אלא חלוק אחד, הותר לכבסו אפילו כשלא כיבסו קודם הרגל, ואף על פי שפשע בזה שלא כיבסו, שאם לא כן, מדוע לא ישבנו בפשיטות, שמשנתנו התירה לאותם האנוסים, אף על פי שלא כיבסו קודם הרגל, מה שאין כן מי שאין לו אלא חלוק אחד, שאינו מותר אלא כשכיבסו מקודם, ועל כרחך שחכמים לא חילקו בהיתר זה. ועיין שיטה. ויש לעיין לענין מטפחות הידים וכו', האם בהם גם כן התירו, אפילו כשהיה יכול לכבסם קודם המועד, באופן שלא יצטרך לכבס מהם בתוך המועד. וכתב הגר"א בביאורו (א), שמלשון הגמרא "תרי ומיטנפי" מדוקדק, שדוקא כששניהם מטונפים, אז התירו לאותם האנוסים, אבל כשאחד מהם נקי עדיין, אין לו היתר לכבס. ומכאן למד הרמ"א, שהוא הדין כששניהם מלוכלכים, שאין לו היתר לכבס אלא אחד מהם. ובעיקר ההיתר של מי שאין לו אלא חלוק אחד, למדנו בגמרא לעיל (יד), שאין לחוש בו למראית העין, הואיל ואיזורו מוכיח עליו.
שלח רב יצחק בר יעקב בר גיורי משמיה דרבי יוחנן: כלי פשתן, שדרכן להטנף, מותר לכבסן בחולו של מועד  152  .

 152.  רש"י מפרש שאין בכיבוסם טורח רב. וכן כתב בחידושי הר"ן. והעיר המגיה שם, שלכאורה טעם זה עולה יפה, אם נאסר הכיבוס מצד איסור מלאכה, וכמו שהובא לעיל בשם ר"ש בן היתום, אבל לפי מה שכתבו הרמב"ם והרמב"ן, שאסרוהו כדי שלא יכנס מנוול, אין טעם להתיר מפני מיעוט הטורח. ועדיין יש לעיין, שהרי לדעת הכל יש לאסור גם משום "שלא יכנס", וכמבואר לעיל לענין אנשי משמר. ורש"י על הרי"ף כתב, שבגדי פשתן מתטנפים הרבה ואין טורח בכיבוסם. וכונתו, שאף אם מכבסם קודם הרגל, צריך הוא לכבסם שנית בתוך המועד. ועיין שיטה, שאם אין מכבסין אותם, יש הפסד וקלקול לבגד.

דרשני המקוצר[עריכה]