פרשני:בבלי:נדרים לד א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נדרים לד א

חברותא[עריכה]

תנן: מקום שנוטלין עליה שכר, תפול הנאה להקדש.
בשלמא למאן דאמר דווקא בשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה, מחזיר לו אבידתו, אבל אם נכסיו דבעל אבידה אסורין על מחזיר - לא מהדר, אינו מחזיר לו את אבידתו, היינו דקתני: מקום שנוטלין עליה שכר - תפול הנאה להקדש.
אלא למאן דאמר שאפילו כשנכסי בעל אבידה אסורים על מחזיר נמי מהדר, אמאי תפול הנאה להקדש? יתן בעל אבידה למחזיר את שכרו! כי על אף שנכסי בעל האבידה אסורין על המחזיר, אפילו הכי מותר ליקח ממנו שכרו.
שהרי הגמרא אמרה לעיל לענין זבינא דרמי על אפיה (דבר שהמוכר רוצה ליפטר ממנו), שמכירתו נחשבת הנאת מוכר, ולא הנאת לוקח. ונפקא מינה כשהלוקח מודר הנאה מהמוכר, שמותר הוא ליקח ממנו זבינא דרמי על אפיה. והטעם, משום שמקח כזה מצוי הוא ללוקח במקומות הרבה, ולכן, אף שהוא בא לידו מהמדיר, אין זה נחשב הנאה.
אם כן, הוא הדין כאן, במקום שנותנין עליה שכר, דהיינו בבטל מן הסלע (ר"ן), אף שנותן לו בעל האבידה שכר, אין זה נחשב שנהנה ממנו, שהרי אותו שכר כבר היה מצוי בידו! וכיון שכן, למה תפול הנאה להקדש? הרי יכול בעל אבידה לשלם למחזיר! ומשנינן: באמת הרישא של משנתינו, ששנינו מחזיר אבידתו, מדובר בין בשנכסי מחזיר אסורין על בעל האבידה, ובין להיפך. אבל הסיפא ששנינו שתפול הנאה להקדש - אחדא קתני. דהיינו, רק כשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה  23 .

 23.  כך הוא הפירוש לפי גירסת הר"ן. ובפירוש גירסת הגמרא שלפנינו עיי' במפרש.
איכא דמתני לה, בהאי לישנא (יש ששנו את הסוגיא בלשון זו):
פליגי בה בדברי משנתינו רב אמי ורב אסי.
חד אמר: לא שנו שמותר להחזיר אבידה, אלא בשנכסי בעל אבידה אסורין על מחזיר, שאז מותר למודר להחזיר למדיר. ואין לאסור משום פרוטה דרב יוסף, שנהנה המודר שאינו צריך לתת פרוטה לעני, משום שדבר זה לא שכיח.
אבל אם נכסי מחזיר אסורים על בעל אבדה - לא מהדר ליה המדיר למודר, משום דקא מהני ליה בזה שהחזיר לו את אבידתו  24  (ועדיפה הנאה זו מפורע חובו, משום שכאן מביא לו את ההנאה בידו. ועוד, שאם לא יחזיר לו, אפשר שתיפסד ממנו האבידה לגמרי)  25 .

 24.  ואף שעל ידי כך נדחית מצות השבה, הא קיימא לן דנדרים חלים על דבר מצוה. ריטב"א.   25.  ולפי זה, מה ששנינו במשנה שוקל לו את שקלו ופורע את חובו, היינו מדיר - למודר. ואילו מה ששנינו מחזיר לו את אבידתו, היינו מודר - למדיר. ומה ששנינו להלן שתורם את תרומותיו, היינו כברישא - מדיר למודר. ונקט התנא כך, משום שרצה לשנות את כל האפשרויות המותרות בין המדיר למודר.
וחד אמר: אפילו אם נכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה - מותר להחזיר לו, היות דכי מהדר ליה - מידי דנפשיה קמהדר ליה, ואינו נותן לו דבר משלו  26 .

 26.  לשון הריטב"א: "כלומר, ואין הנאת חזרה כדאי לדחות מצות השבה". ואולי כוונתו כפירוש המובא ברשב"א, דמסתמא במקום מצוה דנפשיה - לא אדריה. כי ההיא דאמרינן כשנכסי חולה אסורין על המבקר, שנכנס לבקרו, משום דמחיותיה לא אדריה. עוד פירוש הביא הרשב"א, דלא חשבינן ליה כמתעסק בהנאתו, אלא כמתעסק בדנפשיה, ונמצא זה נהנה ממילא. וכן משמע מהריטב"א במס' כתובות. וכן כתבו התוס' רי"ד שם: "ואע"פ שהוא נהנה, יכול לומר לו: אני איני מתכוון להנאתי אלא לקיים מצוה". עוד פירש הרשב"א, דלא חשבינן ליה כמהנה, דכיון שיש מצוה בדבר, הרבה אנשים יש שיחזירו. וכן כתב המאירי.
תנן: מקום שנוטלין עליה שכר, תפול הנאה להקדש.
בשלמא למאן דאמר אפילו בשנכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה - מהדר, היינו דמתרץ מה ששנינו מקום שנוטלין שכר, תפול הנאה להקדש, שזה מדובר במקרה שנכסי מחזיר אסורין על בעל האבידה.
שאז אם המחזיר אינו רוצה ליטול שכרו, תפול הנאה להקדש. שאם לא כן, הרי נהנה המודר מהמדיר בזה שאינו צריך לשלם לו.
אלא למאן דאמר בשנכסי מחזיר אסורין לא מהדר, והוא סובר שמשנתינו מדברת רק כשנכסי בעל אבידה אסורין על המחזיר, היכי מתרץ מה ששנינו מקום? הרי בכהאי גוונא יכול המחזיר ליטול לעצמו את השכר אף שהוא מודר הנאה, וכפי שנתבאר לעיל!
ומסקינן: אכן, לשיטתו קשיא  27 .

 27.  ולהלכתא, בין כשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה, ובין להיפך, יחזיר. ר"ן. וכן פסק הרמב"ם.

דרשני המקוצר[עריכה]