פרשני:בבלי:נדרים נב א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נדרים נב א

חברותא[עריכה]

א. הנודר מן הבשר, הרי הוא  מותר ברוטב של הבשר, ובקיפה - הפרשה דקה של בשר הנקפית בשולי הקדירה.
ב. כי דברים אלו אינם נקראים בשר בלשון בני אדם.
ורבי יהודה אוסר את הרוטב והקיפה לנודר מן הבשר, לפי שיש בהם טעם שיצא מהבשר הנדור, ולכן הם בכלל בשר.
אמר רבי יהודה: מעשה שהיה, שנדרנו מן הבשר, ואסר עלינו רבי טרפון ביצים שנתבשלו עמו עם הבשר בקדרה אחת.
ומוכח, שהנודר מן הבשר אסור אפילו בדבר המתבשל עם הבשר ובולע לתוכו את טעם הבשר, ואם כן גם ברוטב וקיפה אסור, שהרי יש בהם טעם בשר.
אמרו לו חכמים לרבי יהודה: כן הדבר, שהדין כרבי טרפון,
אבל דבריו אינם סותרים לשיטתינו, כי לא אסר רבי טרפון את הטעם היוצא מן הבשר.
אלא אימתי אסר רבי טרפון את הטעם היוצא מן הבשר, דווקא בזמן שיאמר "בשר זה עלי", שאסר את הבשר המונח לפניו, שבאופן זה החשיב את הבשר כחתיכת איסור, ואסור גם כל היוצא ממנו,
היות שכך הוא הדין:
שהנודר מן הדבר המסוים, והדבר שנדר ממנו נתערב בדבר אחר, שמותר בו -
אם יש בו בדבר הנדור שנפל לתערובת, בכדי נותן טעם - שיש בו שיעור כדי ליתן טעם בדבר ההיתר שנתערב בו (ושיעורו - אחד משישים מהתערובת), אסור הנודר מכל התערובת, כיון שיש בתערובת טעם שיצא מהדבר הנדור.
אבל אם אין בדבר הנדור שנפל לתערובת, שיעור של אחד משישים, שהוא שיעור של נותן טעם, הדין שהתערובת מותרת  1 .

 1.  הקשו רבותיו של הר"ן, מדוע באופן שאין בדבר הנדור שנפל לתערובת שיעור של נותן טעם, התערובת מותרת? והרי יש דין, שכל דבר איסור שיש לו אופן מסוים של היתר, אם נתערב בדבר אחר, אפילו אם התערובת היא פי אלף מהדבר האסור, אינו ניתר, כיון שיש לדבר האסור אופן שהוא מותר, לכן אין להקל ולהתיר את התערובת. (דוגמא לכך: ביצה שנולדה ביום טוב, אסורה ביום טוב, ואפילו אם נתערבה בתוך אלף ביצים, כל התערובת אסורה, כיון שיש לה אופן של היתר, שמותרת ביום חול). ואם כן קשה, שהרי איסור נדר זה דבר שיש לו מתירים, כמו שיתבאר לקמן (נט, א) שהחכם מתיר את הנדר, אם כן צריך להיות הדין שדבר הנדור, אפילו אם נתערב באלף לא בטל איסורו. ותירצו, שדין כל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל, הוא דווקא בנתערב האיסור במינו, שעדיין שמו עליו ולא נתבטל מציאות האיסור. אבל אם נתערב בדבר שאינו מינו, בטל בשישים, אפילו אם יש לו מתירין, כיון שאינו מורגש, ונתבטל מציאותו, וכאילו אינו. אבל הרי"ף כתב לגבי פת שאפו אותה בתנור יחד עם צלי, שהפת קלט את ריח הצלי, ואסור לאוכלו עם מאכל חלבי, ואף על פי שריח איסור אינו אוסר, אבל כיון שהריח של הצלי היא דבר שיש לה מתירין, שיכול לאוכלו בלא חלב, לכן אוסר את הפת מלאוכלו עם חלב. ומוכח מהרי"ף, שאפילו אם נתערב מין בשאינו מינו, שהרי הפת אינה ממין הבשר, בכל זאת, לא אומרים שהריח שבפת בטל כשיש לו מתירין. וקשה מסוגייתינו, שמשמע ממנה כי מין בשאינו מינו בטל אפילו בדבר שיש לו מתירין. ומיישב הר"ן, על פי ביאור מחלוקת רבי יהודה ורבנן האם מן במינו בטל או לא, שכתוב בתורה ביום הכיפורים, שצריך הכהן הגדןל לערב את דם הפר ודם השעיר הפנימי: "ולקח מדם הפר ומדם השעיר". והרי דמו של הפר מרובה, והיה צריך דם השעיר להתבטל בו, ואף על פי כן קוראת התורה לדם השעיר המעורב בדם הפר "דם השעיר". ולומד מזה רבי יהודה, כיון שהדמים הם מין במינו, לכן לא בטל דם השעיר, ומבאר הר"ן, שרבי יהודה סובר, שכל דבר שהוא דומה לחברו, כשנתערב בו, אינו מחלישו ומבטלו, אלא מעמידו ומחזקו. ולכן כשנתערב מין במינו אינו בטל. אבל רבנן (שכשיטתם אנו נוקטים) סוברים, שבדין ביטול אין לילך אחר דמיונן בעצם אלא אחר חילוקם בדין האיסור וההיתר, ולכן מין במינו שהם איסור בהיתר, אינם דומים זה לזה, כיון שהאחד הוא איסור והשני הוא היתר. והטעם שדם הפר אינו מבטל את דם השעיר, כיון ששניהם דומים בהיתרם, ששניהם כשרים לזריקה. ולפי זה מבאר הר"ן, שיש חילוק בין דבר איסור שיש לו אופן של היתר עכשיו, לבין דבר איסור שיש לו אופן של היתר בזמן אחר. דבר שיש לו מתירין לאחר זמן (כמו אצלנו בנדרים) יש לו רק דמיון קצת להיתר, לכן סוברים רבנן, שרק בצירוף הדמיון של מין במינו, אינו בטל. אבל דבר שיש לו מתירין עכשיו, דומה יותר להיתר, והוי כמו היתר בהיתר, ולכן גם בלא שיהיה מין במינו, לא בטל. ולפי זה מבואר החילוק שבין דברי הרי"ף למשנתינו, שהרי"ף דיבר בריח של בשר שנתערב בפת, שהוא דבר שיש לו מתירין עכשיו, ולכן אינו בטל אפילו בשאינו מינו, אבל משנתינו מדברת בדבר הנדור שנתערב, שהוא דבר שיש לו מתירין רק לאחר זמן כשיתירו החכם, ולכן בשאינו מינו בטל בשישים. זהו שיטת הר"ן, אבל שיטת רש"י בפ"ק דביצה, שהטעם שדבר שיש לו מתירין לא בטל, משום שאומרים בו, "עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר". ולכאורה צריך ביאור בדברי רש"י מדוע במין בשאינו מינו לא אומרים את הסברא של "עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר" כמו שמבואר במשנתינו שדבר הנדור שהוא דבר שיש לו מתירין, בטל בשישים במין בשאינו מינו. ומבאר הקהילות יעקב את שיטת רש"י, שהטעם שדבר שיש לו מתירין בטל בנתערב במין בשאינו מינו. ולא אומרים בו "עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר", משום שבנתערב בשאינו מינו אינו נחשב כלל אכילת איסור. וכמו שמבואר ברמב"ם בספר המצוות (מל"ת קפ"ז) שעיקר איסור אכילה הוא ההנאה שנהנה מאכילתו, ולפי זה אכילה שאין בה הנאה כלל, אין בה איסור. ולכן כשנתערב מין בשאינו מינו בפחות מנותן טעם, גם בלא דין ביטול אין בו איסור, כיון שאין האיסור מורגש ואין ממנו הנאה כלל, מה שאין כן במין במינו, שטעמו מורגש ולא בטל טעמו, יש להתירו רק מתורת ביטול, ולכן כשדבר האיסור הוא דבר שיש לו מתירים, אומרים בו "עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר".
וכל זה בנודר מדבר מסוים, אבל הנודר מבשר סתם, אינו אסור אלא בבשר ממש, ומותר בכל המתבשל עמו, ואף ברוטב ובקיפה.
ב. הנודר מן היין, מותר בתבשיל שנתערב בו יין ויש בו טעם יין, שהרי הוא נדר מיין, ותבשיל זה אינו יין, וכדעת חכמים לעיל לגבי בשר, שהיוצא מן הדבר הנדור מותר, באופן שלא נדר מדבר מסוים.
ג. אבל אם אמר: קונם יין זה שאני טועם, שאסר יין מסוים שהיה מונח לפניו, ונפל לתוך תבשיל, כיון שאסר יין מסוים, לכן גם היוצא ממנו אסור, ולכן הדין, שאם יש בו ביין שנפל לתבשיל שיעור של בנותן טעם (בכדי ליתן טעם בתבשיל), הרי תבשיל זה אסור לנודר, כיון שיש בו טעם היוצא מן היין האסור עליו.

דרשני המקוצר[עריכה]