פרשני:בבלי:נדרים נב ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נדרים נב ב

חברותא[עריכה]

גמרא:
שנינו במשנה: הנודר מן החלב, לרבנן מותר בקום ורבי יוסי אוסר.
ורמינהו סתירה לכך מהמשנה לקמן (נג ב), שכתוב שם:
הנודר מן העדשים, אסור באשישים - פסולת של עדשים  2 , ורבי יוסי מתיר.

 2.  הר"ן פירש שאשישים הם עדשים המעורבים ומטוגנים בדבש.
אם כן קשה מדברי רבנן שבמשנתינו לדברי רבנן שבמשנה לקמן. שבמשנתינו אמרו, שלשון חלב אינו כולל את הקום היוצא מהחלב, ובמשנה לקמן אמרו, שלשון עדשים כולל גם אשישים שהיא הפסולת היוצאת מהעדשים.
וכמו כן קשה מרבי יוסי ארבי יוסי, שבמשנתנו אמר שחלב כולל קום, ובמשנה לקמן אמר שלשון עדשים אינו כולל אשישים.
ומתרצינן: לא קשיא, אין סתירה בין המשניות.
משום שמחלוקת רבי יוסי ורבנן אינה בשאלה האם היוצא מן הדבר הנדור כלול באיסור או לא, אלא מחלוקתם היא מחמת שלשון בני מקומם היה שונה זה מזה.
מר (אחד מהחולקים) דיבר לפי לשון כי אתריה (בני מקומו).
וכן מר דיבר לפי לשון כי אתריה (בני מקומו) . באתרא (בני המקום) דרבנן, קרו לחלבא חלבא, ולקומא קומא וכיון שלפי לשון בני מקומם לא היה שם החלב על הקום, לכן אמרו שהקום אינו אסור לנודר מחלב.
ואילו באתריה דרבי יוסי, לקומא נמי קרו ליה קומא דחלבא.
וכיון שלפי לשון בני מקומו שם החלב עליו, לכן אמר רבי יוסי שגם הקום אסור לנודר מן החלב.
וכמו כן לגבי עדשים, המקומות של רבי יוסי ורבנן היו חלוקים בלשונם, שבמקום של רבנן, לאשישים היו קוראים אשישים דעדשים, ולכן הנודר מן העדשים אסור באשישים. מה שאין כן במקומו של רבי יוסי לעדשים קראו עדשים ולאשישים קראו אשישים, ולכן אמר, שהנודר מן העדשים מותר באשישים.
תניא:
א. הנודר מן החלב, מותר בקום.
וכן להיפך, הנודר מן הקום, מותר בחלב. משום שהם שני דברים שונים.
הנודר מן החלב, מותר בגבינה.
וכן להיפך, הנודר מן הגבינה מותר בחלב.
הנודר מן הרוטב מותר בקיפה.
וכן להיפך, הנודר מן הקיפה מותר ברוטב.
ב. אם אמר, קונם בשר זה עלי, שאסר בשר מסוים, הדין הוא שאסור בו, וברוטבו, ובקיפו. משום שהנודר מדבר מסוים, אוסרו כחתיכה של איסור, שגם היוצא ממנו אסור, ולכן גם אם אינם קרויים בשר, כיון שיש בהם טעם היוצא מן הבשר, אסורים.
ג. הנודר מן היין, מותר בתבשיל שיש בו טעם יין, כיון שאין שם יין על התבשיל.
אבל אם אמר קונם יין זה שאיני טועם, שאסר יין מסוים, ונפל לתוך התבשיל, באופן זה אסור גם מן היוצא מן היין, ולכן הדין שאם יש בו בתבשיל טעם יין, הרי זה אסור:
מתניתין:
א. הנודר מן הענבים, מותר ביין משום שלא אסר על עצמו אלא ענבים, ולא אסר את היוצא מהם.
וכן הנודר מן הזיתים, מותר בשמן הזיתים, כיון שלא אסר אלא זיתים, ולא את היוצא מהזיתים.
ב. אבל אם אמר קונם זיתים וענבים אלו שאיני טועם, הדין שאסור בהן וגם ביוצא מהן.
גמרא:
בעי רמי בר חמא: מהו הטעם שהאומר קונם זיתים וענבים אלו שאני טועם, אסור גם ביוצא מהם,
האם המילה "אלו" היא דוקא, שמחמתה אסור גם היוצא מהן, אבל תוספת המלים "שאיני טועם" אינם משנה את משמעות הנדר.
או שמא המילים "שאיני טועם" הם דוקא, שמילים אלו הם המשנים את משמעות הנדר לאסור גם את היוצא מהם. אבל המילה "אלו" לא משנה את משמעות הנדר.
והוינן בה: אי סלקא דעתך (אם יעלה בדעתך) לומר ש"אלו" דוקא, ומילה זו היא שגורמת שמשמעות הנדר לאסור גם את היוצא מהם. אם כן קשה, "שאיני טועם" - למה לי? מדוע כתבה המשנה שהנודר הוסיף ואמר שאיני טועם.
ואם נאמר שהמילים "שאיני טועם" הם שקובעים, אם כן קשה מדוע כתבה המשנה שהנודר הוסיף את המילה "אלו" בנדרו.
ומבארינן: לפי הצד שהמילה "אלו" היא הגורמת שיאסר גם ביוצא מהם, הא קמשמע לן (זה החידוש שבאה המשנה לחדש) בזה שכתבה שהוסיף הנודר ואמר גם "שאיני טועם".
דאף על גב דאמר הנודר בנדרו שאיני טועם, בכל זאת דווקא אי דאמר "אלו", אז מיתסר גם ביוצא מהם, אבל ואי לא אמר "אלו", לא נאסר ביוצא מהם.
וכן להיפך, לפי הצד שה"שאיני טועם" דווקא, המשנה באה לחדש בזה שכתבה, שהוסיף הנודר ואמר "אלו", לומר, שאף על פי שאמר "אלו", בכל זאת, דווקא אם אמר "שאיני טועם", נאסר גם ביוצא מהם, אבל אם לא אמר "שאיני טועם" אינו נאסר ביוצא מהם.
אמר רבא לפשוט את הספק:
תא שמע: תנן לקמן (נז, א) אמר קונם פירות האלו עלי, או שאמר קונם הן לפי, (ולא אמר "שאיני טועם"), הדין שאסור בחילופיהן ובגידוליהן כדין הקדש שאסור בחילופין ובגידולין.
מדויק שם, שדווקא בחילופיהן וגידוליהן אסור הא ביוצא מהן מותר. משמע שהמילה "אלו" אינה גורמת לאסור את היוצא מהם,
ואם כן נפשט הספק, ש"אלו" לאו דווקא ו"שאיני טועם" דווקא.
דוחה הגמרא את הראיה, שאפשר לומר במשנה שם שאין הכי נמי הוא הדין דאפילו ביוצא מהן אסור, והמשנה שם לא כתבה אלא רק את הדין שחילופיהן וגידוליהן אסורים, משום שהא עדיפא ליה לאשמועינן (היה עדיף לה לחדש) את הדין דחילופיהן כגידוליהן דמי.
תא שמע: מנסה הגמרא לפשוט מהמשך המשנה שם,
שאם אמר קונם פירות שאיני אוכל או שאמר קונם פירות שאיני טועם, (ולא אמר "אלו") הדין שמותר בחילופיהן ובגידוליהן,
מדוייק שם שדווקא חילופיהן וגידוליהן מותרים הא היוצא מהן אסור,
אם כן ניתן לפשוט משם שהמילים "שאיני טועם" הם האוסרים אף את היוצא מהם, ו"שאיני טועם" דווקא.
דוחה הגמרא את הראיה, שאפשר לפרש במשנה שם, שבאומר קונם פירות שאיני טועם, לא רק בחילופיהם וגידוליהם מותר, אלא הוא הדין ביוצא מהם מותר, והטעם שהמשנה לא הביאה דין זה, משום שאיידי דלא נסיב (אגב זה שלא הביאה המשנה) ברישא את הדין של היוצא מהן, לכן גם לא נסיב נמי בסיפא את הדין של היוצא מהן.
תא שמע פושטת הגמרא מהמשנה לעיל שבאמירת "אלו" אסור אף היוצא מהן,
ששנינו לעיל: אמר רבי יהודה מעשה ונדרתי מן הבשר, ואסר רבי טרפון עלי ביצים שנתבשלו עמו - עם הבשר, כיון שקלטו את הטעם היוצא מן הבשר. אמרו לו חכמים, אימתי אסר רבי טרפון, גם את הטעם היוצא מהדבר הנדור. דווקא בזמן שאמר בשר זה עלי, שהנודר מן הדבר המסוים ונתערב באחר, ויש בו בדבר הנדור, בנותן טעם הרי זה הדבר האחר אסור מחמת הטעם שיצא מן האיסור.
משמע שבנודר דבר מסוים ואומר "אלו", גם בלא שאומר "שאיני טועם" נאסר אף ביוצא מהם.
אם כן רואים ממשנה זו ש"אלו" דווקא.
אומרת הגמרא, אין הכי נמי, באומר "אלו" לא קא מיבעיא לן דדוקא הוא ואסור אף ביוצא מהם.
כי מיבעיא לן עדיין יש להסתפק, בשאיני טועם
האם גם הם דוקא, ובמילים אלו בלבד, גם כן אוסר את היוצא מהם, והמשנה שהביאה גם את "אלו" וגם את "שאיני טועם", לומר, שבין אם אמר "אלו" בלבד ובין אם אמר "שאיני טועם" בלבד, אסור ביוצא מהם, או דלמא, המילים "שאיני טועם" הם לאו דוקא ואינם מוסיפים איסור בנדר לאסור את היוצא מהם. והמשנה כתבה שהנודר הוסיף מילים אלו, רק כדי לחדש, שאפילו אם אמר "שאיני טועם" אינו נאסר ביוצא מהם עד שיוסיף ויאמר "אלו".
תא שמע:
שנינו במשנה לעיל: אם אמר קונם דג דגים שאיני טועם, הדין שאסור בהן בין בדגים גדולים בין בדגים קטנים, בין כשהם חיים בין כשהם מבושלים,
ומותר בטרית טרופה ובציר.
והרי בטרית טרופה ובציר יש טעם שיצא מהדגים שנדר, ולא נאסרו לנודר שאמר "שאיני טועם", רואים ממשנה זו, שבאמירת "שאיני טועם" אינו אוסר את היוצא מהדבר הנדור.
אמר רבא: אין להביא ראיה משם, משום שאפשר לפרש שם, שמה שהתירה המשנה טרית טרופה וציר, מדובר באופן שהוכנו קודם שנדר, וכבר יצא הטעם מהן - מהדגים, קודם שנדר,
ולכן אינם אסורים לנודר, משום שרק היוצא מהדבר הנדור אסור, וכיון שהם יצאו מהדבר קודם שנדר ממנו, לא נאסרו.
לסיכום: הגמרא פשטה שבאומר "אלו" או "זה" שנדר מדבר מסוים, אסור אף ביוצא מהם, אבל באמירת "שאיני טועם" מסתפקת הגמרא האם מילים אלו משמעותם לאסור אף את הטעם היוצא מהדבר הנדור, או לא. ונשארת הגמרא בלא פשיטות.  3 

 3.  כתב הר"ן: וכיון דלא איפשיטא, משמע דנקטינן לחומרא.

דרשני המקוצר[עריכה]