פרשני:בבלי:סוטה מה ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סוטה מה ב

חברותא[עריכה]

אמר ליה אביי  תניתוה, שנחלקו באופן כזה לגבי שכחה אם נחשב טמון, דתניא עומר שהחזיק בו להוליכו לעיר, והניחו על גבי חבירו ושכחו, התחתון שכחה והעליון אינו שכחה. רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון שניהן אינן שכחה, התחתון מפני שהוא טמון והעליון מפני שהוא צף.
ומבארת הגמרא שבני הישיבה  26  שרצו לפשוט ממשנה זו את הספק בטמון מין במינו, סברוה, דהני תנאי בין תנא קמא ובין רבי שמעון כרבי יהודה סבירא להו, דאמר בשדה פרט לטמון, ואם כן תנא קמא שאמר שהתחתון שכחה לא נחלק עם רבי שמעון אם טמון פוטר משכחה או לא, אלא מאי לאו בא קמיפלגי, דמר, רבי שמעון, סבר מין במינו הוי טמון, ומר, תנא קמא, סבר מין במינו לא הוי טמון ולכן התחתון שכחה. הרי שספקו של ההוא מדרבנן תלוי במחלוקת תנאים.

 26.  כך פירש"י, והמהרש"א כתב שביאור זה מגומגם שהרי אביי פשט את הספיקות ולא בני הישיבה. וכתב הרש"ש שאפשר לבאר שבני הישיבה דנו בכוונת אביי, למה היתה כוונתו להוכיח מהמחלוקת לגבי שכחה, והסיקו שכוונתו היתה להוכיח שמין במינו הוי טמון, (והמחלוקת במשנה בטמון בשכחה) ולפי זה יישב את השגת הראב"ד על הרמב"ם, שהובאה בהערה הסמוכה, שהרי המסקנא שמין במינו הוי טמון.
ודחינן, לא, אין ראיה שנחלקו אם מין במינו נחשב טמון, אלא אף אי כולם כרבי יהודה סבירא להו, שטמון פוטר, אפשר לומר דכולי עלמא היו מודים שגם מין במינו הוי טמון, והכא בעומר שהניחו על גבי חבירו, בפלוגתא דרבי יהודה ורבנן קמיפלגי, אי טמון פוטר משכחה או לא, דרבנן - תנא קמא, סובר כרבנן, שטמון חייב בשכחה, ורבי שמעון בן יהודה סובר כרבי יהודה, הפוטר טמון משכחה. ואין קשר בין מחלוקתן לספק של טמון מין במינו. וכן אין להוכיח ממה שפטרו את העליון, שמין במינו נחשב כצף, שהרי הסקנו לעיל שפטורו משום שהחזיק בו ולא משום שצף (רש"י). ונשארו הספיקות ללא הכרע.  27 

 27.  הרמב"ם (בפ"ט ה"י) כתב שמודדין מן העליון, וביאר המאירי שפסק שמין במינו הוי טמון ולא הוי צף. והראב"ד השיגו שפסק זה אינו מבואר מהגמרא, דהיינו שהבעיא לא נפשטה. ובכסף משנה ביאר דעת הרמב"ם שלמסקנא מין במינו לכולי עלמא הוי טמון ורק נחלקו אי טמון פוטר או לא, וכן משמע ממה שהודיעו כוחו דרבי יהודה, דפוטר בטמון ואפילו במין במינו, ועיין באו"ש. ומה שפסק שאינו צף, ביאר במרכבת המשנה שהוכיח כן ממסקנת הגמרא שפטור בעומר העליון משום שהחזיק בו, ומשמע דאינו פטור משום צף. והכסף משנה חידש שאין צף אלא על גבי מים, ולכן אין חשוב כצף על גבי חלל אחר, ועיין לעיל בהערה 22.
ומקשינן, אם מחלוקתן בעומר היא אם טמון פוטר או לא, מאי איריא שהוסיף התנא שהניח את העליון על גבי חבירו, והרי אפילו טמן את התחתון בעפר ובצרור נמי יחלקו אם יפטר משכחה. ומתרצינן, אין הכי נמי שנחלקו בטמון בכל דבר, ולא הוצרך להשמיענו שנטמן במין במינו אלא כדי להודיעך כחו דרבי יהודה דאמר אפילו מין במינו הוי טמון.
תנו רבנן, נאמר כי ימצא חלל, דהיינו הרוג בחרב  28  וכדומה, ומשמע למעט ולא חנוק, ועוד משמע, שדוקא שנמצא כשהוא כבר חלל, ולא מפרפר, ומהכתוב באדמה, משמע ולא טמון בגל, ומדכתיב נופל ממעטינן ולא תלוי באילן, ומתיבת בשדה דרשינן ולא צף על פני המים. רבי אליעזר אומר, בכולן מפרפר,  29  צף, טמון, או תלוי, אם היה חלל הרוג בחרב ולא חנוק, עורפין.

 28.  כך פירש רש"י שנהרג בחרב או בכל כלי ברזל, ומשמע שאם נהרג בכלי אבן או עץ אין עורפין, ורבינו הלל בספרי פירש שהרגוהו בדרך הריגה ולא בחניקה, ומשמע בכל כלי שהוא. והמאירי פירש שניכר שנהרג על ידי אדם, ואילו חנוק שמא מת מאליו. ובדבר אברהם (ח"א ה') כתב שלשיטת המאירי אם ניכר שנחנק על ידי אדם עורפין עליו. והמלבי"ם ובמנחת קנאות פירשו שחלל הוא ביצא ממנו דם, ואילו בחנוק אין יוצא ממנו דם, אך אם יצא ממנו דם אף בחניקה, עורפין.   29.  בדבר אברהם (ח"ב, במכתבו לבעל מנחה חריבה, סי' כ' אות י"ב) תמה מנין לרש"י שרבי אליעזר חולק גם על מפרפר ולא ממעטו מחלל הכתוב מיותר כדמסקינן, והרי בסמוך מקשינן שימעט טמון תלוי וצף כמו חנוק, ולא מקשינן על מפרפר, ומשמע שמודה במפרפר. ואכן הרמב"ם (בהלכה י"א) נקט חלל ולא חנוק ולא מפרפר, שאין זה נקרא חלל, ובירושלמי נקט שמפרפר היינו שראוהו מפרפר, וכשבאו אחר זמן לא מצאוהו, חוששין שמא נעשה נס וחיה, וביאר בדבר אברהם (ח"א ה') שדין עגלה ערופה כדין רוצח, ואין רוצח חייב מיתה עד שמת ההרוג, אך ודאי שאם הותז ראשו אף שלא ראו שמת עורפין, שרוצח נהרג עליהן אפילו אם אחריו המיתו אחר. ובמאירי כתב שאם ראוהו מפרפר ומת לפניהם, עורפין, ובמנחת חנוך כתב שאין עורפין, אלא אם כן הלכו כשפרפר, ושבו ומצאוהו שמת, ובמשנה למלך הביא מהירושלמי שאם פרפר כאן ואח"כ מצאוהו מת במקום אחר, מודדין מהמקום השני.
תניא, אמר רבי יוסי בר יהודה, אמרו לו לרבי אליעזר, אי אתה מודה שאם היה חנוק ומוטל באשפה שאינו צף ולא תלוי או טמון, ובכל זאת ודאי שאין עורפין אלמא דרשינן חלל ולא חנוק, ואם כן הכא נמי יש לדקדק גם שאר המיעוטים שמדויקים פסוק זה, כגון באדמה ולא טמון בגל, נופל ולא תלוי באילן, בשדה ולא צף על גבי מים. ומתרצינן ורבי אליעזר סבר, חלל יתירא כתיב, שתיבת חלל כתובה כמה פעמים בפרשה, לדורשה שדוקא על הרוג עורפין ולא על חנוק, אך שאר המיעוטים לא דייק, שכן דרך הכתוב לומר נופל בשדה וכדו', ורק "חלל" הכתוב כמה פעמים, נדרש למעוטי חנוק.
שנינו במשנה, נמצא סמוך לספר או לעיר שרובה עובדי כוכבים וכו'.
ומבארינן למה אין עורפין עליו, דכתיב כי ימצא, וממעטינן פרט למצוי, והעיר או הספר של הגויים מצויים תדיר,  30  (רש"י, ועיין בהערות).

 30.  הרמב"ם (בפ"ט ה"ה) כתב הטעם שהרי זה בחזקת שהרגוהו גויים, וביאר הכסף משנה שמפרש פרט למקום שמצוי שיהרגוהו גויים, אך בפירוש המשניות כתב שהמיעוט הוא מפני שהמציא עצמו למיתה, שהלך יחיד למקום גויים, והגרי"ש אלישיב כתב דילפינן תרתי, מצוי וממציא, והם שני סיבות להניח שגויים הרגוהו, ונפקא מינה לפטור אף כשיש סימנים שהרגו ישראל, אך כיון שהמציא עצמו אין עורפין. וכן אם נמצא בתוך העיר, שלא מצויים רוצחים אלא בחוץ, אך כיון שחזקה שהרגוהו גויים אין עורפין, אף שלא המציא עצמו. ועיין במאירי שאף אם יש סמוך לחלל עיר של ישראל, כיון שאין מפסקת בינו לבין הספר אין עורפין, ובחתם סופר (ב"ב כ"ג ב') כתב להדיא שאפילו אם עיר הישראל קרובה יותר מהגויים, אין עורפין, ועיין בערוך השולחן (חו"מ תכ"ה) שאין עורפין כי חשוב כנודע מי הכהו.
שנינו במשנה, או לעיר שאין בה בית דין. ומבארינן מאי טעמא אין עורפין על חלל שנמצא סמוך לעיר שאין בה בית דין, משום דבעינא לקיים ויצאו זקני העיר וליכא.  30א xxx

 30א.  במכות (דף י' ב') נחלקו רב אמי ורב אסי אם עיר שאין בה זקנים מביאה עגלה ערופה. והקשו תוס' מסוגייתינו ששנו שאין מודדין אלא מעיר שיש בה בית דין. ותירצו שבמשנתינו מדובר בעיר שיש סביבה עיירות שיש בהם בית דין ומודדים מהם, ושם מדובר כשאין סביב אף עיר שיש בה בית דין, ולכן מודדין אפילו מעיר שאין בה בית דין. וכך ביארנו במשנה. ובמנחת חינוך תירץ שבמשנתינו מדובר לענין שעת מציאת החלל והמדידה לערים, שבזה צריך בית דין לעיכובא, ושם מדובר לענין הבאת העגלה, שאין השתתפות הבית דין מעכבת, ועיין בשו"ת בית יצחק שדן בדבריו. ובקרן אורה ביאר שלעגלה ערופה צריך שיהיו בעיר בית דין מומחים, וחסרונם מעכב אפילו בדיעבד, והמחלוקת במכות היתה אם גם צריך שיהיו בעיר זקנים סתם או לא, והוכיח כן בדעת הרמב"ם, (ויעוין בספר לב בנים שדן עם הגר"ח קנייבסקי בביאור כוונת הקרן אורה). ובדבר אברהם כתב שהמחלוקת במכות תלויה במחלוקת אם בעינן קרא כדכתיב, ומשנתינו בשיטת מאן דבעי קרא כדכתיב.
שנינו במשנה, אין מודדין אלא לעיר וכו' שיש בה בית דין.
ומתמהינן, פשיטא, כיון דתנאי שאם נמצא סמוך לעיר שאין בה בית דין אין מודדין, ממילא אנא ידענא דאין מודדין אלא לעיר שיש בה בית דין, ומתרצינן, הא קא משמע לן שלא נאמר שבנמצא קרוב לעיר שאין בה בית דין אין מודדין כלל, אלא לעולם מודדין לעיר שיש בה בית דין. כדתניא, מנין שאם נמצא סמוך לעיר שאין בה בית דין, שמניחין אותה ומודדין לעיר אחרת שיש בה בית דין,  31  תלמוד לומר, ולקחו זקני העיר ההיא שלכאורה תיבות "העיר ההיא" מיותרות, שהיה ראוי לכתוב והיה העיר הקרובה אל החלל ולקחו זקניה, ולא נכתבה "העיר ההיא" אלא לומר שמכל מקום מודדין לעיר שיש בה בית דין.

 31.  תוס' בבבא בתרא (כ"ג ב') הקשו שבסוגיא שם מבואר שהעיר הקרובה מביאה עגלה ערופה משום שמתוך הקורבה מוכח שממנה בא הרוצח, ואילו בסוגיין משמע שמודדין לעיר הרחוקה שיש בה בית דין אף שמסתבר יותר שהרוצח בא מהקרובה שאין בה בית דין. והניחו בקושיא, (ועיין זכרון שמואל סי' ס"א ביאור תוס'). ובהגהות מימוני הביא תירוץ הריצב"א שמדובר בשלש ערים במרחק שוה, ורק שתי הערים שיש בהם בית דין מביאות עגלה בשותפות, שהולכים אחר הרוב שהרוצח בא מהם, ולא מהעיר שאין בה בית דין. כך פירש דבריו החתם סופר שם, ותמוה מלשון הגמרא כאן שמניחים העיר שאין בה בית דין ומשמע שהיא קרובה יותר. ולכן ביאר בקרן אורה שהולכים אחר הרוב של שתי הערים שיש בןה בית דין, ורוב עדיף מביררו הקורבה של העיר שאין בה בית דין. והחפץ חיים בליקוטי הלכות תירץ שמודדין לעיר שיש בה בית דין, אך מביאים עגלה מהעיר שאין בה בית דין. והחתם סופר וערוך השלחן כתבו שהעיר שיש בה בית דין פוטרת את כל הערים סביבותיה שהיא משגחת עליהם.
מתניתין:
נמצא החלל מכוון בדיוק באמצע המרחק בין שתי עיירות, שתיהן מביאות שתי עגלות, דהיינו כל עיר מביאה עגלה אחת, דברי רבי אליעזר, ואין ירושלים מביאה עגלה ערופה כדדרשינן בגמרא מקרא.
נמצא ראשו של החלל במקום אחד, וגופו במקום אחר, וההלכה שמת מצוה קונה מקומו לקוברו שם, ונחלקו היכן יקברוהו, האם מוליכין הראש אצל הגוף, דברי רבי אליעזר, ואילו רבי עקיבא אומר, מוליכין הגוף אצל הראש, וטעמם מפורש בגמרא.
ועוד נחלקו, מאין, מאיזה מקום בגוף החלל היו מודדין את המרחק מהעיר, רבי אליעזר אומר מטיבורו,  32  רבי עקיבא אומר מחוטמו, רבי אליעזר בן יעקב אומר ממקום שנעשה חלל, דהיינו מצוארו, וטעם המחלוקת מפורש בגמ'.

 32.  רש"י בחומש כתב שמודדין ממקום שהחלל שוכב, וביאר בגור אריה שאין צריך למדוד ממנו עצמו אלא ממקומו, ולכאורה כוונתו שקוברין אותו ואחר כך מודדין כמבואר בתוספתא כאן, אך אף אם סובר כדעת הרמב"ם שמודדין לפני הקבורה, יתכן שמודדין מגובה המקום שעליו, אך הרמב"ם עצמו כתב שמודדין מהחלל ממש, ועיין במנחת חינוך (תק"ל). ובחידושי הגרי"ז ובאבי עזרי (פ"ט ה"ג אות ג') כתבו שמקור שיטת הרמב"ם ממה שהיו מוליכין הראש אצל הגוף או להפך, שאין בזה צורך אלא למדידה, (ועיין בהערה 36 שהוכיח שמחלוקתם בזה אף לענין מדידה) ובהכרח שצריך למדוד מגוף המת, ולכן קוברין אותו רק אחר שמודדין.
גמרא:
והוינן בה מאי טעמא דרבי אליעזר שאמר שאם נמצא מכוון, כל עיר מביאה עגלה, ומבארינן, קסבר אפשר לצמצם,  33  יש אפשרות בידי אדם למדוד בדיוק נמרץ, ואם במדידה נמצא מכוון, אכן שתיהן קרובות בשוה לחלל.

 33.  בבכורות (י"ז ב) מבואר ששתי שיטות חלקו על רבי אליעזר, אלו שאמרו ששתי הערים אינן עורפין, ואלו שאמרו ששתיהן מביאות בשותפות, ובמשנה בירושלמי וכן בספרי אמרו ששתי עיירות אין מביאות שתי עגלות, ובנחל איתן (ז', ג' א') פירש שרק כששתיהן חייבות אין אחת מהן מביאה, אך כשאחת פטורה, הרי אין כאן שתי ערים והשניה מביאה עגלה ערופה לבדה. ואין להקשות למה אין מניחים עיירות אלו ומודדין לעיר שאחריהם, כמו בעיר שאין בה בית דין, כי למאן דאמר ששתיהם מביאות בשותפות הרי חייבות, ולמאן דאמר שאין עורפין גם הוא סובר ששתי הערים חייבות, רק אי אפשר לקיים חיובם, ואין זה כעיר שאין בה בית דין שלא נחשבת כעיר. ומיושבת בזה קושית הגרי"ז, שתמה שהרי אין כאן מדידה כיון שלא התברר איזו עיר קרובה ביותר לחלל, וצריך לומר שאם אפשר למדוד ואי אפשר להביא עגלה, הולכים ומודדים לעיר אחרת, אך אם אי אפשר למדוד הרי כל עיר שהיא קרובה באמת חייבת, ולכן יביאו שתיהם.
ולא חוששים שמא זו קרובה מזו במרחק שאינו ניכר לאדם, שבספק כזה הדין הוא שיביאו שתי העיירות עגלה בשותפות ויתנו אם עירנו קרובה חלקכם בעגלה יהיה קנוי לנו וכן להפך,  34  אך המדידה מבררת שאין ספק.

 34.  ולרבי אליעזר שתי הערים אינן יכולות להביא יחד ולהתנות ביניהם, כי אין חיוב עגלה ערופה חל רק על עיר אחת שיצא ממנה הרוצח, אלא על כל עיר שהיא קרובה ביותר והספק שיצא ממנה הרוצח מחייב בעגלה, ולכן שתי הערים חייבות כל אחת בנפרד, ואינם יוצאות בעגלה אחת.
ולכן שתי הערים מביאות עגלה, שרבי אליעזר סובר גם שמה שכתוב העיר הקרובה הכוונה אפילו לכמה ערים קרובות.
שנינו במשנה, ואין ירושלים מביאה עגלה ערופה.
ומבארינן טעמא, דאמר קרא כי ימצא חלל באדמה אשר ה' אלוקיך נותן לך לרשתה, ודרשינן שרק אם נמצא החלל במקום שניתן לירושת השבטים עורפין עליו. וקסבר התנא שאמר שאינה מביאה עגלה ערופה, כמאן דאמר שירושלים לא נתחלקה לשבטים.  35 

 35.  שנינו ביומא (כ"ג א') מעשה בשני כהנים שהתחרו ביניהם מי יקדים לתרום תרומת הדשן, וכאשר קדם האחד, הרגו חברו, עמד רבי צדוק ואמר אחינו כל בית ישראל על מי נביא עגלה ערופה, על העיר או על העזרות, וגעו כל העם בבכיה. תמהה הגמרא, וכי ירושלים מביאה עגלה ערופה, וגם נודע מי הכהו, ומתרצת, אלא, כדי להרבות בבכיה. ובספר מראש אמנה (פרקי מחשבה ממרן הגרא"מ שך, מעובדים מתוך שיחותיו על ידי עורך "חברותא") תמה למה אמר רבי צדוק דבר שלא כהלכה כדי להרבות בבכיה, ומה הועיל בזה. וביאר שרבי צדוק עוררם שחייבים בכפרה של עגלה ערופה, ואינם יכולים להביאה מפני הדין שירושלים אינה מביאה, ונמצא שאין להם כפרה, ועל כך געו בבכיה.
שנינו במשנה, נמצא ראשו במקום אחד וגופו במקום אחר וכו'.
והוינן בה במאי קמפלגי לענין מה נחלקו רבי אליעזר ורבי עקיבא אם מוליכין הראש למקום הגוף או להפך, אילימא לענין מדידה קמפלגי אם מודדין מהראש או מהגוף, וכל אחד סבר שמוליכין את החלק השני למקום החלק שממנו מודדים לשיטתו.  36  והרי אי אפשר לומר שבכך נחלקו, דהא מדקתני סיפא מאין היו מודדין מחוטמו או מטבורו, מכלל דרישא לאו במדידה עסקינן.

 36.  ולכאורה תמוה לפי ההוא אמינא כאן, לאיזה צורך מוליכים את החלק השני שלא מודדים ממנו, לחלק שממנו מודדים, ועוד, שממחלוקתם בסיפא אין ראיה, שהרי יתכן לומר שאחר שיביאו את החלק למקומו הראוי ימדדו ממנו. ובמאירי משמע שביאור קושיית הגמרא, שהרי כבר נחלקו בסיפא מהיכן מודדין, ולמה הוצרכו לחלוק גם להיכן מוליכין, הרי כיון שלרבי אליעזר מודדין מהגוף למה להוליך הראש למקום הגוף, והרי אין צריך למדוד ממנו, וכן הקושיא לרבי עקיבא שמודדין מראשו מה צורך בהבאת הגוף, ובהכרח שנחלקו בענין אחר. ובאבי עזרי (שם) כתב שבהכרח מחלוקתן לענין מדידה, שהרי אף אם סובר רבי אליעזר שמודדין בטיבורו, הרי אם יסבור שגופיה רהיט וראשו נפל במקומו, היו צריכין להוליך הגוף אצל הראש ולמדוד ממקומו, ובהכרח המדידה תלויה במקום שנפל, וקושית הגמרא על לשון המשנה ששנו בסיפא "מאין היו מודדין", וכי ברישא לא עסקינן במדידה, ומתרצינן שברישא נחלקו גם לענין מקומו של מת מצוה, אך ודאי שעיקר מחלוקתן במדידה.
אלא אמר רבי יצחק, בענין מת מצוה קונה מקומו קמיפלגי, והכי קאמר, לענין לקוברו קנה מקומו, והיכא דנמצא ראשו במקום אחד וגופו במקום אחר וגופו במקום אחר מוליכין הראש אצל הגוף דברי רבי אליעזר, רבי עקיבא אומר מוליכין הגוף אצל הראש, במאי קמפלגי, מר, רבי אליעזר, סבר שהחלל קונה מקום שמצא בו הגוף, כיון דגופיה בדוכתיה במקומו שנהרג נפיל, ואילו רישא דנאדי נד והתגלגל ונפיל במקום אחר, ולכן צריך להביא הראש למקום הגוף שהוא המקום שקנה המת לקברו, ואילו מר, רבי עקיבא סבר, רישא היכא דנפיל נפיל ומונח במקום שניתז, ושם נקנה מקומו לקברו, ואילו גופא הוא דרהיט אזיל, ואינו קונה מקום שנפל בו כיון שהמשיך לנוע אחר מותו, ומוליכין אותו אצל הראש שנפל בעת המיתה וקנה מקומו לקברו.
שנינו במשנה מאין היו מודדין.
והוינן בה, במאי קמיפלגי, מה טעמם למדידה מחוטמו או מטבורו, ומבארינן מר רבי עקיבא עיקר חיותא של אדם, באפיה, ובו נקבע אם הוא חי או חלל, ולכן מודדים ממנו את המרחק מה"חלל", ומר רבי אליעזר סבר, עיקר חיותא בטיבוריה.
והוינן בה, לימא מחלוקת זו היא כי - כמו מחלוקת של - הני תנאי, שדנו מאין הולד נוצר, תנא קמא אמר מראשו, וכן הוא אומר, ממעי אמי אתה גוזי, תחילה יצרת את ראשי, ומצינו שראש נקרא גוזי, שהכתוב אומר גזי נזרך והשליכי, שפירושו, תלשי שער ראשך, אבא שאול אומר, הולד נוצר מטיבורו, ואחר כך משלח שרשו אילך ואילך, ולכאורה מחלוקתם של רבי אליעזר ורבי עקיבא דומה למחלוקת זו, שעיקר חיותיה הוא במקום שממנו מתחיל להווצר.
ודחינן, אפילו תימא שאבא שאול  37  סובר כמו רבי עקיבא, אפשר לחלק שעד כאן לא קאמר אבא שאול שתחילתו בטבורו, אלא לענין יצירה, דכי מיתצר ולד, ממציעתיה מיתצר, ומשם משלח שרשו ומתפתח אבל לענין חיותא דכולי עלמא באפיה הוא, דכתיב כל אשר נשמת רוח חיים באפיו.

 37.  מדויק בגמרא שלא תירצו שאין החיות תלויה ביצירה, אלא שרבי עקיבא ואבא שאול אינם חולקין, ומשמע שרבי אילעזר בהכרח סובר באבא שאול, ולכן אמר שמודדין מטבורו, אף שאין לו מקור מפסוק כמו אבא שאול ורבי עקיבא, וכן מפורש בירושלמי שרבי אליעזר אומר שמודדין מטבורו כי משם התחילה יצירתו.
שנינו במשנה, רבי אליעזר בן יעקב אומר ממקום שנעשה חלל, מצוארו.
ומבארינן, מאי טעמא דרבי אליעזר בן יעקב, כדכתיב, לתת אותך אל צוארי חללי רשעים, וכיון שנאמר חלל בצואר, מודדים מצואר החלל את מקומו.  38 

 38.  שיטת רבי אליעזר בן יעקב היא שאינו נעשה חלל אלא כשנהרג בצוארו, ואילו לר"ע ור"א מודדין ממקום חיותו אף שנעשה חלל בצוארו, (כמבואר בחולין קכ"א) אכן ממעשה בשני כהנים שנעץ חרב בלבו, ואמר רבי צדוק שחייבין בעגלה ערופה, ולא הקשתה הגמרא שאין נעשה חלל אלא מצוארו. משמע שלרבנן נעשה חלל בכל מקום.
מתניתין:
אחר שמדדו איזו עיר קרובה ביותר אל החלל נפטרו זקני בית דין הגדול שבאו מירושלים, והלכו להן.
זקני אותה העיר שנמצאת קרובה ביותר אל החלל, מביאין עגלת בקר אשר לא משכה בעול, ואין המום פוסל בה. ומורידין אותה אל נחל איתן, ערוץ סלעי קשה, איתן כמשמעו, קשה, אולם אף על פי שאינו איתן,  39  כשר, שלא נאמר שיהיה איתן אלא למצוה, ולא לעיכובא. (ובספרי דרשינן מסוף הפרשה שנאמר וערפו את העגלה בנחל, ולא הזכירו שיהא איתן) ועורפין אותה הבית דין בקופיץ כמין סכין גדול (של קצבים) מאחוריה, ממול עורפה.

 39.  הרמב"ם בפירוש המשניות פירש, אף על פי שאיתן משמעו גדול, כאן פירושו חזק, ואפילו שאינו איתן וגדול כשר, ואין זה הכשר בדיעבד, אלא שאין צורך בגודלו אלא בחוזקו, ופירש שחוזקו הוא ששוטף בחזקה. ובפסיקתא שנינו, נחל מיובש מקום שמימיו עוברים בחזקה וכלים, וללשון זה מיושבת קושית ספר "בית דוד" שתמה על הרמב"ם כיצד היו הכהנים רוחצים ידיהם על הדם והרי נשטף בחוזק הנחל, אולם לפי הפסיקתא הנחל מיובש, וכשעוברים בו מים, עוברים בחזקה ומיד כלים, ולפי זה מובן למה הוצרכה התורה לאסור בו זריעה, דהיינו בשעת היובש. והמאירי ביאר שתנא סבר שאיתן הוא חזק וכדעת הרמב"ם ששוטף בחזקה, ואמר שאף על פי שאינו נחל איתן, דהיינו שאינו בנחל כהרמב"ם, אלא בשדה בור וסלעי כפירוש שאר הראשונים, גם כשר, שלא נאמר נחל אלא למצוה.
ומקומה המקום שנערפה בו העגלה, אסור מלזרוע ומלעבוד בו עבודות בגוף הקרקע לעולם.  40  ומותר לסרוק שם פשתן, ולנקר לסתת שם אבנים, שאין עבודות אלו בגוף הקרקע.

 40.  בספר הכריתות תמה שאם כן תאסר כל ארץ ישראל מלזרוע ולהעבד, שמא ערפו בה עגלה ערופה, וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, אך ודאי כל החשש רק על מקום סלעי לדעת רש"י, או להרמב"ם במקום נחל שוטף, והכפתור ופרח תירץ שכיון שאסור המקום בזריעה מסתבר שדנו עליו בית וכבר אין הספק קבוע, ומשמע מדבריו שמותר לחפר שם לבנין, ואולי חופרים יסודות סביב, ולא במקום העריפה. ובמנחת קנאות תירץ, שהרי אם הביאו קרקע ממקום אחר והניחו בנחל מותר לזרוע בו (ויש חולקים על הנחה זו) וברבות השנים כנראה כבר בא עפר אחר למקום שנערפה בו העגלה.
זקני אותה העיר, רוחצין את ידיהם במים במקום עריפה של עגלה,  41  ואומרים ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו, ואין הכוונה כפשוטן של דברים, שהרי וכי על דעתינו עלתה מחשבה שזקני בית דין שופכי דמים הן שנצרכים להודיע שלא הרגו את החלל, אלא כשאומרים ידינו לא שפכו את הדם הזה כוונתם לומר שלא בא החלל לידינו קודם שיצא מהעיר, ופטרנוהו (בלא מזון) ולכן היה צריך ללסטם את הבריות כדי להחיות את נפשו, ומתוך כך הרגוהו. וכשאומרים ועינינו לא ראו, כוונתם לא ראינוהו יוצא לדרך לבדו בלי חבורה והנחנוהו (בלא לויה) .  42 

 41.  פשטות הלשון מורה שרוחצים אחר עריפת העגלה, וכן אמירת כפר לעמך וכו', אך רבינו בחיי בפרשת שופטים כתב, שהיו הכהנים מכים אותה על ערפה כדי שתצא מהנחל, ועל זה נאמר וערפו שם את העגלה בנחל, ומתחילה היו זקני העיר רוחצין ידיהם על העגלה ואומרים ידינו וכו', והכהנים אומרים כפר וכו', וכפר לשון גלה הוא, שיגלה להם הקב"ה מי הרוצח, ואם היו זכאים היתה העגלה הולכת עד בית הרוצח והורגים אותו, ונכפר להם הדם, ואם לא היו זכאין ולא היתה הולכת היו מכין אותה בקופיץ ועורפין אותה, והכהנים אומרים כפר מלשון כפרה. ומשמע מדבריו שרוחצים ואומרים אחר שהכו אותה, ושוב חוזרים ואומרים לפני עריפת העגלה בקופיץ, ובנחל איתן ביאר שיטתו בכמה מקומות.   42.  המהרש"א הביא שבספר יפה מראה הקשה וכי כל מי שהולך בדרך יחידי, מוטל על בית דין לארגן לו חבורה, ותירץ שאין חיוב הליווי אלא ביציאתו מן העיר. אך המהרש"א הוכיח מסוגית הגמרא לקמן שהכוונה ללווי בדרך מפני הסכנה, ולכן ביאר ששם בעיר שייך לווי אפילו כשאינו יחידי, והוא דבר סגולי שהמתלוה ניצול מהזק הבא לידו, וכיון שהתחיל ללוותו ד' אמות גם בעיר, הרי כוונתו ודעתו להצילו בדרך ומחשבתו ורצונו מועיל לחבירו בכל הדרך להצילו מפני שרצון יראיו יעשה, או שמלאכיו של המלוה גומרים מחשבתו ורצונו לילך במקומו עם המתלוה ולהצילו מהזק. ובקרן אורה כתב שמוטל על הבית דין לעשות ככתוב ברמב"ם (פי"ד מאבל ה"א) שיתקנו שלוחים ללוות את כל העובר ממקום למקום. וכן נקט בליקוטי הלכות בעין משפט עי"ש.

דרשני המקוצר[עריכה]