פרשני:בבלי:עבודה זרה טז א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עבודה זרה טז א

חברותא[עריכה]

אמר רב (פפא):  אי אפשר, אם יש אפשרות להימנע מלמכור להם חיטים ושעורים, הכי נמי, אכן אסור. כלומר, לא גזרו בהם חכמים, מפני שמניעת מכירתם תביא לידי איבה. ואילו ממכירת תריסין אפשר להימנע בלי איבה.
איכא דאמרי, יש מי שמבאר, כי תריסין היינו טעמא דלא, הטעם שאסרו למכור תריסין הוא משום דכי שלים זינייהו, כשנגמרים להם כלי זיינם במלחמה, קטלי בגווייהו, הם הורגים בתריסין, ונמצא שהתריסים נכללים בכלל כלי הרציחה שאסרו חכמים.
ו"יש אומרים" סוברים, מוכרים להם תריסין, דכי שלים זינייהו, כי כאשר נגמרים להם כלי זיינם, מערק ערקי, הם בורחים, ואינם משתמשים בתריסין להריגה.
אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: הלכה כדברי יש אומרים, המתירים.
ועתה הגמרא מביאה עוד הלכה בענין מכירת כלי רציחה לגוים.
אמר רב אדא בר אהבה: אין מוכרין להם עששיות חתיכות עבות של ברזל.
ודנה הגמרא: מאי טעמא מה טעם האיסור? האם הוא משום דחלשי מינייהו כלי זיין, שהם מייצרים מהברזל כלי רציחה, אי הכי, אם כן, אפילו מרא וחצינא, כלי מלאכה העשויים מברזל, נמי יהיה אסור למכור להם, מפני שהם יכולים לייצר מהברזל שלהם כלי רציחה?
אמר רב זביד: סתם כלי ברזל מותר למכור להם, ומה שאסרו - מדובר בפרזלא הינדאה, ברזל מארץ הודו, שממנו עשויים לייצר כלי רציחה.  1  ומסקינן: והאידנא בזמנינו (בזמן האמוראים בבבל) דקא מזבנינן שאנו נוהגים היתר, ומוכרים להם כלים אלו, מה הטעם?

 1.  וכתב הריטב"א, לא שייך כאן להתיר מטעם "לפני דלפני", כיון שאותו הגוי עושה מהם כלי רציחה.
אמר רב אשי: אנו מוכרין לפרסאי, לפרסים דמגנו עלוון, שהם מגינים עלינו, ומשתמשים בכלים אלו לשמור את העיר ואת יושביה.  2 

 2.  פירש הר"י מלוניל: שאם לא יהיה להם כלי זיין, בודאי יהרגו שונאיהם הנלחמין עמהן אותנו ואותם, וזה ספק אם יהרגו בהן את ישראל, ואין ספק מוציא מידי ודאי.
שנינו במשנה: עגלים וסייחין שלמין ושבורין, רבי יהודה מתיר בשבורה.
והגמרא מבארת טעמו של רבי יהודה, ובמה נחלקו עליו חכמים.
תניא, רבי יהודה מתיר בשבורה מפני שאינה יכולה להתרפאות ולחיות. ומן הסתם קונה אותה הגוי לשחיטה, ואינו משהה אותה, ולא יראו אותה כשהיא ביד הגוי, ולא יתלמדו מכך היתר למכור "שלימה".
אמרו לו חכמים לרבי יהודה: והלא מרביעין עליה בהמה אחרת ויולדת.  3  וכיון דמרביעין עליה ויולדת - אתו לשהויה, יבא הגוי להשהות לשם כך את השבורה אצלו, ומי שיראנה ביד הגוי, יתלמד מכך למכור "שלימה".

 3.  וכתבו התוס': הוא הדין אפילו בזכרים משהין אותו להרביעו על כמה נקבות. והראשונים מביאים דעת הראב"ד שבזכרים מודה רבי יהודה לחכמים.
אמר להן רבי יהודה: לכשתלד, אז תאסרוה.
ומוכיחה הגמרא: אלמא, הרי שרבי יהודה סובר שבהמה שבורה לא מקבלת עליה זכר.
שנינו במשנה: בן בתירה מתיר בסוס.
הגמרא מבארת את היתרו של בן בתירה, ואת טעמם של החולקים עליו.
תניא, בן בתירה מתיר בסוס מפני שהוא עושה בו מלאכה שאין חייבין עליה חטאת. כלומר, שמלאכת הסוס היא רכיבה, שאינה אסורה מן התורה (כמבואר במסכת שבת). ולא שייך למיגזר בה משום שאלה שכירות וניסיוני, כי גם אם ישאילנו או ישכירנו או ינסנו - לא יעבור על איסור מן התורה.
ורבי אוסר למכור להם סוס, מפני שני דברים. אחד, משום תורת כלי זיין. ואחד, משום תורת בהמה גסה, וכמו שיבואר.
ודנה הגמרא: בשלמא מה שאמר רבי משום תורת כלי זיין, מובן, כי איכא ישנם סוסים דקטיל בסחופיה, שמלמדים אותם להרוג בני אדם על ידי מכה, שמכים ברגליהם הקדמיות כלפי מטה, והורגים את הנופלים במלחמה -
אלא מה שאמר רבי משום תורת בהמה גסה - מאי היא? הלא הסוס אינו ראוי למלאכה דאורייתא, ולא שייך לגזור בו משום "נסיוני"?  4  ומתרצינן: אמר רבי יוחנן: לכשיזקין הסוס, מטחינו ברחיים. הוא מסובב את אבן הריחיים, והוא אב מלאכה בשבת, של מלאכת טוחן, ולכן אסר רבי.

 4.  עיין בספר עבודת עבודה, המקשה למה כתב רש"י דוקא את הטעם של "נסיוני", ולמה אינו מבאר גם משום "שאלה ושכירות".
אמר רבי יוחנן: הלכה כבן בתירה, המתיר למכור להם סוס.
איבעיא להו, הסתפקו בני הישיבה, "שור של פטם", שפיטמו אותו  5  והוא שמן מאוד, ואינו ראוי למלאכה, מהו? האם מותר למכרו לגוי שאינו טבח.

 5.  רש"י מפרש שור שפיטמו אותו. אבל רבינו תם (טו א' תוס' ד"ה אימר) סובר שסתם שוורים אינם עומדים למלאכה, ושור פטם פירושו שעדיין לא פיטמו אותו אלא עומד להתפטם - והאיבעיא היא שמא יתחרט בו, ויעשה עמו מלאכה.
וצדדי הספק הם: מצד אחד, מן הסתם עומד השור הה רק לשחיטה, ותיכף יישחט, ולא ייראה ביד הגוי. אך מאידך, כיון שאפשר להשהותו ואחר כך יהיה ראוי למלאכה, הרי יש לחשוש שהוא ייראה ביד הגוי, ויתלמדו ממנו למכור להם סתם שוורים.
תיבעי לרבי יהודה, אפשר להסתפק בבעיה זו הן לדעת רבי יהודה המתיר למכור לגוי בהמה שבורה, ותיבעי לרבנן, והן לדעת חכמים, האוסרים למכור שבורה -
תיבעי לרבי יהודה, כי עד כאן לא קא שרי, לא התיר רבי יהודה, אלא בשבורה, דלא אתי לכלל מלאכה, שלא תבא לעולם לידי מלאכה, ובודאי ישחטנה הגוי מהר. אבל האי, שור פטם זה, דכי משהי ליה, שאם ישהנו הגוי אצלו בלי להמשיך לפטמו, אתי לכלל מלאכה, יהיה ראוי השור בעתיד למלאכה, אסור.
ואף שבאותו השור אין חשש משום "נסיוני", שהרי בשעת המכירה הוא מפוטם ואינו ראוי למלאכה, מכל מקום, כיון שאם ישהנו הגוי אצלו בלי להמשיך לפטמו הוא יהיה ראוי למלאכה, והוא ייראה בידו, יבואו להתלמד מכך למכור שאר שוורים, שאינם מפוטמים, לגוי, ולכן יש צד לאסור.
או דילמא, שמא אפילו לרבנן יש להתיר למוכרו לגוי. כי עד כאן לא קאסרי התם אלא בשבורה, דסתמיה, לאו לשחיטה קאי, כי היא כחושה, ועומדת לגדל ממנה ולדות, ולכך משהין אותה. אבל האי, "שור פטם" זה, דסתמיה לשחיטה קאי, כי לשם כך פיטמו אותו, יתכן לומר שאפילו רבנן שרו, מתירים.
כלומר, מצד אחד יש לו עדיפות על שבורה, שהוא מיועד לשחיטה מיד, ומצד שני יש לו גריעותא כלפי שבורה, כי אפשר להשהות אותו מבלי לפטמו עוד, ואז הוא יהיה ראוי למלאכה.
תא שמע ראיה לפשוט את האיבעיא, מהא דאמר רב יהודה אמר שמואל: אנשים של בית רבי, היו מקריבין היו נוהגים להביא למלך, בתורת מס ודורון "שור של פטם", ביום אידם.  6 

 6.  פירשנו את הגמרא לפי שיטת הריטב"א, והיא שיטת הרמב"ן והרשב"א. ותקרובת זו לא היתה לשם עבודה זרה, אלא היתה דורון בעלמא למלך, וכן כתבו רש"י ורבינו חננאל והרמב"ן והרבה ראשונים. ולא היה בכך אסור מטעם יום אידם, כי אם טעם האיסור הוא משום "לפני עור", שיקריבנו לעבודת כוכבים, הרי כאן, כיון שיש למלך הרבה בהמות, אין "לפני עור", וכמו שהסיקה הגמרא בדף ו א. ואם טעם האיסור הוא משום "אזיל ומודה", הרי כאן, כיון שהיה מס קבוע, לא ילך הקיסר להודות על כך לאלילים. והגמרא רצתה לומר שרבי רצה לשלוח שחוט כדי לא לעבור על גזירת חכמים שאסור למכור להם בהמה גסה משום "שאלה שכירות ונסיוני". ודחתה הגמרא, שלא מפני כך רצה רבי לבטל את המתנה, אלא משום שהיה בזוי עליו כל העסק הזה (ויתכן שזו כוונת רש"י: ועבודת בזיון היתה) לשלם מסים כאלו. והרמב"ן מוסיף כי תלמידי חכמים פטורים ממס, ובדרך זו ביטל מעט מעט. (ויש להוסיף: רבי לשיטתו שאמר לאנטונינוס (י א) קטול חד חד מינייהו, והוא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם). ולא משום שהיה במתנה זה סרך איסור. ועיין בתוס' חכמי אנגליה פירוש אחר.
והיות שרבי לא היה מרוצה מהנהגה זאת, היא ביקש להפסיקה, ולכן בשנה הראשונה הוא חסר ארבע ריבבן, הוציא רבי ובזבז מממונו סך של ארבע ריבואות ממון כשוחד, במטרה שאין מקריבין אותו, שלא יצטרכו להביא את הדורון של השור הפטם היום, שהוא יום אידם, אלא יביאו אותו למלך רק למחר, שאינו יום אידם.
ולשנה הבאה, שוב חסר ארבע ריבבן - שאין מקריבין אותו שור חי, אלא שחוט.
ולשנה שאחריה שוב חסר ארבע ריבבן - שאין מקריבין אותו כל עיקר.
ומוכיח הגמרא: מאי טעמא, למה השתדל רבי כל כך שלא יקריבו אותו חי, האם לאו, משום דלמא שמא אתי לשהויי, שמא לא ישחטו את השור הפטם, אלא ישהו אותו עד שיהיה ראוי למלאכה.
הרי שאסור למכור או לתת לגוי מתנה של "שור של פטם".
ודחינן: אין מכאן ראיה, כי לטעמיך, זה שהוציא רבי הוצאות מרובות על כך שאין מקריבין אותו היום אלא למחר - מאי טעמא? הרי אין בכך שום נפקא מינה לדינא? הרי זה לא יום אידם! אלא, כך הוא הביאור למנהג שנהג רבי: רבי, מיעקר מילתא בעי. רצה לעקור את המנהג הגרוע הזה. וכיון שידע שאינו יכול לעקור אותו לגמרי, סבר, יעקר ואתי פורתא פורתא. יעקרנו מעט מעט, שנה אחת יקריבנו למחר, שנה שלאחריה יקריבנו שחוט, ושלאחריה לא יקריבו לחלוטין.
ולא עשה כן רבי משום שיש נפקא מינה "לדינא" בין חי לשחוט, כשם שאין נפקא מינה בין היום למחר. ולא נפשטה האיבעיא.
ומקשינן על מה שאמר בעל האיבעיא, ששור של פטם אם ישהנו יהיה ראוי למלאכה: וכי משהי ליה, בריא ועביד מלאכה?!
ומתרצינן: אמר רב אשי: אמר לי זבידא, פטם של שוורים: בר תורא שור מפוטם משהינן ליה, משהין אותו עד שנהיה כחוש, ואז עביד עושה מלאכה על חד תרין, פי שנים משוורים אחרים.

מתניתין:
אין מוכרין להם דובין ואריות, וכל דבר שיש בו נזק לרבים כגון כלי רציחה, וכלי מאסר.
אין בונין עמהם להשתתף בבנייתן - בסילקי בתי משפט שהורגים שם את הנידונים, גרדום מקום הוצאה להורג, איצטדייא מקום שעושין שם מלחמות שוורים, ונהרגים שם אנשים ובימה כעין בנינים גבוהים שמשם דוחפין אנשים להריגה -
ויש במקומות אלו נזק לרבים, ואסור לבנות עמהם, כדי שלא יהרגו שם את בני ישראל  7 .

 7.  רש"י מפרש שמא יהרגו את בני ישראל. וכן פירש הראב"ד. אבל הריטב"א והרא"ה והנמוקי יוסף מפרשים, שהגוים הורגים שם את הגוים. ואיסור רציחה הוא משבע מצוות בני נח, ונמצא שהישראל עובר על "לפני עור". והמאירי כתב "מפני שבשעה שנתפס ישראל בידם - דנים אותו שלא כדיני ישראל". ומוסיף המאירי "ואף על פי שאמרו: דינא דמלכותא דינא-. יש מי שאומר: שלא נאמר כן אלא לענין ממון-. ועיקר הדברים, שאף לענין ממון לא נאמר, אלא בחוק שהמלך קובע מאיליו - לפי מה שרואה צורך השעה, או דברים שהם עסקי המלכות, כגון: מסים ותשחורת ומכסים. אבל מה שהם עושים מתורת נימוס הידוע להם בספריהם - אין זה נקרא דינא דמלכותא" ומדברי הרמב"ם משמע שסובר שני הטעמים, גם משום סכנת בני ישראל, וגם משום "לפני עור", שהרי כתב דין זה גם בהלכות רוצח (פרק י"ב) ושם משמע שהוא משום סכנת ישראל. שכתב שם הלכה ז': וכן אסור יהודי להתייחד עם העובד כוכבים מפני שהם חשודין על שפיכות דמים. ועיין שם המשך הדינים, ובהלכה י"ב מביא דין משנתנו. מוכח שטעם האיסור הוא מפני סכנת ישראל. וכופל הדברים בהלכות עבודה זרה (פרק ט), וכתב לדין זה עם דין של לפני אידיהן ותקרובת עבודה זרה, מוכח שטעם האיסור הוא משום "לפני עור".
אבל בונין עמהם מקומות שאין בהם נזק לרבים, ושאינם עשויין לעבודת אלילים, כגון בימוסיאות בימה של אבן אחת  8 , ובית מרחצאות.

 8.  רש"י מפרש, שהוא הבימה המוזכר לקמן (נג ב) שהיתה של אבן אחת. ושם מבואר טעם ההיתר משום שהגוים מבטלים אותה. וכאן כתב "ומקריב זבחים דהוי תשמיש דתשמיש לעבודת כוכבים". כלומר: שהבימה משמשת לצורך תקרובת שהם בעצמם תשמיש עבודת אלילים. התוס' חולקים, ומוכיחים מהגמרא לקמן שהיא בעצמה משמשת לאלילים. ועוד מקשים מסברא, שאף שתשמיש לתשמיש אינו נאסר בהנאה, מכל מקום לא מסתבר שיהיה מותר לבנות אותו עמהם. ועיין טורי זהב (יורה דעה סימן קמ"ג סעיף ד') המתרץ את שיטת רש"י. לכן מפרשים וגורסים: דימוסיאות, והם מיני מרחצאות. והרשב"ם גם גורס: דימוסיאות, ומפרש שהם בנינים שלא לצורך עבודת אלילים.
נהגו הגוים להעמיד צלמים בבתי מרחץ, וכשהישראל הגיע לכיפה קמרון שמעמידין בה עבודת כוכבים - אסור לבנות  9 .

 9.  וכתב הריטב"א: אף שאינם עדיין משמשי עבודה זרה עד שהגוים יעבדו להם, כמבואר לקמן (נב א) - מכל מקום אסור לעשות שום הכנה לעבודה זרה. עיין שם ראייתו.

גמרא:
אמר רב חנין בר בר חסדא, ואמרי לה יש מי שמסר שמועה זו: אמר רב חנן בר רבא אמר רב: חיה גסה, הרי היא כבהמה דקה לגבי דין פירכוס, כי דרכה לפשוט יד בהוצאת נפש, כיון שתנועותיה קלות ואינה ניתרת בכך עד שתפרכס, ואף שהיא גסה.
וממשיך רב דין שני: אבל לא לדין מכירה, אין לה לחיה גסה דין של בהמה דקה לגבי איסור מכירה לנכרי, ואינו תלוי במנהג המקומות, אלא דינה כבהמה גסה, ובכל מקום - אין מוכרין.
וממשיך רב חנן: ואני אומר: אף למכירה דינה כבהמה דקה, לכן מקום שנהגו למכור בהמה דקה - מוכרין, ומקום שנהגו שלא למכור - אין מוכרין.
לדעת רב, אסור בכל מקום למכור לגוים חיה גסה, ולדעת רב חנין - אסור רק במקום שנהגו לאסור מכירת בהמה דקה.
הגמרא מדייקת מדברי המשנה כדעת רב חנן. והיא קשה לדעת רב.
תנן שנינו במשנה: אין מוכרין להן דובין ואריות ולא כל דבר שיש בו נזק לרבים -
ונדייק: טעמא הטעם שאסרו חכמים הוא: משום דאית ביה שיש בו נזק לרבים - הא ואילו לית ביה אין בו נזק לרבים כגון ארי תרבות  10  - שרי מותר למכור, ולא חששו משום איסור מלאכה בשבת -

 10.  כן כתב רש"י ועוד ראשונים. והמאירי מוסיף: אף דוב תרבות. ואילו הראב"ד סובר שדיוק המשנה הוא לחיה אחרת, ומשמע שאינו מתיר בארי תרבות. (ויתכן שסובר שאין מציאות כזו "ארי תרבות", ועיין במסכת סנהדרין (טו ב) שנחלקו בכך רבי יוחנן וריש לקיש).
משמע כדברי רב חנן, וקשה לרב?
אמר רבה בר עולא לא נדייק כן, כי מה שמשתמע מהמשנה שארי תרבות מותר, מדובר בארי שבור שאינו ראוי למלאכה

דרשני המקוצר[עריכה]