פרשני:בבלי:עבודה זרה יב א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עבודה זרה יב א

חברותא[עריכה]

אמר ליה רבי חנינא: האם לא הלכת לעיר צור (עיר מעורבת - ישראלים וגוים דרו בה) מימיך, והאם לא ראית ישראל ועובד כוכבים  ששפתו שתי קדירות על גבי כירה אחת, סמוכין זו לזו, בשר נבילה עם בשר שחוטה, ולא חשו, לא חששו להם חכמים, כמו שיבואר. כך הוא בעטלוזא של עזה, אף שקרובה היא מאוד לבני העיר שיש להם יום איד, לא חששו חכמים, ומותר לשאת ולתת עמהם. ורבי חנינא לא אמר "מותר", אלא רק המשיל "משל" מהעיר צידון ללמוד מכך לעטלוזא של עזה.
ומבארת הגמרא: מאי "לא חשו להם חכמים"?
מה הוא המשל, ומה הוא הנמשל, ולאיזה חשש היו צריכים חכמים לחשוש בשתי קדירות ולא חששו, ומה זה בא ללמדנו.
ונחלקו בכך אמוראים -
אמר אביי: משום בשר נבילה. דהיינו, לא אמרינן, לא חששו חכמים דילמא מהדר ישראל אפיה לאחוריה, שמא הישראל יפנה מבטו לאחורה, ולא ישים לבו לקדירתו, ובינתיים שדי, יזרוק העובד כוכבים בשר נבילה בקדירה של הישראל השפותה על האש ליד קדרתו של הגוי. דכוותה הכי נמי, ובדומה לזה גם בעטלוזא של עזה, לא חשו להם חכמים משום דמי עבודת כוכבים.
דהיינו, אביי סובר שרבי חנינא בא להקל, ולומר, שאפילו במקום שיש אפשרות שיעבור על איסור דאורייתא של "דמי (מעות) עבודת כוכבים" (עיין בהערה),  1  שהוא דבר האסור מן התורה, בכל זאת לא חששו לכך.

 1.  פירוש "דמי עבודת כוכבים" בדברי הראשונים מצינו כמה פירושים, וגם בדעת רש"י, פירשו הראשונים פירושים שונים, ויתכן שהיו לפניהם כמה גירסאות ברש"י. ונבארם בקיצור. א. דמים שהגוי שילם תמורת הבהמה שקנה לצורך עבודת אלילים, והם עתה ביד ישראל. ועל פירוש זה הקשו, משום שבסוגיא בדף סד א אמר רב נחמן שדמים אלו מותרים בהנאה, ואין עליהם האיסור של "והיית חרם כמוהו" (או כדברי רש"י, מצד "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם"). והטעם, כתבו שם התוס', כי לאו זה, רק על ישראל נאמר, שלא ימכור אלילים לישראל, ולא לבני נח. ואם כן קשה, על דברי אביי הסובר, שרק מטעם ספק אין חוששין, ואילו היה ודאי היה אסור. ועוד יותר קשה על רבא שחושש אפילו לספק. ומתרצים הראשונים, שרש"י סובר (וכן הוא דעת הרי"ף) שאביי ורבא חולקים על רב נחמן, וסוברים שדמים אלו אסורים. ב. דמים שהקריבם הגוי - את הדמים עצמם - לאלילים. וכתב הר"ן שזו כוונת רש"י. ועיין בתוס' מה שהקשו על פירוש זה. ג. דמים שקבלם הגוי במכירת אלילים, והקצה אותם לקניית אלילים אחרים או לתקרובת עבודה זרה. ובאופן זה חמור יותר. וזו שיטת רבינו תם. שיטת רבינו תם צריכה ביאור. הטורי זהב (יורה דעה סוף סימן קלב) הקשה, ומה בכך שהגוי הזמין את הדמים לעבודה זרה, הרי פסקינן, ד"הזמנה לאו מילתא היא" - אף בעבודה זרה? ואם משום שיש כאן שני חסרונות, שהדמים באים ממכירת עבודה זרה, ועוד, שהם מיועדים לעבודה זרה, מנין מצא רבינו תם מקור לכך לומר שבהצטרפותם יחד הם יאסרו, והרי אין בחסרון אחד מהן טעם לאסור. וכתב בספר עבודת עבודה וכן משמע בתוס' רבינו אלחנן, שרבינו תם סובר, שהטעם שדמי עבודה זרה מותרים, הוא משום שהיות והגוי מכר לאלילו, ובדמיו הוא רוצה להשתמש לצרכיו, אם כן "מבטל" הוא את הדמים מהיותם עבודה זרה, כדין שגוי יכול לבטל עבודה זרה - ודין "ביטול" מתפשט גם על דמי עבודה זרה, שהוא חלק מהאלילים ומתהוה ממנו - כל זה הוא דוקא אם מכר את האלילים ורוצה להשתמש בדמיהם לצרכיו, אבל אם הוא מייעד את הדמים לאלילים או לתקרובת אלילים, אינו מבטלן, ולכן סובר רבינו תם שהם אסורים. וכן כתב בקהלות יעקב (סימן ו').
האיסור של דמי עבודת כוכבים הוא משום (דברים יג) "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם", ועל אף שיתכן כי בשוק של הבהמות נמצאים "דמי עבודה זרה" של בני עזה, לפי שהיום הוא יום אידם, וכשהישראל מוכר בהמה בשוק לנכרי יתכן והוא מקבל תמורתם דמים אסורים, בכל זאת לא חששו להם חכמים.
והטעם לכך הוא, מפני שאין בשוק דמים הידועים בודאי כדמי עבודת כוכבים, אלא רק ספק יש בדבר, ולכן לא מחזיקין בסתם דמים לומר שמא הם דמים של איסור, אלא מקילים לומר שמן הסתם הם אינם דמים אסורים. וזה דומה לכך שלא חששו חכמים בצידון בשתי קדירות, שגם בהן, לכאורה יש לחשוש שמא יכניס הגוי בשר נבילה לתוך קדירתו של הישראל,  2  ויאסר בשר הישראל באיסור דאורייתא. אך לא חששו חכמים להחזיק איסור מן הספק, עד שיוודע לך שיש כאן איסור.

 2.  כתבו הראשונים - עיין ברשב"א ריטב"א ור"ן - אין הגוי חשוד לעשות כן במזיד להכשיל את הישראל באיסור. ומביאים ראיות לכך - אלא, שמא יעשה כן בטעות בחושבו שהיא קדירתו. ורבא חולק, משום שסובר שלא מסתבר שהגוי יטעה בין קדירתו לבין קדירת ישראל, אבל בעטלוזא של עזה שייך לומר שמתעסקים בני חוצה עם בני תוכה.
וזו היא ההשוואה בין צידון ועטלוזא של עזה.
ולדברי אביי, כיון שאין חוששין אפילו לחשש איסור דאורייתא, כל שכן שאין חוששין לחשש איסור דרבנן, שמא הגוי הקונה בהמות חוץ לעיר עזה, שייך לבני תוך העיר, והיום הוא יום אידו, ונמצא שהישראל המוכר לו בהמה, עובר על איסור דרבנן, שאסרו לשאת ולתת עמהם.
רבא אמר: מאי פירוש דברי רבי חנינא "לא חשו להם חכמים" - לא חשו משום בישולי עובדי כוכבים.
דכוותה בדומה לזה, הכי נמי בעטלוזא של עזה, לא חשו להם חכמים משום שמא הגוי הקונה שייך לבני העיר, והיום הוא יום אידם.
ומשמע מדברי רבא, שרבי חנינא התיר למכור בהמה מחוץ לעיר אף ביום אידם ממש.
והיינו, רבא חולק על אביי, וסובר שלא הקילו חכמים כל כך, אלא זה שלא חששו שמא יכניס נבילה לקדירת ישראל, אינו מחמת שלא חששו חכמים להחזיק איסור בספק איסור דאורייתא, כי אם מפני שאין הגוי חשוד לעשות כן, לפי שהוא מפחד מהישראל, שאם יוודע לו יתבענו לדין.
וסובר רבא, שאם אכן יהיה ספק איסור דאורייתא, חוששים לו. ולכן, לדבריו, סתם מעות הנמצאים בשוק, אסורים. ומותר לקחת מאנשי השוק, מבני חוצה לעיר, אך ורק כשנתנו דמים מתוך תיבה שלהם, שאין עליהם חשש שהם "דמי עבודת כוכבים".
אלא, שרבי חנינא בא להתיר למכור בהמה לסוחרי בהמות מחוץ לעיר אף שיש לחשוש שמא הגוי ההוא שייך לבני העיר, ועתה הוא "יום אידו", וכשהישראל מוכר לו בהמה הוא עובר על איסור דרבנן, שאסרו לשאת ולתת עמהם.
וטעם ההיתר הוא, מפני שהוא ספק איסור דרבנן, ולא חששו חכמים לכך, כשם שלא חששו שמא יסמוך הישראל על הגוי, והגוי יחתה בגחלים שתחת הקדירות, ויעבור הישראל על איסור "בישולי נכרים", שהוא איסור דרבנן.
רבה בר עולא חולק על כך, וסובר שאסור. ואכן יש לחשוש לכך שמא הגוי שייך לבני תוך העיר.
וממה שאין חוששין בצידון מאיסור בישולי עבודת כוכבים - אין להביא ראיה שבכל איסור דרבנן אין חוששים. והטעם, כי אף אם הגוי יחתה בגחלים, עדיין יתכן שלא תיאסר התבשיל משום בישול עבודת כוכבים, אם גם הישראל יחתה בגחלים (כמבואר במקומו), והישראל אכן יעשה כן  3  -

 3.  וכתבו הריטב"א והר"ן בשם רש"י (וכנראה שהיה להם נוסחא אחרת ברש"י) שרבא יענה על כך, שהיה מקום לחשוש שמא יסלק הגוי קדירת ישראל מן הכירה להניחה בקרקע קודם גמר הבישול כדי לתקנה, או כדי שלא ישרף התבשיל, ואחר כך יחזירנה למקומה, שבאופן זה אסור התבשיל משום בישולי עכו"ם (כמו שמבואר לקמן לה ב לז ב).
אבל בעטלוזא של עזה לא התיר רבי חנינא, ואכן חושש לאיסור משא ומתן עם בני חוצה לה שמא שייכים לבני העיר, הואיל והיא סמוכה לה (ומה שהתירה המשנה, מדובר כשאינה סמוכה כל כך כמרחק עטלוזא של עזה להעיר עזה) -
אלא שרבי חנינא התיר רק בימים של "לפני אידיהן", שאיסורו הוא איסור קל ביחס ליום אידם ממש, כשם שאין צריך לחשוש שמא עבר תבשיל הגוי על פי הקדירה ונטף ממנו לתוך קדירת הישראל. והטעם שלא חששו חכמים, מפני שאינו מצוי, ועוד, שאף אם יקרה כן, יתבטלו הטיפות בששים בקדירת ישראל.
ורבי חנינא אכן אסר בעטלוזא של עזה, והתיר רק אם היה מרוחק יותר ממנה, ומתרחק החשש - ואז התיר.
רבה בר עולא אמר: כשם שלא חשו להם חכמים לבני צידון משום צינורא שמא נטף מקדירת הגוי לקדירת ישראל -
דכוותיה בהשוואה זו, הכי נמי, לא חשו להם חכמים משום "לפני אידיהם". אבל ביום אידיהם - אסור למכור בהמה לגוי בעטלוזא של עזה.
ולפי ביאור רבה בר עולא, חולק "איכא דאמרי" זה על "איכא דאמרי" הקודם, ואוסר בעטלוזא של עזה ביום אידיהם.
שנינו במשנתנו: מהו לילך לשם? בזמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום - אסור, ואם היה יכול להלך בה למקום אחר - מותר.  4 

 4.  רש"י מפרש מפני החשד שיחשדוהו שנכנס לשם עבודת אלילים. והריטב"א מוכיח כדעת רש"י מהגמרא לקמן שאסור ליכנס אפילו במקום פיקוח נפש, והוא בכלל אבזרייהו דעבודה זרה. ועיין בהערה 5. אבל הרא"ה בפירושו והראב"ד בהשגותיו (פרק ט' מהלכות עבודה זרה הלכה ט') סוברים שהחשד הוא שנכנס לתוכה לשם משא ומתן. וכן כתבו עוד ראשונים. פירוש נוסף מביא הריטב"א, שאף שאין חשד - אסור, לפי שהוא מוסיף לכבוד האלילים שמתאספים שם ברוב עם.
משנתנו נשנית "סתם" בלי מחלוקת, ואילו בברייתא נחלקו חכמים בדבר. וכך שנינו:
תנו רבנן: עיר שיש בה עבודת כוכבים, והיום הוא יום אידם, אסור ליכנס לתוכה, ולא יעבור מתוכה לעיר אחרת. דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים: כל זמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום - אסור. אין הדרך מיוחדת לאותו מקום, אלא יש בה מעבר למקום אחר - מותר.
והברייתא ממשיכה בדברים שאסורים משום חשד עבודה זרה.
אם ישב לו קוץ ברגלו, בעוברו בפני עבודת כוכבים - לא ישחה יתכופף ויטלנה, את הקוץ, מפני שנראה כמשתחווה לעבודת כוכבים. ואם אינו נראה - מותר, יבואר לקמן.
וכן אם נתפזרו מעותיו בפני עבודת כוכבים - לא ישחה ויטלם, מפני שנראה כמשתחווה לעבודת כוכבים. ואם אינו נראה - מותר.
וכן מעיין המושך מים לפני עבודת כוכבים - לא ישחה וישתה, מפני שנראה כמשתחווה לעבודת כוכבים. ואם אינו נראה - מותר.
פרצופות, פסלים של פרצוף אדם, ובתוכם יש חלל, וזורמים דרכו המים מפיהם של הפסלים (דהיינו, מזרקות מים העשויות בצורת פני אדם) המקלחין מים לכרכין (גירסת רש"י: בכרכים, בעיירות גדולות עשו כן להתנהג בחשיבות) - לא יניח פיו על פיהם וישתה, מפני שנראה כמנשק לעבודת כוכבים.
כיוצא בו, לא יניח פיו על סילון, צינור מים המחובר לקרקע, וישתה מזרם המים ישירות, לפני שיכנסו המים לכלי ויוכל לראות אם הם נקיים, מפני הסכנה, שמא יבלע עלוקה.
ועתה הגמרא מבארת את הברייתא:
מאי פירוש ואם "אינו נראה" מותר?
אילימא, אם נאמר דלא מתחזי, שעושה כן בשעה שאין אדם רואהו, קשה, איך התירו?!
והא אמר רב יהודה אמר רב: כל מקום שאסרו חכמים דבר המותר, ואסרוהו משום מראית העין, שלא ייחשד בעיני רואהו שעובר על איסור - אפילו בחדרי חדרים, שאין אדם רואהו, אסור לעשותו. ואי אפשר לפרש כך את הברייתא.
אלא אימא: אם אינו נראה כמשתחוה לעבודת כוכבים, שמפנה עצמו מלפני האלילים, לאחוריו או לצידיו, מותר.
והגמרא מוסיפה לבאר את הברייתא: וצריכא, הוצרכה הברייתא לומר כמה אופני חשד. דאי תנא קוץ, אם היה התנא משמיענו רק את הדין של קוץ, היינו אומרים שרק באופן זה אסור, משום שאינו צריך להוציאו דוקא בפני עבודת כוכבים, דאפשר לו למיזל קמיה, להמשיך בדרכו הלאה, עד שיתרחק מכנגד האלילים, ומשקליה, ולהוציא שם את הקוץ. ולכן אסור להוציאו כאן, מפני שנראה כמתעכב לצורך השתחויה.
אבל מעות שנתפזרו לו כנגד האלילים, דלא אפשר להתרחק, אלא צריך לאוספם כאן, ונראה אוסף מעותיו, ולא כמשתחווה, אימא לא נאסור לו לשחות ולאספם, לכן צריך התנא להשמיענו שאסור.
ואי תנא מעות, אם היה התנא משמיענו רק את הדין של מעות, היינו אומרים שרק בכך אסור, משום דממונא, שיש לו רק הפסד ממון כשאינו אוספם. אבל קוץ, דצערא, שיש לו צער הגוף, אימא לא נאסור לו, לכן משמיענו התנא בברייתא שבכל זאת אסור.
ואי תנא הני תרתי, רק קוץ ומעות, היינו אומרים שרק בהם אסור, משום דליכא סכנה, אם לא יטול את הקוץ ולא יאסוף את המעות, אינו מסתכן.
אבל מעיין, דאיכא סכנה, שהוא מסתכן, דאי לא שתי, אם הוא לא ישתה, מיית, הוא עלול למות בצמא  5  - אימא לא נאסור לו לשתות. ומשמיענו התנא בברייתא, שאף על פי כן אסור לו לשתות מן המעין.

 5.  נחלקו רבותינו הראשונים. הרשב"א בחידושיו סובר שהגמרא כפשוטה, שהנהו בסכנת מות. ולמד מכך, שהדין של ייהרג ואל יעבוד בעבודה זרה נאמר אף באיסור זה של "נראה כעובד עבודה זרה". (ועיין בביאור הגר"א (יורה דעה סימן ק"נ) המביא ראיה לשיטת הרשב"א). אבל בחידושי הר"ן כתב, שאין כוונת הגמרא שודאי הולך למות, כי על איסור מראית עין לא נאמר דין ייהרג ואל יעבור, אלא ש"אפשר" לו לבוא לידי סכנה, שאם לא ישתה עכשיו, שמא ימות מצמאון קודם שימצא מים. ועיין בטור ושולחן ערוך יורה דעה סימן קמ"ט.
צריכא! לכן הוצרכה הברייתא להשמיענו את כל המקרים האלה  6 .

 6.  והקשה הריטב"א, אם כן יכלה הברייתא להשמיענו רק דין מעין, והיינו אומרים, שאם במעין אסור אף שמסתכן, כל שכן בקוץ ומעות? ומתרץ, דאם היתה הברייתא אומרת רק מעין, היינו מפרשים שמדובר במקום שאינו מסתכן, ובמקום סכנה היינו מתירים - לכן משמיעה לנו הברייתא בקוץ ובמעות, כדי להקדים ולהשמיענו שאסור שלא במקום סכנה, ורק אחרי ששמענו שאסור שלא במקום סכנה, מלמדנו הברייתא: מעין, ללמדנו שאסור אף במקום סכנה. המהר"ם הקשה קושית הריטב"א, ותירץ, שאם היתה משמיענו רק דין מעין, היינו אומרים איפכא, שרק במקום סכנה מותר אם "אינו" נראה כמשתחוה, אבל קוץ ומעות אסורים אף באינו נראה כמשתחוה, לכן משמיענו קוץ ומעות. ועיין שם עוד, ובמהרש"א.

דרשני המקוצר[עריכה]