פרשני:בבלי:עבודה זרה יג א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עבודה זרה יג א

חברותא[עריכה]

אבל אם מהנה "את" העבודה זרה - שרי. מותר, שלא אסרה זאת התורה.  1  אלו הם דברי רבי שמעון בן לקיש, המבאר את טעם איסור חנויות מעוטרות, משום שנהנה מריח של וורד והדס.

 1.  כתבו התוס' בשם רבינו תם: לא התיר רבי שמעון בן לקיש כל מהנה לעבודה זרה (עיין שם שהוכיחו כן). ועוד מקשה הריטב"א, הרי "רוצה בקיומו" הוא (עיין לקמן סד א) - אלא, שכאן התיר ריש לקיש, מפני שיש באותה הנאה בזיון לאלילים, בכך שהישראל מוכן לפרוע המכס ובלבד שלא ישים עטרה בראשו, כמו שיבואר בברייתא המובאת בהמשך הגמרא.
ואילו רבי יוחנן אמר: אפילו מעוטרות בפירות, נמי אסור, כי קל וחומר הוא, אם נהנה אסור, מהנה - לא כל שכן!  2  והוא הרי מהנה אותם, מפני שבעלי החנויות הם סוחרין של הכומרים.

 2.  כתב הריטב"א שלדעת רבי יוחנן הוא איסור דאורייתא. (וכן משמע שסובר המהרש"א בתוס' ד"ה מעות). והריטב"א קורא לאיסור זה "סרך" עבודה זרה, וכנראה כוונתו "שייכות" לעבודה זרה.
מיתיבי, הגמרא מביאה ברייתא להקשות ממנה על רבי שמעון בן לקיש:
רבי נתן אומר: יום שעבודת כוכבים (הכמרים), מנחת בו את המכס, (שמוותרים בו על גביית המכס), מכריזין ואומרים: כל מי שנוטל עטרה, ויניח אותה בראשו ובראש חמורו לכבוד עבודת כוכבים - יניחו  3  לו את המכס. ואם לאו - אל יניחו לו את המכס!

 3.  גירסת הר"ח
יהודי שנמצא שם - מה יעשה? אם יניח את העטרה בראשו, נמצא שהוא נהנה מן הריח.  4  ואם לא יניח את העטרה בראשו, נמצא שהוא מהנה, נותן להם מכס. ולכן, אל ילך לשם!

 4.  כך פירש רש"י. וכתבו התוס', שרש"י לא רצה לפרש שנהנה מעצם "הנחת המכס", כי לא נקרא הנאה באי נתינת מכס, כיון שהמעות הן של ישראל שאינו נותנם. ומשמע שאם הם מעוטרות בפירות - מותר. אבל רבינו חננאל והריטב"א ועוד ראשונים מפרשים כפשוטו, שהישראל נהנה מאי נתינת מכס. ובספר חדושי אנשי שם (נדפס בשולי הריף) מבאר, שהם חולקים בפירוש ה"מכס" האמור - רש"י ותוס' סוברים שהכומרים גובין להם מכס כרצונם, והם גזלנים, כדין "מוכס העומד מאיליו", לכן מבארים שבאי נתינת מכס לא חשיב נהנה. ושאר הראשונים מפרשים שהמכס שייך למדינה, אלא שהכומרים "מוחלין" להם לעושי רצונם, ובלעדיהם הוי מכס קבוע, וכל העומד לגבות כגבוי גמי, לכן יש הנאה באי נתינת מכס.
מכאן אמרו חכמים, שאם הלך לשם, קנסו אותו בקנס זה: הנושא ונותן בשוק של עבודת כוכבים, אם קנה בהמה - תיעקר, כמו שהברייתא תבאר. ואם קנה פירות כסות וכלים - ירקבו. מעות וכלי מתכות - יוליכם לים המלח, שיאבדו שם.
ואיזהו עיקור? המנשר, משיר וחותך פרסותיה שתי רגליה, באופן שאינה נטרפת בכך, ובלבד שיחתכם מן הארכובה (עצם ברגלי הבהמה) ולמטה  5 .

 5.  לדעת רש"י מפני שאסור להטריף בהמת חולין (עיין לעיל דף י"א). והתוס' לשיטתם (שם) מבארים, שלא קנסוהו לעקור עקירה גמורה, ודי בכך שיעקרנו עקירה מפרסותיה ולמטה.
ועתה מקשינן על רבי שמעון בן לקיש: קתני, מיהת: יניח - נמצא נהנה. לא יניח - נמצא מהנה. הרי שאסור להנות "את" העבודת כוכבים. וקשה על רבי שמעון בן לקיש!?
ומתרצינן: אמר רב משרשיא בריה דרב אידי: אף שבברייתא סובר כן רבי נתן, קסבר רבי שמעון בן לקיש: פליגי רבנן עליה דרבי נתן, ומתירים להנות "את" העבודת כוכבים. ואנא דאמרי, אני ביארתי את המשנה, כמו רבנן, דפליגי עליה, החולקים על רבי נתן.
ואילו רבי יוחנן סבר: לא פליגי. חכמים אינם חולקים על רבי נתן, וכמוהו אוסרים "מהנה", לכן מעמיד את המשנה כחכמים, ואוסר אפילו חנויות מעוטרות בפירות.
ומקשינן: ולא פליגי?!וכי חכמים אינם חולקים?!
והא תניא, הגמרא מביאה ברייתא שמשמע ממנה שהתירו לילך ליריד של עובדי כוכבים, בניגוד לדעת רבי נתן. ולכאורה מוכרחים להעמידה כחכמים:
דתניא, הולכין מותר לילך ליריד של עובדי כוכבים, ולוקחין וקונים מהם בהמה, עבדים ושפחות, בתים ושדות וכרמים.  6 

 6.  רש"י במסכת עירובין (מז ב) מפרש: ולוקחין מהם בהמה עבדים ושפחות: מפני שמכניסן לקדושה (עיין עמוד ב') בתים ושדות וכרמים: מפני שממעט אותם, או, משום ישוב ארץ ישראל. וכתבו הרשב"א והריטב"א, דמה שהתירו בברייתא זו, הוא רק בבהמה עבדים שפחות בתים שדות וכרמים, שדברים אלו אין קונים אותם ל"מסחר" אלא לצורך אישי, והותרו מטעם שביום השוק מוזילים מחירם, ועוד, משום שממעט את נכסי הגוים, כמו שביאר רבי האי גאון (עיין בהערה 8 בעמוד הקודם).
וכותב שטר לקיים המכירה, ומעלה, מאשר את חתימות השטר בערכאות שלהן, מקום גדולי ושופטי הגוים, ואף שהוא כבוד ותפארת להם, ויש חשש של "אזיל ומודה"
- מפני שבאישור בשטר, הוא כמציל את עצמו מידם, שלא יוכלו הגוים להכחיש את המכירה.
ואם היה כהן - מטמא את עצמו בחוצה לארץ, שטומאתה היא מדרבנן, והתירו לו חכמים לדון ולערער עמהם שם, מפני שהוא כמציל מידם.
וכשם שמטמא בחוצה לארץ - כך מטמא הכהן את עצמו אם צריך לעבור בבית הקברות לדון ולערער.
וטרם שהביאה הגמרא את המשך דברי הברייתא, היא תמהה:
בבית הקברות סלקא דעתך?! טומאה דאורייתא היא! הרי ודאי לא התירו לכהן להטמא ולעבור על איסור דאורייתא כדי להציל ממון, ואיך אמרה הברייתא כי כשם שהתירו טומאת חוץ לארץ, שהיא מדרבנן, כן התירו איסור דאורייתא!?
ומתרצינן: אין הכוונה לבית הקברות ממש, אלא לטומאת "בית הפרס" דרבנן, שהיא שדה שנחרש בה קבר, וכל השדה עד מאה אמה טמאה מדרבנן, מחשש שמא התפזרו עד לשם עצמות המת, והעובר שם "יסיט" אותם. והתירו חכמים להיטמא טומאה דרבנן כדי להציל ממונו.
ועתה מביאה הגמרא את המשך הברייתא: וכשם שהתירו לו להיטמא בחוץ לארץ ובבית הפרס כדי להציל ממון, כן מטמא כדי ללמוד תורה וכדי לישא אשה.  7 

 7.  כתבו התוס': מה שהתירו לצאת לחוץ לארץ ללמוד תורה ולישא אשה, הוא רק בשתי מצוות אלו שהם מצוות חשובות: ללמוד תורה, שגדול תלמוד תורה שמביא לידי מעשה, ולישא אשה דכתיב (ישעיה מה) "לא תהו בראה - לשבת יצרה" - אבל לא התירו לצאת מארץ ישראל לצורך קיום שאר מצוות. ועוד כתבו, שמה שהותר הוא רק אם דעתו לחזור. וכן דעת הרמב"ם (פרק ה' מהלכות מלכים הלכה ט'), עיין שם בכסף משנה.
אמר רבי יהודה: אימתי התירו לו - בזמן שאין מוצא ללמוד אלא בחוץ לארץ. אבל בזמן שמוצא ללמוד בארץ ישראל - אינו מטמא.
רבי יוסי אומר: אפילו בזמן שמוצא ללמוד - יטמא בחוץ לארץ, לפי שאין אדם זוכה ללמוד מכל אדם, אלא מרבו.
אמר רבי יוסי: יש ראיה שמותר לכהן לצאת לחוץ לארץ ללמוד תורה מרבו מובהק, אף שמוצא ללמוד בארץ ישראל -
מעשה ביוסף הכהן שהלך אחר רבו לצידן, שהיא בחוץ לארץ, ללמוד תורה.
עד כאן לשון הברייתא.
ואמר רבי יוחנן: הלכה כרבי יוסי. ומשמע שרבי יוחנן ידע ברייתא זו, ואף את הרישא של הברייתא, המתירה לקנות ביריד של עבודת כוכבים -
אלמא הרי מוכח שפליגי חכמים על רבי נתן. וקשה, איך אמר רבי יוחנן שחכמים אינם חולקים על רבי נתן?
ומתרצינן: אמר לך רבי יוחנן: לעולם לא פליגי. וחכמים אכן אוסרים לקנות ביריד של עבודת כוכבים, ומה שהתירו בברייתא זו - לא קשיא.
כאן, מה שאסרו חכמים ורבי נתן, מדובר בלוקח מן התגר, בקונה מן הסוחר, דשקלי מיכסא מיניה, שהכומרים לוקחים ממנו מכס, ונמצא מהנה את העבודת כוכבים.
ואילו כאן, מה שהתירה הברייתא, מדובר בלוקח מן בעל הבית, איש פרטי הבא לשוק למכור סחורתו, דלא שקלי, שהכומרים אינם לוקחים מיכסא מיניה, ממנו.
ורק באופן זה מותר, אבל כל התנאים סוברים, לדעת רבי יוחנן - שאסור להנות "את" העבודה זרה.
ורבי שמעון בן לקיש סובר, שחכמים חולקים על רבי נתן ומתירים, ומשנתנו היא כדעת חכמים.
ועתה הגמרא מבארת את הברייתא.
אמר מר: בהמה תיעקר.
וקשה, והא איכא צער בעלי חיים, ואיך התירו וציוו כך חכמים?
ומתרצינן: אמר אביי: אמר רחמנא (יהושע יא) במלחמת שבעה עממין, "ויאמר ה' אל יהושע ... את סוסיהם תעקר". הרי שמותר לעשות כך.  8 

 8.  נחלקו אמוראים (שבת קכח ב) אם איסור "צער בעלי חיים" הוא איסור תורה או איסור דרבנן. לצד שהוא רק איסור דרבנן, מובן שהתירו חכמים לעשות כן, מפני שיש בכך צורך לקנוס העוברים על איסור קנייה ביריד הגוים. אבל לצד שהוא איסור דאורייתא, הקשו התוס', מה ראיה הביאו מדבר ה' אל יהושע, והרי יתכן ששם היתה "הוראת שעה", ואיך נלמוד מכך להתיר איסור דאורייתא? ומתרצים, שיש כח ביד חכמים לעקור איסור תורה, אם ראו בכך טעם. והרמב"ן מבאר, כיון שאמר הכתוב "סוסיהם תעקר", מוכח, שאין צער בעלי חיים אסור במקום שהוא לתקנתם של בני אדם, שלא יבואו לידי תקלה באיסורי הנאה, או לקיים בהם ניוול לעבודה זרה. וראיה לדבר, שהרי הותר לשחוט בעלי חיים לצורך אדם, על אף הצער שנגרם להם בעת שחיטתן.
אמר מר שנינו בברייתא: ואיזהו עיקור? מנשר פרסותיה מן הארכובה ולמטה.
ורמינהו: הגמרא מקשה סתירה לכך מברייתא אחרת.
דתניא, בזמן הזה - אין מקדישין דבר ל"בדק הבית", והם צרכי בית המקדש, מפני שאין לנו היום את בית המקדש. ואם בכל זאת הקדיש - חלה הקדושה, ומי שישתמש בדבר שהוקדש הריהו "מועל בהקדש". ולכן, כדי שלא יבואו לידי תקלה - חייבוהו חכמים לאבד את הדבר שהוקדש.
ואין מחרימין, לומר חפץ פלוני "חרם", כי סתם לשון "חרם" משמעותו היא לבדק הבית.
ואין מעריכין, לומר "ערכי עלי" או "ערך פלוני עלי", שדמיו הקצובים בתורה ניתנים ל"בדק הבית".
ואם בכל זאת הקדיש והחרים והעריך -
אם הקדיש בהמה - תיעקר (והברייתא תבאר).  9 

 9.  הקשו התוס': כאן משמע שאין להם תקנה עד שיאבדו, ואילו במסכת ערכין (כט א) מספרת הגמרא על איש אחד שהחרים את נכסיו, ואמר לו רב יהודה שיפדם בארבעה זוזים ויזרוק את המעות לנהר, הרי שהותרו על ידי פדייה, ולמה צריך לעקור ולהרקיב? ומתרץ רבינו תם: שם מדובר בקרקעות, שאי אפשר לכלותם, וכל תקנה שיעשו עמו - יבואו לידי תקלה. ולכן, התיר לפדותם. ויתכן שהיתר זה עולה גם על שאר נכסים שהקדיש, כיון שאת הקרקע הוא פודה, יכול לפדות עמה שאר הדברים. אבל אם הקדיש מטלטלין, צריך לאבדם. וכשפודם אין צריך לפדותם בשווים ממש, אלא בדבר מועט (ולא מועט מדי. עיין ראשונים) וטעם ההיתר הוא, כיון שלגבי דיעבד אמר שמואל "הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה - מחולל", וכאן הוי בדיעבד. אבל הרמב"ן הביא בשם הרי"ף, שאין כאן סתירת סוגיות, שברייתא זו שונה את "דינם", ואילו רב יהודה משמיענו "תקנתם". והריטב"א מתרץ, ששם מדובר במי שהחרים כל נכסיו, לכן עשו לו תקנה שלא ימות ברעב. ועיין בחידושי המאירי, שמביא עוד חילוקים, ומסקנתו, שהקושיה מעיקרא אינה קושיה, כי כאן מדובר במי שאינו רוצה לפדות, אלא אדרבה רוצה בקיום הקדשו. ועיין ברמב"ם (סוף הלכות ערכין) ובהשגות הראב"ד, ובנושאי כלי קדשם.

דרשני המקוצר[עריכה]