פרשני:בבלי:עבודה זרה יז א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עבודה זרה יז א

חברותא[עריכה]

אמר לו רבי אליעזר: עקיבא: הזכרתני!
פעם אחת הייתי מהלך בשוק העליון של ציפורי, ומצאתי אחד (מתלמידי ישו הנוצרי) ויעקב איש כפר סכניא שמו. אמר לי אותו הרשע: כתוב בתורתכם (דברים כג) "לא תביא אתנן זונה ... בית ה"'. ושאל אותו רשע: מהו הדין, האם מותר לעשות הימנו מן האתנן בית הכסא לכהן גדול?
שבעה ימים לפני יום הכיפורים היו הכהן הגדול פורש מביתו אל לשכת פרהדרין, בעזרת בית המקדש, ושם תיקנו לו מקום לכל צרכיו, כולל בית הכסא. ושאל אותו רשע, האם מותר לעשות את בית הכסא הזה מאתנן זונה. ושאלתו היתה, האם אתנן אסור רק בעשיית קרבן ממנו, או שאסור לעשות ממנו אפילו שאר צרכים בבית המקדש, ונקט כדוגמא, את בית הכסא של הכהן הגדול? ולא אמרתי לו כלום לאותו רשע.
אמר לי אותו רשע: כך לימדני (ישו הנוצרי): כתיב (מיכה א) "כי מאתנן זונה קבצה, ועד אתנן זונה ישובו", ודרש אותו הרשע: ממקום הטנופת באו - למקום הטנופת ילכו.
והנאני הדבר! ועל ידי זה נתפסתי למינות, היות ועברתי על מה שכתוב בתורה (משלי ה)  1  "הרחק מעליה דרכך, ואל תקרב אל פתח ביתה", ודרשינן:

 1.  הלשון לאו דוקא, והכוונה לדברי נביאים. והמהרש"א (בחידושי אגדות תוס' ד"ה ופליגא) כותב שהוא איסור דרבנן.
"הרחק מעליה דרכך" - זו מינות.  2 

 2.  כתב הר"י מלוניל: זו תלמידי ישו הנוצרי ימח שמו וזכרו!
"ואל תקרב את פתח ביתה" - זו הרשות, השלטון.
ושלמה המלך מצווה על האדם להתרחק מהרשות, מפני שהם נותנין עיניהן בבעלי ממון, להרגן וליטול ממונם.
ואיכא דאמרי, יש מי שדורש שמועה זו כך:
"הרחק מעליה דרכך" - זו מינות והרשות.
"ואל תקרב אל פתח ביתה" - זו זונה.
ומבארת הגמרא: וכמה צריכים להתרחק?  3 

 3.  מלשון רבינו חננאל משמע ששאלת הגמרא ודברי רב חסדא הם על אשה זונה. וכן משמע שסובר הרמב"ם שכתב (פרק כ"א מהלכות איסורי ביאה הלכה כ"ב): ולא יעבור אדם על פתח אשה זונה עד שירחיק ארבע אמות שנאמר: ואל תקרב אל פתח ביתה". ואילו בהלכות עבודה זרה (פרק ב הלכה ה) אינו כותב שצריך להרחיק ארבע אמות. אבל בשולחן ערוך (יורה דעה סימן קנ) נפסק כן אף לגבי אלילים.
אמר רב חסדא: ארבע אמות. ועתה מפרשת הגמרא את פסוק "כי מאתנן זונה קבצה, ועד אתנן זונה ישובו", שלא כדברי אותו רשע.
ורבנן, שאינם דורשים את דבר המינות שדרש יעקב, תלמידו של אותו האיש, האי פסוק בספר מיכה, "מאתנן זונה" - מאי דרשי ביה? -
כדאמר רב חסדא.
דאמר רב חסדא: כל זונה שנשכרת, לבסוף היא בזויה בעיני הכל, ואז הם מסרבים לשכור אותה. וכיון שהיא הורגלה בזנות ואינה מוצאת אנשים שישכרו אותה, הרי היא שוכרת אנשים, ומשלמת להם כסף כדי שהם יזנו עמה -
וכמו שנאמר (יחזקאל טז) (שם ממשיל הנביא את בני ישראל לאשה זונה, ואומר) "ובתתך אתנן (לאחר שהורגלת שיתנו לך אתנן, ואחר כך), ואתנן לא נתן לך, ותהי להפך (שאת תהיי נותנת אתנן לאנשים, במקום שהם יתנו לך) ".
ולפי זה, כך היא משמעות הפסוק "כי מאתנן זונה קבצה" - ההון שקבצה הזונה באתננה, "ועד אתנן זונה ישובו", בסופו של דבר, היא עתידה להשיבו, ליתנו לאחרים, עבור מילוי תאוותיה.
והריחוק מפתח ביתה של הזונה, שהעמידו רב חסדא על שיעור ארבע אמות, פליגא, חולק הוא בכך על דרבי פדת  4  -

 4.  כתבו התוס': אינם חולקים ממש. ושניהם מודים שמן התורה אסור רק קריבה של עריות. ושניהם מודים שמדרבנן אסור. אלא שרב חסדא עשה מפסוק "לא תקרב" - "אסמכתא" לאיסור דרבנן, ואילו רב פדת חולק וסובר שאין כאן "אסמכתא ".
דאמר רבי פדת: לא אסרה התורה בעריות שאר קריבה אלא קריבה של גילוי עריות בלבד. שנאמר (ויקרא יח) "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה". הרי שהתורה אסרה רק קריבה של גילוי עריות ממש, ואין חיוב להתרחק ממנה ארבע אמות. ואילולי דברי רב חסדא, היה אפשר לבאר את הכתוב "הרחק מעליה דרכך, ואל תקרב אל פתח ביתה", שכונת הכתוב היא הוראה להמנע מלבוא עליה, ולא להרחקה כדברי רב חסדא.
עולא, כי הוה אתי מבי רב, כאשר היה בא הביתה מלימודו בישיבה, הוי מנשק להו לאחתיה לאחיותיו אבי ידייהו, על זרועותיהן. ואמרי לה, יש אומרים, שעולא נשק אבי חדייהו, על החזה שלהן.  5  וזו היתה נשיקה של "שאילת שלום", שכך נהגו בזמניהם.

 5.  כתב הראב"ד: פירוש על הבגד שעל היד. וכן כתב התורת חיים. ומדייק כן ממה שאמרה הגמרא "אבי ידייהו", שמשמעו שרוול היד, ולא אמרה "על ידייהו".
ופליגא דידיה אדידיה. עולא חולק בדבריו אלו על דברי עצמו, שאמר במקום אחר  6  -

 6.  כתבו התוס': עולא הקיל לעצמו, כי היו דומות לו כקורה (בול עץ), והגמרא לא האריכה לבאר. מהרש"א בשם התוס' במסכת שבת.
דאמר עולא: אף קריבה בעלמא לערוה אסור, משום הכלל "לך לך אמרין נזירא, אומרים לנזיר העובר ליד כרם: לך מכאן, והסתלק מלעבור דרכו. אלא, לך סחור סחור, מסביב לכרם - לכרמא לא תקרב!".
והגמרא ממשיכה בענין "מינות והרשות".
נאמר בספר משלי (ל) "לעלוקה שתי בנות הב הב"  7 .

 7.  פשט הכתוב על פי פירוש מצודות דוד (והוא פירוש רש"י), "לעלוקה", דימה הכתוב את בור הקבר לעלוקה, כי הוא מוצץ ושואף את כל הבריות אליו, כדרך שהעלוקה מוצצת את הדם. "שתי בנות", גן עדן וגיהנם. גן עדן אומר: תן לי צדיקים! והגיהנם אומר: תן לי רשעים! והוא ענין מליצה, כאלו יאמר אל יחשוב הצדיק כי יצר לו המקום בגן עדן, ואל יחשוב הרשע אשר הגיהנם כבר נתמלא מפה אל פה ולא ימצא לו מקום. כי לא כן הוא, כי כל אחת מתאווה עוד על אנשים, כי הנה רחבת ידים, וכל אחד יבוא אל מקומו". ורבינו תם פירש: ש"עלוקה" הוא שם חכם ששלמה המלך מביא דבר חכמה משמו. ומה אמר אותו חכם? "שתי בנות הב הב".
מאי פירוש "הב הב"?
אמר מר עוקבא: (קול) שתי בנות שצועקות מגיהנם מרוב יסורים, ואומרות בעולם הזה "הבא הבא". ומאן נינהו? מי הן אותן בנות? מינות הצועקת בעולם הזה "הבא תקרובת לאלילים", והרשות הצועקת בעולם הזה "הבא ממון ומתנות ומסים לשלטונות".
ולפי פירוש זה צועקות הבנות בגיהנם מרוב ייסורים, על אמרם "הבא הבא".
איכא דאמרי הגמרא מביאה פירוש אחר, ש"הגיהנם" צועקת ואומרת "הבא הבא" לתוכי את המינות והרשות להענישם על אומרם "הבא הבא":
אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: קול גיהנם צועקת ואומרת "הביאו לי שתי בנות שצועקות ואומרות בעולם הזה (נוסח העין יעקב: האומרות בעולם הזה) הבא הבא".
הגמרא ממשיכה לדרוש מקרא אחר בענין "מינות".
נאמר בספר משלי (ב) שהתורה מצילה מאשה זרה נכריה, והיא ה"מינות". ושם מבואר גנותה שהיא עוזבת אלוף נעוריה ושוכחת ברית אלקיה, וביתה משפילה עד מות ומעגלותיה לגיהנם.
ונאמר שם "כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים".
ותמהינן: וכי מאחר שלא שבו שאינם חוזרים בתשובה - היכן ישיגו אורחות חיים?!
ומתרצינן: הכי קאמר כן אומר שלמה המלך "כל באיה לא ישובו", כל הבא אל ביתה ומשתמד, אינו שב, כי קשה מאוד לשוב ואם ישובו - לא ישיגו אורחות חיים, כלומר: ממהר למות מתוך צרה. וזו גזירת הקב"ה שגזר עליו מיתה  8 .

 8.  והמהרש"א מבאר, שזה מחסדי הקב"ה, כיון שקל מאוד לחזור בו, ולשוב אל המינות, וכיון שקל בעיניו להרשיע לכן לוקחו הקב"ה טרם זמנו. וזה הטעם שאמרה הגמרא, בהמשך הסוגיא, שכיון שדבוק מאוד בזנות הרי הוא כמינות - שאם דבוק מאוד, יכול לחזור לסורו, ולכן ממיתין אותו.
ומקשינן: למימרא האם בא לומר דכל הפורש ממינות מיית מת?!
והא היה עובדא: ההיא אשה דאתאי שבאה לקמיה לפני דרב חסדא ובאה לחזור בתשובה ולקבל על עצמה עונש. ואמרה ליה: עוונותי מרובות מאוד עד שקלה שבקלה שבהן, היא: שעשתה הולידה בנה הקטן מבעילת בנה הגדול. ואמר לה רב חסדא "טרחו לה בזוודתא"! הכינו לה צדה לדרך! כלומר: את תכריכיה. ולא מתה!!
ועתה, יש לדייק: מדקאמרה קלה שבקלה עשתה וכו', משמע מכלל דבריה דמינות (נמי) הויא בה שגם עברה על מינות.
ולמה לא מתה? הרי באה לפרוש גם ממינות.
ומתרצינן: הסיפור ההוא היה, משום דלא הדרא בה שפיר! לא חזרה היטיב בתשובה, ומשום הכי לא מתה. איכא דאמרי יש מי שמסר הקושיא והתירוץ בדרך אחרת:
האם ממינות - אין אכן מתים, ומעבירה והיא זנות - לא מתים?!
והא ההיא דאתאי קמיה דרב חסדא ואמרה ליה: קלה שבקלה וכו'. ואמר לה (רב חסדא "זוידו לה זוודתא"! ציידו אותה בצדה לדרך!) ומתה!!
וקשה, הרי שגם הפורש מעבירת זנות - מת?
ומתרצינן: לא פרשה רק מזנות, אלא אף ממינות, והראיה:
ממה דקא אמרה: קלה שבקלה היתה גילוי עריות, משמע מכלל דבריה, דמינות נמי הויא בה.
ולכן אכן מתה, כי פרשה גם ממינות.
הגמרא מקשה מסיפור על אחד שפרש מעבירת זנות, ומת.
והאם מי שפורש מעבירה זנות - לא מת?!
והא תניא שנינו ברייתא: אמרו עליו על (רבי) אלעזר בן דורדיא שלא הניח זונה אחת שהכירה בעולם - שלא בא עליה!
פעם אחת, שמע שיש זונה אחת בכרכי הים במדינה רחוקה, והיתה נוטלת כיס דינרין בשכרה. נטל כיס דינרין ועבר עליה שבעה נהרות.
בשעת הרגל דבר תחילת העבירה - הפיחה רוח.
אמרה:  9  "כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה - כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה".

 9.  יש גורסים בספר דקדוקי סופרים: אמר - כלומר: שהוא התעורר בעצמו בתשובה. כי לא מסתבר שרשעית זו עוררה אותו בתשובה. ויש גורסים: שמע בת קול ואומרת: כשם שהפיחה וכו'. ורבינו חננאל גורס: שמע הוו אומרים וכו'.
הלך אלעזר בן דורדיא וישב בין שני הרים וגבעות, אמר "הרים וגבעות בקשו עלי רחמים!  10  שיקבלוני בתשובה!

 10.  המהרש"א מבאר: רבי אלעזר הצטער על שימות מתוך תשובה זו, לכן ביקש מהם שיבקשו עליו רחמים שלא יפסד בעולם הזה ויהיה קיים כמוהם. - והשיבו לו: אין לך מה לחשוש כי גם אנו נמוש ונתמוטט, ונתקיים מחדש, כי עולם הזה הוא עולם ההפסד וההויה.
אמרו לו  11  "עד שאנו מבקשים עליך - נבקש על עצמינו" שגם אנו זקוקים לרחמים. שנאמר (ישעיה נד) "כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה".

 11.  כתב הריטב"א (וכן כתבו רבינו חננאל והתוס'): לא שההרים מבקשים, אלא הכי קא בעי למימר בעל הברייתא: כלומר: הוא עצמו אמר בלבו "למי אלך? להרים ולגבעות ולכולהו - הן עצמן צריכין לבקש רחמים בשבילם", ואילו היה להם פה היו משיבין לו "לא נוכל לבקש עליך". ועוד פירוש כתבו התוס': שהשר של ההרים היה משיב כן.
אמר "שמים וארץ בקשו עלי רחמים"!
אמרו "עד שאנו מבקשים עליך - נבקש על עצמנו". שנאמר (ישעיה נא) " "כי שמים כעשן נמלחו, והארץ כבגד תבלה".
אמר "חמה ולבנה בקשו עלי רחמים"!
אמרו לו "עד שאנו מבקשים עליך - נבקש על עצמינו". שנאמר (ישעיה כד) "וחפרה הלבנה ובושה החמה".
אמר "כוכבים ומזלות בקשו עלי רחמים"!
אמרו לו "עד שאנו מבקשים עליך - נבקש על עצמינו". שנאמר (ישעיה לד) "ונמקו כל צבא השמים".
אמר אלעזר בן דורדיא: אם אין מי שיבקש עלי רחמים - "אין הדבר תלוי באחרים אלא בי" ואני בעצמי צריך לבקש עלי רחמים!
הניח ראשו בין ברכיו, וגעה בבכיה עד שיצאה נשמתו!
יצתה בת קול ואמרה "רבי אלעזר בן דורדיא תשובתו התקבלה, והוא מזומן לחיי העולם הבא"!
ומקשינן: (והא הכא בעבירה הוה פרישתו היתה מזנות - ומת)?
ומתרצינן: התם אצל רבי אלעזר בן דורדיא נמי, כיון דאביק בה טובא שהיה קשור מאוד לעבירה - כמינות דמיא הרי הוא דומה למינות, וכשם שהפורש ממינות מת כך הפורש מדביקות חזקה לזנות - מת.
כשסיפרו הדברים לפני רבי - בכה רבי. ואמר: יש קונה עולמו עולם הבא בכמה שנים, ויש קונה עולמו בשעה אחת של תשובה.
ועוד אמר רבי: לא דיין אינו די לבעלי תשובה שמקבלין אותן בתשובה, אלא שקורין אותן "רבי". שהרי הבת קול אמרה "רבי" אלעזר בן דורדיא.
הגמרא ממשיכה לספר בענין ההרחקה ממינות ומזנות.
רבי חנינא ורבי יונתן הוו קאזלי באורחא הלכו לדרכם. מטו הגיעו להנהו תרי שבילי לשני שבילים המתפצלים, שביל חד - פצי היה פתוח אפיתחא לפתח דעבודת כוכבים, ושביל חד - פצי היה פתוח אפיתחא לפתח דבי זונות. ודנו ביניהם: איזה מהם עדיף להימנע מללכת דרך שם.

דרשני המקוצר[עריכה]