פרשני:בבלי:עבודה זרה סח ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עבודה זרה סח ב

חברותא[עריכה]

וכי תימא, ואם תאמר, הכא נמי יש לדחות  כדברי רבי זירא דלעיל, שאמר: "שאני עיסה, הואיל וראויה לחמע בה כמה עיסות אחרות", וממילא אין להוכיח מכאן שנחלקו אף בפוגם מעיקרו, תא (בא) ושמע ראיה מסיפא  153  דברייתא: "היין שנפל לתוך עדשים וחומץ שנפל לתוך גריסין אסור, ורבי שמעון מתיר".

 153.  למעשה, אפשר היה להוכיח כבר מהרישא, "נפל של תרומה תחילה, דברי הכל אסור", ומוכח שאם השביח ולבסוף פגם אסור לכולי עלמא, כמבואר בהערה הקודמת. וכמו שהגמרא עצמה מוכיחה לבסוף. אך ניחא ליה להביא תחילה את כל הברייתות העוסקות בנושא זה, כדי לבארן על פי האמת. תוספות.
והא הכא נמי, דפגם מעיקרא, ובכל זאת פ ליגי.
וביין, לא שייך לתרץ כדברי רב זירא.
וכי תימא הכא נמי יש לדחות, כדשני ליה עולא לרבי חגא לעיל, שמדובר כשהשביח ולבסוף פגם, אך בפוגם מעיקרו לא נחלקו.
ומי פליגי (האם אפשר לומר שנחלקו) כשהשביח ולבסוף פגם?!
והא קתני ברישא, "נפל של תרומה תחלה דברי הכל אסור", וגם רבי שמעון מודה שאסור, כיון שבתחילה השביח ורק לבסוף פגם.
אלא לאו, שמע מינה, בפגם מעיקרא מחל וקת!
ומסקנת הסוגיא: אכן שמע מינה! שנחלקו בפוגם מעיקרו.
מקשה הגמרא: הני תלתא בבי דקתני, (שלשת המקרים שהובאו בברייתא, בענין פגם, שנים בשאור של תרומה ושאור של חולין שנפלו לתוך עיסה, ויין שנפל לתוך עדשים)  154  למה לי?

 154.  רש"י. אך התוספות רי"ד מפרש: שלשת הבבות הוי גבי שאור. רישא: שאור של חולין ושל תרומה שנפלו ביחד. מציעתא: נפל של תרומה תחלה. סיפא: נפל של חולין תחלה. ומסיפא שמעינן דבפגום מעיקרא מחלוקת, והך סיפא אחריתי דיין שנפל לתוך הענבים, אתית לגלויי על הך דשאור, דלא תימא טעמא כדרב זירא. כמבואר בגמרא.
בשלמא בבא דסיפא, היינו, יין שנפל לתוך עדשים, קא משמע לן, שבפוגם מעיקרא מחלוקת. כדלעיל.
ובבא מציעתא ("נפל של תרומה תחילה דברי הכל אסור") נמי גם כן באה ללמדנו, שבהשביח ולבסוף פגם דברי הכל אסור.
אלא בבא דרישא, שנפלו שאור של תרומה ושל חולין בבת אחת, ונחלקו בה רבנן ורבי שמעון, למה לי?
וכי צריך ללמדנו שרבנן אוסרים במקרה זה?! הלא קל וחומר הוא, השתא, ומה אם בסיפא, שנפל יין לתוך עדשים, דלא קא משבח כלל, ובכל זאת אסרי רבנן,
רישא, דקא משבח (שהתרומה השביחה בתחילה את העיסה, ורק לאחר מכן פגמה) מיבעיא (וכי צריך לומר שרבנן יאסרו במקרה זה) ?! אמר אביי, רישא, לרבי שמעון אצטריך. כלומר, ברישא התחדש שרבי שמעון מתיר במקרה זה, למרות שבתחילה השביח ורק לבסוף פגם.
וכך הוא באור המחלוקת:
והכי קאמרי ליה רבנן לרבי שמעון, עיסה זו ראויה להחמיץ בשתי שעות, מי גרם לה שתחמיץ בשעה אחת? איסור! ואם כן, השאור האסור, השביח, ורק לאחר מכן פגם. ובמקרה שהשביח ולבסוף פגם אף רבי שמעון מודה שאסור.
ור' שמעון סבר, כשהשביחו, שניהם השביחו, ולא האיסור לבדו השביח. ולאחר מכן כשפגמו, שניהם פגמו.
וכיון שהאיסור לא השביח אלא בצירוף דבר היתר, מותר.
מקשה הגמרא: לרבי שמעון, ליצטרף היתר ואיסור בהדי הדדי,  155  וליתסר?

 155.  שהרי האיסור יכול להחמיץ בפני עצמו, רק שבפועל לא החמיץ אלא בצירוף דבר היתר. ובמקרה זה, אף למאן דאמר "זה וזה גורם מותר", יש לאסור. תוספות.
מתרצת הגמרא: רבי שמעון לטעמיה. דאמר, אפילו איסור ואיסור נמי לא מיצטרפים לאסור. כדלהלן. וכל שכן היתר ואיסור.
דתנן, במסכת ערלה (פרק ב' משנה א'): "הערלה וכלאי הכרם  156  שנפלו ביחד לתוך דבר היתר, ואין מאתים מההיתר כנגדם, מצטרפין לאסור. רבי שמעון אומר: אין מצטרפין".  157 

 156.  וכן שאר איסורים שנפלו לקדירה, מצטרפים לאסור. ודוקא אם היו מאותו המין, כגון יין נסך ויין העשוי מענבי ערלה, אך אם היו משני מינים שונים, אינם מצטרפים זה לזה לאסור. מאירי.   157.  בירושלמי (ריש פרק ב' דערלה) מבואר, שסברת תנא קמא הסובר שערלה וכלאי הכרם מצטרפים, היא כסברת רבי מאיר (המובא לעיל סו' א'), הסובר, שכל איסורי תורה מצטרפים זה לזה, שנאמר "לא תאכל כל תועבה". הגר"ח סולוביצ'יק (חידושי רבנו חיים הלוי, מעשה הקרבנות פרק י' הל' יב', ד"ה והנה בהא), הקשה לפי דברי הירושלמי הללו על שיטת הרמב"ם. הנה, מחד פסק הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות (פרק ד' הל' טז, ופרק יד' הל' ה') כדעת החולקים על רבי מאיר, וסבר שכל איסורי תורה אינם מצטרפים זה עם זה. ומאידך, פסק הרמב"ם (שם פרק טו' הל יד') כדעת תנא קמא, הסובר שערלה וכלאי הכרם מצטרפים לאסור. ולכאורה, פסקי הרמב"ם סותרים זה לזה? ומבאר הגר"ח: לדעת הרמב"ם, רק לגבי צרוף שני איסורים לגבי חיוב מלקות, נחלקו רבי מאיר וחכמים האם שני איסורים מצטרפים זה לזה, כיון שלגבי חיוב מלקות צריך שיאכל שיעור כזית מכל איסור בפני עצמו. ובזה, אכן אין ההלכה כרבי מאיר, וממילא, נמצא שלא אכל כזית מכל איסור בפני עצמו, ואינו חייב מלקות. אך לגבי צירוף שני איסורים על מנת שלא יתבטלו בתערובת, בזה אין צריך שיאכל כזית מכל איסור בנפרד, אלא די בכך שיש כאן כזית של איסור. ואף רבנן יודו שאסור בכהאי גוונא. ולכן כאן פסק הרמב"ם כדעת תנא קמא האוסר. (וכ"כ במראה הפנים בירושלמי, ערלה ח' ב'. וע"ע חזון איש יו"ד סי' כט' ס"ק ט').
הגמרא הביאה נידון נוסף, בדין דבר איסור שנתן טעם בדבר היתר:
ההוא עכברא, דנפל לחביתא דשיכרא,  158  אסריה רב לההוא שיכרא.

 158.  מדובר כששהה בחבית השיכר יום או יומים, (דהיינו כשיעור כבישה, ועיין חתם סופר, שהאריך בגדרי שיעור כבישה) ונכבש בשיכר, וקיימא לן "כבוש הרי הוא כמבושל". (עיין חולין צז' ב'). אך אם לא שהה בשיכר אלא זמן מועט, לא אסרו. תוספות. החתם סופר מוסיף, שגם למאן דאמר "כבוש אינו כמבושל", מכל מקום הוי כרותח, ואוסר עד כדי קליפה, וצריך להעמיד, במקרה שלא היה בשיכר שישים כנגד הקליפה.
אף על פי, שהעכבר נותן טעם לפגם בשיכר, בכל זאת אסרו רב.
אמרוה רבנן קמיה (אמרו חכמים את דברי רב לפני) דרב ששת,
ושאלוהו: נימא קסבר (האם יש ללמוד מכאן, שרב סובר) נותן טעם לפגם אסור?  159  אמר להו רב ששת: לא. בעלמא סבר רב, נותן טעם לפגם מותר.

 159.  האחרונים (עיין אור חדש, פסחים ל' ב', ובשואל ומשיב תנינא ח"א סי' ז', ובהגהות ר' גדליה ליפשיץ) הקשו: הרי המקור לאסור נותן טעם לפגם, התבאר לעיל (סז' ב'), דילפינן מ"גיעולי מדין", דהיינו, למדנו מכך שכלי מדין הוצרכו הגעלה למרות שסתם כלים אינם בני יומם, ונתנו טעם לפגם, אלמא, גם דבר הנותן טעם לפגם אסור. והנה, לדעת רב הסובר "מין במינו אוסר במשהו", לכאורה אי אפשר ללמוד מגיעולי מדין, כיון שאף אם נותן טעם לפגם מותר, היה צורך להגעיל את הכלים שמא בישלו בהם מאותו מין שמבשלים בהם כעת, ומין במינו אינו בטל. ואם כן, כיצד אפשר לומר שלדעת רב "נותן טעם לפגם" אסור? ובספר אמרי הצבי תרץ, לדעת רבי מאיר הסובר "נותן טעם לפגם אסור", מבואר לעיל (סח' א'), שיכול ללמוד גם מ"לא תאכלו כל נבלה, לגר אשר בשעריך: ", דילפינן, דוקא נבילה הסרוחה מעיקרא, שאינה ראויה לגר, התירה הכתוב, אך נבילה שהסריחה אחר מותה, אסורה. ואם כן, אף לדעת רב, שאינו יכול ללמוד מגיעולי מדין, עדיין יכול ללמוד מקרא דנבילה, ש"נותן טעם לפגם" אסור.
והכא, חידוש הוא, דהא עכבר מימאס מאיס, ואף בלא אזהרת הכתוב, בדילי אינשי מיניה, ואפילו הכי אסריה רחמנא. ולשם מה אסרו?  160  ודאי בא לומר שגם אם נתן טעם לפגם אסור. הלכך, עכבר הנותן טעם לפגם, נמי אסור.

 160.  ברש"י משמע, שמכיון שממילא האנשים בדלים מעכבר, לא הוצרך הכתוב לאוסרו, ואם בכל זאת הוזכר בפסוק לאיסור, ודאי בא ללמדנו חידוש. התוספות, הקשו על פירוש רש"י: א. אלמלא הפסוק, לא היינו יודעים שום מקור לאסור אוכל שרץ? ב. אין זה כמשמעות לשון "חידוש" בכל הש"ס, כיון שאין כאן שום חידוש דין להתיר דבר שהיה אסור, או לאסור את המותר. ולכן פרשו: כיון שעכבר פגום הוא, לכאורה היה לכתוב להתירו, כמו נבילה סרוחה, שאין עליה איסור נבילה, כדלעיל, ובכל זאת אסרו הכתוב, אם כן, ודאי בא להשמיע חידוש נוסף, שאסור גם אם נתן טעם לפגם. (ועיין ר"ן). יש שהקשו על רש"י מכיון אחר: בגמרא במכות (כג' ב') מובא: "ר' חנניא בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות". ומפרש רש"י שם: "לפיכך הרבה להן, שלא היה צריך כמה מצות, וכמה אזהרות על שקצים ונבלות, שאין לך אדם שאינו קץ בהם, אלא כדי שיקבלו שכר על שפורשים מהם". והנה, לפי זה, איך הוכיחה הגמרא מכך שהפסוק אוסר שרץ למרות שבדילים הימנו, שאסור אפילו אם נתן טעם לפגם, הלא אפשר לומר, שנותן טעם לפגם מותר, ובכל זאת אסר הכתוב שרץ, כדי להרבות לישראל תורה ומצות?. (עיין אמרי הצבי).
אמרו ליה רבנן לרב ששת: אלא מעתה, לפי דבריך, שאיסור עכבר "חידוש הוא", ובא ללמדנו לאוסרו אף כשנתן טעם לפגם, ליטמא טומאת נבילה בין שהוא לח ובין שהוא יבש?  161  אלמה תנן (נדה פרק ז' משנה א') , "הזוב והניע והרוק והשרץ, והנבלה, והשכבת זרע, מטמאין לחים ואין מטמאין יבשים"?

 161.  באור קושיית הגמרא: נבילה, אינה מטמאה אלא בעודה לחה, אך משהתיבשה והסריחה, ואינה ראויה לגר, שוב אינה קרויה נבילה, ואינה מטמ אה. והנה, בשרץ המסריח ופגום מעיקרו, לכאורה אין עליו שם נבילה, ובפשטות לא היה מטמא טומאת נבילה. ובכל זאת חידש הפסוק שמטמא טומאת נבילה. ואם כן, מדוע אינו מטמא גם כשהוא יבש?. (על פי התוספות).
מתרצת הגמרא: ולטעמיך, לפי דבריכם, שאתם מדמים איסור אכילה, לדין טומאה, שכבת זרע תטמא לח ויבש? שהרי שכבת זרע ודאי חידוש היא, שהרי מאוסה היא, ובדלים ממנה, ובכל זאת מטמאה.
אלמה תנן, "מטמאין לחין ואין מטמאין יבשין"?
אלא מאי אית לך למימר, "שכבת זרע"  162  אמר רחמנא, ללמדנו שאינה מטמאה אלא בראויה להזריע. אך שכבת זרע יבשה, אינה ראויה להזריע, ולכן אינה מטמאה.

 162.  "או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע". (ויקרא כב', ד').
הכא נמי, יש לומר לגבי טומאת שרץ, "במותם"  163  אמר רחמנא, ללמדנו, שאינו מטמא אלא כעין מותם, דהיינו טרם שיסריח, אך לאחר שהתיבש, והתקלקל, אינו מטמא.

 163.  "אלה הטמאים לכם בכל השרץ כל הנגע בהם במותם יטמא עד הערב: וכל אשר יפל עליו מהם במותם יטמא מכל כלי עץ או בגד או עור או שק כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם במים יובא וטמא עד הערב וטהר: " (ויקרא יא' לא -לב).
מה שאין כן לענין אכילה, כיון ש"חידוש הוא", אסור אפילו אם נתן טעם לפגם.
מתקיף לה רב שימי מנהרדעא ומי מאיס?! האם עכבר מאוס הוא? ! והלא עולה על שלחן של מלכים?
אמר רב שימי מנהרדעא, לא קשיא. הא בדדברא (עכבר שדה) ,  164  הא בדמתא (עכבר הנמצא במקומות ישוב) .

 164.  רש"י מפרש, "עכבר דדברא: אשקור"ל בלע"ז", דהיינו סנאי. (לעזי רש"י).
כלומר, עכבר שדה, הוא העולה על שלחן מלכים, ואינו מאוס.
אך עכבר הנמצא במקומות ישוב מאוס הוא. וכיון שכללם הכתוב בלאו אחד, ואסרם, התחדש שגם אם נתנו טעם לפגם אסורים.  165 

 165.  ולפי זה, אפילו עכבר שדה, שאינו מאוס, אסור אפילו אם נתן טעם לפגם. ועיין חתם סופר.
אמר רבא, הלכתא, נותן טעם לפגם מותר. ואפילו בשרצים כגון עכבר. ולא סבר כדברי הגמרא לעיל, ש"חידוש הוא", ואסור אפילו אם נתן טעם לפגם.
ועכברא בשיכרא, לא ידענא מאי טעמא דרב שאסרו, אי משום דקסבר נותן טעם לפגם אסור, ולית הלכתא כוותיה, ואם כן, להלכה: עכבר בשיכר מותר.
אי משום דקסבר נותן טעם לפגם מותר, ועכברא בשיכרא אשבוחי משבח. ואם כן, אף לדידן, עכבר בשיכר אסור.  166 

 166.  התוספות הקשו, מדוע לא יתן לטבח אומן גוי לטעום את השיכר, ויאמר האם העכבר השביח או פגם? ותרצו: העכבר הנמצא בשיכר ודאי מחזק את השיכר, וקשה להבחין האם השיכר התחזק מחמת עצמו, או מחמת העכבר.

דרשני המקוצר[עריכה]