פרשני:בבלי:הוריות ו א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

הוריות ו א

חברותא[עריכה]

אף חטאת זו לא נאכלת. כיוצא בו אמר רבי יוסי לדרוש מהכתוב [בעזרא ח] לגבי השבים מהגולה בעליית עזרא:
"הבאים מהשבי בני הגולה, הקריבו עולות לאלהי ישראל פרים שנים עשר על כל ישראל". "צפירי חטאת, שנים עשר, הכל עולה לה'."
ולכאורה קשה, וכי "הכל עולה" סלקא דעתך? והלא נאמר שם גם "צפירי חטאת", וכי אפשר שחטאת קרויה עולה?!
אלא, בהכרח, כך הוא פירוש הפסוק:
הכל, דינו כעולה, מה עולה לא נאכלת, אף חטאת זו לא נאכלת.
והטעם שאינה נאכלת
דתניא, רבי יהודה אומר: אותם שנים עשר פרים לעולה ושנים עשר שעירים לחטאת שהביאו בני הגולה, על חטא עבודת כוכבים הביאום. ואמר רבי יהודה אמר שמואל: הביאום על עבודת כוכבים שעבדו בימי צדקיהו. כדין ציבור שחטאו בעבודה זרה, שמביאין פר ושעיר, ודינם שהם נשרפין, ואינם נאכלין.
ומקשינן: האיך הביאו י"ב פרים ושעירים?
בשלמא לרבי יהודה, שאמר כל שבט מביא פר, משכחת לה להני שנים עשר חטאות שהביאו שבי הגולה, כגון באופן דחטאו שנים עשר שבטים.  1  דמייתו, שאז הם חייבים להביא שנים עשר שעירין.

 1.  האחרונים דנו כיצד יתכן שהיו י"ב שבטים בזמן צדקיהו, והרי זמנו היה למעלה ממאה שנה אחר גלות עשרת השבטים, [וכן קשה על האוקימתא השניה שהיו שבעה שבטים וגררו את כלן, ולכן גרס בה רבינו חננאל שהיו "מקצת" וגררו את השאר, והוצרך לכך גם משום דלעיל מספקא לן אם שבט אחד גורר. והחזו"א י"ד כ"ג תמה למה גרסינן "שבעה", ולעיל ה. הערה 3 מצאנו הכרח לגירסתנו, עיי"ש]. ובקרן אורה הביא [ממגילה יד ב] שלפני ימי צדקיהו החזירן ירמיה. ועיין תוס' גיטין לו א. והגרמ"ד סולוביציק הקשה מדברי רש"י [בסנהדרין קי ב] שכתב, "לא החזיר את כולן אלא מקצתן". ובהכרח כוונתו שהחזיר מעט מכל שבט, [ולא שהחזיר חלק מעשרת השבטים, שהרי אמרינן שהיו אז י"ב שבטים], ואם כן, הוי מיעוט קהל שאינו מחייב בפר העלם דבר. אכן כבר התבאר לעיל שברוב שבטים ומיעוט קהל, פשיטא לגמרא שרבי יהודה מחייב אפילו בגרירה. ואף בלאו הכי, יתכן במיעוט קהל שבכל שבט שיצטרף לרוב ישראל עם השבטים השלמים שנשארו. והחזו"א דן אם שבט אחד בארץ ישראל גורר את שאר השבטים בחו"ל, ואין צורך ברוב שבטים אלא כשכל השבטים עליה [ולכאורה אם אינו גורר, הרי אפשר להעמיד את הברייתא לעיל [ה ב] כרבי יהודה, ובאופן שיש בארץ ישראל רק שבט אחד. אך אין זו ראיה, שהרי כמו כן אפשר להעמידה כרבי מאיר והיינו רוב הנמצאים בארץ].
אי נמי, גם באופן שלא חטאו כולם, אלא דחטאו שבעה שבטים, ושארא אינך, השבטים האחרים, הוצרכו להביא גם הם שעיר בגרירה. כי לדעת רבי יהודה אף השבטים שלא חטאו מביאין.
וכן לרבי שמעון, שאמר כל שבט מביא פר ובי"ד מביאין פר, מובן מדוע הביאו י"ב שעירים, כי משכחת לה כגון באופן דחטאו אחד עשר שבטים, דמייתו אחד עשר שעירים על שבטים אלו, ואידך פר, דבי"ד הוא, שאף הם צריכים להביא פר לדעת רבי שמעון, וביחד הם הביאו י"ב פרים.
אלא לרבי מאיר, דאמר בית דין מביאין פר ולא ציבור, ולדבריו אין מביאין לעולם אלא פר אחד, ואם כן יקשה, שנים עשר פרים ושעירים שהביאו בני הגולה, היכי משכחת לה?
ומתרצינן: כגון דחטאו על פי הוראה ראשונה, וחזרו בהם בי"ד, והדר חטאו על פי הוראה נוספת, והדר חטאו שוב ושוב, עד תריסר זימני. וכיון שהורו וחטאו שנים עשר פעמים, היו בי"ד צריכים להביא י"ב שעירים.
ומקשינן: והא מייתי [מתו] כבר להו הנהו דחטאו בימי צדקיהו, וכיצד מביאין כעת חטאת אותם השבים ששבו מגלות בבל על אותן החוטאים שכבר מתו? והלא חטאת שמתו בעליה, אין מתכפרין בה, אלא היא הולכת למיתה!?  2 

 2.  קושיית הגמרא כוללת שתי קושיות: א. כיון שמתו החוטאים, הרי זו חטאת שמתו בעליה, [ולכאורה יש שתי סיבות שלא להביאה, רש"י נקט שנפסלת כי דינה למיתה, והרא"ש ור"ח נקטו שהרי אין כפרה למתים. ובתוס' תמורה ט"ו ביארו שחטאת שמתו בעליה דינה למיתה כיון שאין כפרה למתים, שהרי חטאת שהופרשה ומתו בעליה נדחתה ונפסלה. ולכאורה אינה דומה לחטאת שהפרישו אחרים על חוטאים שמתו, ובהכרח שחטאת שאינה מכפרת מתה אף שאינה נדחית, וכיון שחטאת ציבור מכפרת, שוב אינה פסולה. וכן משמע ברש"י מעילה ח', עיי"ש]. ב. הרי הציבור בבית שני שהביאו את החטאת, אינו חייב בכפרת ציבור המתים, ואיך אפשר לגבות מהם או מתרומתם ללישכה, את דמי הפר. ובתשובת רב פפא פירש רש"י [ד"ה לפי] דאף על גב דמתו ציבור, לא אזלא למיתה חטאתם, ומראיותיו בסמוך מבואר שהטעם לכך הוא, כי יש כפרה לציבור שמתו, שהרי מביאין שעיר ראש חדש מתרומת המתים, ועגלה ערופה מכפרת על יוצאי מצרים, ועל כך מקשינן את הקושיה השניה שאין הציבור החי חייב בכפרת המתים, ומתרצינן שרוב הציבור חייבין בפר, ונמצא שהבאת הקרבן צריכה שהמביאין יהיו חייבין והמתכפרים יתכפרו. ובסוגיא בתמורה [שם] מבואר שרב פפא לא הוצרך לתירוץ שרבים מהכהנים היו חיים מבית ראשון, אלא תירוץ נפרד הוא, ומשמע שאין חטאת ציבור מתה, וגם החיים יכולים להתחייב ולהקריב לכפרת המתים. אכן החילוק בין הסוגיות מבואר בדברי רש"י [שם, בד"ה ודילמא] שביאר את קושית הגמרא באופן אחר, "והא מועטין מקריבין כיחידים שעירה ולא פר". ולכאורה תמוה שהרי בזמן שחטאו היו מרובין, ואף שאין מיעוט הנשארים מביאין פר, איך יביאו חטאת. ובהכרח, ששם הבינה הגמרא שנודע להם חטאתם בימי צדקיה וכבר התחייבו, אלא דמקשינן שהרי מתו, ומתרצינן שאין ציבור מתים, ונשאר חיובן. [אך אילו לא ידעו, לא התחייבו כלל]. ומסקינן שם שנשארו חלק מהחוטאים, ולא נודע להם אלא בזמן בית שני. וכדי שלא יקשה לרבי שמעון שפטר מרובין והתמעטו, מוקמינן שנשארו רובן. והיו רוב חוטאין בשעת ידיעה. ולפיכך למסקנא אין צורך בתירוצו של רב פפא, כי לא התחייבו אלא בבית שני. אולם בסוגיין, אף למסקנא מדובר באופן שהידיעה היתה בבית ראשון, ולפיכך צריך את שני התירוצים יחד. ועיין קרן אורה שנקט כי הסוגיות נחלקו אם בימי עזרא עלו כל השבטים או רק מקצתן, ולהלן נברר עוד פרטים בזה. ובהערות 7 - 6 נבאר בדרך נוספת.
ומתרצינן: אמר רב פפא, כי גמירי, זה שמקובלים אנו, מהלכה למשה מסיני, שחטאת שמתו בעליה דינה במיתה, ואין מתכפרין בה, הני מילי בחטאת יחיד. אבל לא בציבור, כי ציבור, אף שמתו כבר, יכולין להתכפר בחטאת שהפרישו, לפי שאין דין מיתה בחטאת שהפרישו הציבור, ומתו  3  . והוינן בה: מנא ליה לרב פפא הא, כלל זה שחטאת הציבור שמתו, מתכפרין בה?

 3.  בפשטות כוונת רב פפא שלא תתכן מיתה בציבור, כי הכלל קיים ואין מיתת כל היחידים נחשבת כמיתת הציבור, כיון שהכלל מתחלף ונשאר, ולכן אין החטאת מתה. [עיין תוס' מעילה ט: ומשך חכמה פר' בהעלותך]. וכן נקט הרמב"ם [בפיה"מ לפ"ב דתמורה] לפי שאין ציבור מתים, כי כלל בידינו שלא יבטל שבט מישראל. אולם רש"י נקט [כאן ובתמורה] שאף על פי שמתו ציבור, אין דין חטאתם למיתה, והיינו שאין הכוונה על מיתת הציבור, אלא על דין מיתה שנאמר בחטאת. ולדבריו, צריך לבאר את לשון הגמרא "שאין ציבור מתים", דהיינו בחטאת שהופרשה כבר, ואין דינה במיתה כיון שלא יתכן שימותו כל הציבור בחיי הבהמה, [מאירי, וכוונתו כי אף אם מתו בחיי הבהמה מסתבר שעברה שנתה ונפסלה וכן משמע ברש"י להלן ע"ב ד"ה וכי דנין, שלא יתכן מצב שימותו בעליה של חטאת הציבור, ואין זה דין על החטאת עיש"ה]. ולפיכך אף אם קרה ומתו בחייה, אין דינה במיתה, ולכן סבר רב פפא שאפשר גם להפריש ולהביא חטאת על ציבור שכבר מתו. ועל כך מקשינן, מנא ליה לרב פפא ללמוד מדין מיתת חטאת ציבור, להתיר להביא לכתחילה חטאת על מתים, דילמא ביחיד נאמרה בין אם מת אחר ההפרשה ובין אם מת קודם לה, ובציבור נאמרה רק כשמתו קודם הפרשה. והנה ביאורים אלו מתאימים ליישב את הקושיא הראשונה אם ביאורה שהחטאת נפסלת במיתת בעליה, אך כיון שביארנו שהטעם שאין החטאת מכפרת הוא מפני שאין כפרה למתים, אם כן תימה מה לי שאין חטאת הציבור מתה, והרי אין כפרה למתים, שהרי חטאת היחיד מתה, ואיך יתכפרו המתים ועיין בקהילות יעקב [ז] שנשאר בתימה על דברי רב פפא. ונראה שצריך להוסיף כדברי רבינו חננאל, כי לציבור יש כפרה אף שמתו, וביאור טעמו, כי אף שאין כפרה למתים כיון שמיתתן כיפרה עליהן [רש"י מעילה י' ומאירי כאן], ולכאורה אין חילוק בכך בין יחיד לציבור, בהכרח צריך לחלק ולומר כי חטאת הציבור שונה מחטאת היחיד, ואין היחיד מתכפר במיתתו על השתתפותו בחטא של ציבור, ולפיכך על חטא שעשה עם הציבור יש לו כפרה.
אילימא מדכתיב "תחת אבותיך יהיו בניך", ולפיכך אף על פי שהחוטאים מתו, כיון שבניהם עומדים תחתם ובמקומם, יכולים הם להקריב חטאת אבותיהם.
לא יתכן לומר כן. כי אי הכי, אפילו ביחיד נמי נאמר שבניו עומדים תחתיו ויקריבו קרבנותיו אף לאחר שמת. ואם כן, באיזה אופן יחול הכלל שחטאת שמתו בעליה אין מתכפרין בה?
אלא, דיוקא דרב פפא הוא משעיר חטאת דראש חדש.
דאמר רחמנא מייתי [הביאו] שעיר זה ממעות תרומת הלשכה, הבאים משקלי כל ישראל לכפר על כולם.
והא ודאי מייתי [מתו] להו כבר חלק מאותם ישראל שתרמו שקליהם לתרומת הלשכה, והנך ישראל דפיישי [שנשארו] ולא מתו, היכי מייתו חטאת זו שנקנתה גם ממעות של אלו שכבר מתו?
אלא שמע מינה, חטאת שמתו בעליה, בציבור, קרבה  4 . ודחינן: מי דמי שעיר ראש חודש לחטאת שמתו בעליה? והלא בשעיר ראש חודש ספק הוא, דלמא לא מייתו [מתו] כלל מאותם ציבור שתרמו את השקלים שמהם נטלו את השקלים לקניית החטאת, ולפיכך הוא רק ספק חטאת שמתו בעליה  5 , ואינו מעכב את הקרבן.

 4.  כאן הוכיחה הגמרא ממה שמביאין שעירי ראש חודש ולא חוששים שמא מתו חלק מהתורמים, ובתמורה [שם] הוכיחה הגמרא ממה שלא חוששים שמא מתו בעלי המעות האלו שקנו בהם את הקרבן. וכן נקט הרא"ש כאן בדחית הגמרא, ומשמע שאם מתו רק חלק מהתורמים לא איכפת לן, אף שהקרבן בא על כל הציבור. [ועי"ש ברש"י שפירש דלאו דוקא הוא]. והטעם לכך לכאורה, מפני שהקרבן בא על ציבור ולא על יחידים, ואין מיתת יחידים נחשבת בו כמיתת בעלים, כמבואר בהערה הקודמת, [או שהחילוק הוא, שסוגייתנו סברה שאם מתו מקצת בעליה אינה נפסלת, אלא שאינה מכפרת למתים, ואילו בתמורה סברה הגמרא דמכפרת למתים, ובהכרח שחטאת נפסלת אף במיתת מקצת בעליה, ועיין בהערה הבאה]. ותמה הקרן אורה שהרי בסמוך אמרינן כי לרבי שמעון שבי"ד מביאין עם הציבור, אם מת אחד מן הציבור, חייבין, כי אין ציבור מתים, ומשמע שאף על מיתת יחיד צריך לסברא זו. וביאר, שמדובר באופן שיחיד זה השלים לרוב, ולכן במיתתו נחשבת כחטאת שמתו בעליה. אולם סברא זו תמוהה, שהרי כיון שנודע לבי"ד שחטאו והיו רוב, חל על הציבור כולו חיוב פר העלם דבר, ולא איכפת לן שמת אחד מהחוטאים. [ועיין גבורת ארי יומא סה; ובדבר שאול תמורה מ"א]. והנה כבר הוכיח העונג יו"ט [סו"ס ל"ד] שאין מיתת חלק מתורמי הלשכה פוסלת את החטאת, אלא אם מתו אחר שנקנתה החטאת במעותיהם ונעשו בעליה, כי דינה תולי בבעליה המתכפרים ולא בבעלי המעות גרידא. ויתכן שזו כוונת הגמרא בתמורה שמתו בעלי המעות שקנו בהם, ואמנם גם בפר העלם דבר תפסול מיתת יחיד אחר שנקבע הקרבן לכפר עליו. אך ברש"י כאן לא משמע כן, שביאר, דילמא מתו "אחר שנתרמה הלשכה". וצ"ע.   5.  רש"י פירש שדחינן דילמא לא מתו אפילו חלק מהתורמים, וקריבה מפני שספק הוא. אך בתוס' רא"ש ביאר דאפילו אם ידוע בודאי שחלק מתו, עדיין יש ספק אם המעות שנטלו מהקופה לקניית החטאת היו משל המתים או משל החיים. ומספק מקריבין, ואין חשש להבאת חולין בעזרה, כמו שמקריבין חטאת שנשלחה מרחוק בחזקת שהשולח קיים. ובקהילות יעקב [ו] תמה, הרי כל אדם נותן מעותיו ללשכה, וכשמת הרי זה כמת המקדיש ולא המתכפר, ואפילו אם כל אחד מישראל נחשב כמתכפר, תמוה לומר שאין החטאת מתה אלא אם המתכפר הוא המקדיש. והוכיח מקיני יולדות שהמתכפר נחשב בעלים לענין מיתה ולא המקדיש, ולפיכך הסיק לחלק בין קרבן יחיד שהמתכפר נחשב כבעלים. כי לשם כפרתו בא הקרבן, ואילו קרבן ציבור, בא לחובת היום, וגם כפרתו היא לכלל הציבור, ואין לכל אחד כקרבן יחיד, ולפיכך אינו כחטאת שמתו בעליה אלא אם מת אחד היחידים שהקדיש הקרבן, ולא אחד מהמתכפרים גרידא. [ועיין רש"י במדבר ט"ז ט"ו שבקש משה מה' שלא יקבל חלקם של קרח ועדתו בתמידי ציבור, וצ"ע]. והנה בתוס' ישנים ביומא [נ א] ביארו שבסוגיין מוכיחים ממה שלא חוששים שמתו אלו שממעותיהם בלבד קנו את שעירי ר"ח, אבל אם אין להם אלא חלק בקרבן, לא קפדינן כמו בפרו של אהרן, ותמה החזו"א כאן, הלא פרו של אהרן בא ממעותיו שלו, ולדברי הקהילות יעקב יש לומר כי רק בקרבן ציבור דין המיתה תלוי בבעלים, ולכן תלוי בממונו. אך פר יום הכפורים של אהרן נחשב כקרבן יחיד שלו ושל הכהנים, ואינו תלוי במיתתו אלא במיתת המתכפרים. ובספר אמרי יעקב [י"ב] הביא שתמה מרן הגרא"מ שך זצ"ל, כיצד דימהו הרא"ש לשולח שיש לו חזקת חי, ואילו כאן ודאי מתו מקצתן, ואיך תועיל חזקת חיים לפשוט את הספק מהיכן נלקחו המעות. [עי"ש שתירץ לפי תוס' בתמורה ל. שאיסור הנולד בתערובת מועילה בו ברירה, ועל פי זה ביאר שבתמורה לא דחתה הגמרא כך, כי שם מדובר למאן דלית ליה ברירה]. ואין לומר שכוונת הרא"ש היא שאין הנידון על המעות אלא על בעליהן שמקריבין עליהם והם בחזקת חיים. שהרי אין אומרים חזקה אלא לברר, כגון שידוע מי הבעלים והספק רק על קיומו, אך כשאין ידוע למי שייכים המעות, לא שייך לומר על בעליהן חזקת חי כאשר על החיים לא נולד כלל ספק, וכל הספק שמא הן משל המתים. [ועיין גבורת ארי ביומא נה: שנקט כי אומרים חזקה שלא מתו בעליהן]. ובשם חתם סופר הביאו שביאר דחיית הגמרא, שמא אלו שמתו לא טמאו מקדש וקדשיו ואינם צריכין כפרה, ולכן אף כשמתו אינה נחשבת כחטאת שמתו בעליה. ובקובץ קול התורה [נ"ב, ניסן תשס"ב, עמ' י"ב] הובאה חליפת מכתבים בענין זה עם מרן הגרא"מ שך זצ"ל, ותורף דבריו שעל הבעלים אי אפשר להכריע שהם בחזקת חי, כי אין הספק על בעלים מסוים כמו שאמרו על מי ששלח חטאתו, אלא הספק הוא מי נתן שקלים אלו, וכנ"ל. ובהכרח שדיחוי הגמרא הוא, כיון שאין ודאות שמעות אלו הם של המתים, אם כן אפשר לבטלם ברוב מעות שבעליהם חיים, ומחלוקת סוגייתנו עם הסוגיא בתמורה [שלא נקטה דחיה זו] היא כמחלוקת האמוראים בביצה [לח.] בביטול איסור שהוא תלוי בממון אחרים, ועי"ש באורך.
אבל הכא, בקרבן השבים מהגולה, הרי החוטאים בעבודה זרה, שהיו בדורו של צדקיהו, שעליהם הובא הקרבן, ודאי מייתו כבר, ובאופן שהחוטאים ודאי מתו, לא מביאין עליהם קרבן חטאת.
אלא טעמא דרב פפא, מהכא הוא: דכתיב לגבי עגלה ערופה "כפר לעמך ישראל אשר פדית ה'." ודרשינן, ראויה כפרה זו שתכפר על יוצאי מצרים אם נמצא חלל בזמנם ולא הביאו עגלה ערופה. מדכתיב "לעמך ישראל אשר פדית". דהיינו, שתכפר לאותם שפדית ממצרים, ואף על פי שכבר מתו! ומוכח שמביאים קרבן על ציבור אף אם כבר מתו, והוא הדין לגבי דורו של צדקיהו, הביאו עליהם חטאת אפילו אחר שמתו  6 .

 6.  מהוכחת הגמרא מעגלה ערופה לקרבן שהביאו עולי בבל, מוכח לכאורה כמבואר לעיל שסברת רב פפא היא לחלק בין חטאת היחיד והציבור, שאין מיתה בציבור כיון שהציבור ממשיך ומתחלף ומתקיים, שהרי בעגלה ערופה לא נשארו כלל מיוצאי מצרים ובהכרח שאינה מכפרת מפני החייבים מדור הקודם, אלא שחיוב הציבור אחד הוא, ולכן מועילה הכפרה גם על דורות הקודמים. והנה בסוגיא בתמורה לא הובא טעם זה, שרב פפא למד מכפר לעמך ישראל, וגם לא הובאה הדחיה, מיגו דמכפרה אחיים, אף שדחייה זו מועילה גם לדחות את הראיה משעירי ראש חדש, [אלא שבסוגיין כבר נדחתה הראיה משעירי ר"ח מטעם אחר, אבל שם לא נדחתה כמבואר לעיל, ותמוה למה לא נקטו דחיה זו ועיין באר שבע]. ויתכן להוסיף דרך אחרת לחלק בין נידוני הסוגיות, ולבאר כי בתמורה היה פשיטא לגמרא שאפשר לכפר למתים, וכל הנידון היה רק אם יש על החטאת דין מיתה כי מתו בעליה, ולכך אין ראיה מ"כפר לעמך ישראל", כיון שהפרשת החטאת היתה על החיים, [וכפרתה מועילה למתים]. וכן בדחית הגמרא בסוגיין הכוונה היא רק לומר שמועילה כפרה למתים אגב חיים, שזה נידון הסוגיא כאן, אך שם לא דנו אלא על דין החטאת, ואף אם כעת מכפרת גם על חיים, עדיין דינה במיתה כי מת מבעליה. אמנם לפי ביאור תוס' רא"ש בסוגיין ההוכחה היא [כמו בתמורה] שלא איכפת לן אם מתו בעלי המעות שבהם נרכש הקרבן, ולביאור זה אין הראיה נדחית בסברא שהקריבו על מתים אגב חיים, שאינה אלא סברא בכפרת המתים, ולא בבעלות הקרבן, וכדלעיל.
ודחינן: מי דמי? הרי בעגלה ערופה, כולהו - כל החייבים להתכפר בעגלה איתינון קיימים ונמצאים, לפיכך אומרים כי מגו [מתוך] דמכפרה עגלה זו על החיים, מכפרה נמי אמתים.  7  אלא הכא, בכפרה זו שהובאה על דורו של צדקיהו, מי הוו חוטאים שנשארו בחיים מימי צדקיהו עד היום שיביאו עליהם חטאת?!  8 

 7.  ביאר הגרא"ל מאלין [סימן נג] כי בהוה אמינא הבינה הגמרא כי יש בקרבן ציבור מיתת מקצת הבעלים, כיון שחוץ מכפרת הציבור יש בו גם כפרה לכל יחיד מהציבור, והרי הוא בעלים בקרבן ומיתתו מעכבת. וזה גופא בא רב פפא לדחות ואמר כי עיקר הכפרה על הציבור ואין מיתת יחיד מעכבת. והיינו "דאמרינן מיגו דמכפרא אחיים" וכו', כי כיון שעיקר הכפרה על הציבור לפיכך מועילה הכפרה גם על המתים. ובתוס' בתמורה [שם] כתבו לחדש כי "חטאת שמתו בעליה נאמר ביחיד, אבל לא בציבור", ואין כוונתם למבואר במשנה שם להדיא, אלא לומר כי לא רק כשמת אחד מן הציבור אינה נפסלת, אלא אף כשמתו כל הציבור אינה נחשבת כמתו בעליה, וחידושו כי כיון שהקרבן אינו על כל יחיד אלא על ציבור, אף אם מתו כולן אינו נפסל בכך, כי נשאר חיוב על הציבור הקיים כעת להביא קרבן שהתחייבו בו הציבור, ולפיכך מתכפרים בו גם המתים. [ועיין בדבריו בעולת שלמה ח"ב].   8.  רש"י פירש קושית הגמרא הרי היא חטאת שמתו רוב בעליה שחטאו בבית ראשון, ועל כך מתרצינן שהיו רוב בעליה קיימין, וכפרה למתים למדו כרב פפא מ"כפר לעמך ישראל", ובתוס' רא"ש הביא שהרמ"ה תמה על רש"י מנין לו לחלק בין מתו רוב בעליה למקצתן. וגם כי רק ארבע רבוא עלו עם עזרא, ואפילו אם רובן היו מהנותרים מבית ראשון, עדין נמצא שמתו מאנשי הדור ההוא יותר מהם, [ובאגרות משה תירץ שאין דנים אלא על יושבי ארץ ישראל, ולא על שאר העולין מבבל ועיין חזו"א סקכ"ד]. ולכן פירש [כמו שמשמע מפירוש רש"י בתמורה], כי קושיית הגמרא שמא רוב הציבור העולים היו כאלו שלא היו מבית ראשון, ונמצא שהחיים החייבים בקרבן הם מיעוט ציבור, וביאר שכל הקושיא היא רק לרבי שמעון שדעתו כי הולכים גם אחר ידיעה, ולפיכך אם לא היו רוב בשעת ידיעה, דינם כמרובין ונתמעטו שפטורין לגמרי, אך לרבנן לא קשיא, כי בשעת חטא היו רוב ונתחייבו. אכן כבר נתבאר לעיל [בהערה 2] בדעת רש"י, כי רק בסוגיא בתמורה שייך להקשות כך דלמסקנא שם לא נודע להם אלא בבית שני, ולכן תלוי בחיוב ברוב ומיעוט הציבור המביאין. אולם יתכן כי אין כוונת רש"י בתמורה לבאר הקושיא כתוס' רא"ש, אלא דמקשינן שאין ציבור המחייב קרבן, כי במרובין ונתמעטו, כשהיו רוב חל החיוב על כל ישראל, ואף כשנשארו מיעוט חוטאים הציבור כולו חייב [לרבנן], אך בבית שני שנשארו מיעוט מהציבור כולו שהתחייב, יתכן לפטור אף לרבנן, ומתרצינן שהיו רוב הקהל מהנשארים מבית ראשון, ואף שאינם רוב חוטאין הרי הם רוב ציבור החייבים בקרבן, ואין חטאתם מתה.
ואמרינן: אין הכי נמי, ודאי שהיו ביניהם חוטאים שנשארו בחיים מימי צדקיהו, דכתיב "ורבים מהכהנים והלוים וראשי האבות הזקנים אשר ראו את הבית הראשון ביסדו זה הבית בעיניהם, בוכים בקול גדול". הרי שהיו בין הבאים מן הגולה זקנים אשר היו בדורו של צדקיהו, שמלך בתקופת חורבן בית ראשון.
נמצא, שהכלל "אין מיתה בציבור" הוא רק באופן שהופרש הקרבן ומתו מקצת הבעלים, שאז הם מתכפרים אגב כפרת החיים שנשארו עד זמן הבאתו [והעולים מבבל היו בכלל העושים על פי בי"ד י"ב פעמים].
ומקשינן: ודלמא מועטין הוו אותם שנשארו ולא רבים הוו, ולא מצינו שמביאין חטאת שמתו רוב בעליה לאחר שהופרשה?
ומתרצינן: הא כתיב בהמשך הפסוק, "ואין העם מכירים קול תרועת השמחה לקול בכי העם, כי העם מריעים תרועה גדולה, והקול נשמע עד למרחוק". ואותם הבוכים הם אלו החוטאים בימי צדקיהו. וממה שלא הכירו את קול המריעים בשמחה [שהם הנולדים אחר דור החורבן] משום בכי העם שגבר על תרועת השמחה, מוכח שרבים הם הבוכין שנשארו מדורו של צדקיהו  9 .

 9.  לאוקימתא זו נמצא שמשעירי ראש חודש למדנו שיש כפרה למתים, ומ"כפר לעמך ישראל" למדנו שחטאת שמתו מקצת בעליה כשרה. ועיין במאירי שכתב, שבשעירי ראש חודש אין דין חטאת שמתו בעליה כיון שרובם חיים. ולכאורה תמוה, שהרי בסוגיין הוצרכנו להכשירו משום ספק אם מתו. אמנם למסקנא דין חטאת שמתו בעליה נלמד מעגלה ערופה, ותלוי ברוב ומיעוט. ועיין באגרות משה [קדשים כ"ד. בסוף או"ח א'], שהאריך בביאור סוגיין והחילוק מהסוגיא בתמורה. ב. בטורי אבן [במגילה ט'] הקשה מסוגיין על רש"י [בקידושין ל"ו:] ותוס' [ביומא נ"ז.] שנקטו שבבית שני לא הביאו קרבן העלם דבר של ציבור כי לא היה כהן משיח, וכתב המשנה למלך [פ"ה ממעה"ק הט"ו] שהוא הדין לשעירי ע"ז, ולכאורה בסוגיין מפורש שהביאו שעירי ע"ז בבית שני. ובהר אפרים כתב שאפשר לומר שבא עמם כהן משיח שנשאר מבית ראשון, ועיי"ש שדן בדין פר העלם דבר בבית שני ובנוב וגבעון. ג. מסוגיין נמצינו למדים לכאורה, שאף לרבי מאיר הסובר שבי"ד מביאין, גם הציבור מתכפרין בפר הבי"ד, שהרי רש"י פירש קושית הגמרא גם לרבי מאיר, ואם כן אמרינן בפר בי"ד אין מיתה בציבור. אולם בסמוך משמע שלרבי מאיר בי"ד נקראים שותפין בפר, ואין הציבור מתכפרים בו, שהרי אף אם מת אחד מן הציבור חייבין, ובהכרח צריך לומר כהגדרת החזו"א [לעיל ג.] שהציבור שייכים בכפרת פר בי"ד, אך אין כפרה זו עושה להם בעלות בפר לכפרה. [וכדברי הרא"ש לעיל שם שהקב"ה חפץ בכפרת רוב קהל ומדובר שם לפי רבי מאיר]. ולפי זה נמצא שקושית הגמרא הרי מתו בעליה של החטאת, היא כלפי בי"ד בלבד, ולא יועיל תירוצו של רב פפא, אלא כדמסקינן בסמוך שהוראת שעה היתה. [ובחזו"א נקט שלא מת אף אחד מבי"ד, אך מפרש"י בקושית הגמרא לא משמע כן, כנ"ל]. וכמו כן יש להוכיח מכאן, כי לפי רבי יהודה שציבור מביאין, אף שבי"ד מתכפר בקרבנם [לפי הכסף משנה הנ"ל במשנה ד:], אין מיתת הבי"ד מעכבת, ומשמע שמתכפרין כחלק מן הציבור, ונאמר בהם הכלל שאין ציבור מתים.
ומקשינן: כיצד הביאו חטאת על עון דורו של צדקיהו, והא מזידין הוו בחטאם, ואילו קרבן חטאת מכפר רק על מי שחטא בשוגג, ולא על החוטא במזיד?
ומתרצינן: אכן הביאו עליהם חטאת אף שחטאו במזיד, כי הוראת שעה היתה, ואינה כדין  10 .

 10.  לכאורה למסקנת הסוגיא אין ראיה לרב פפא מקרבן עולי בבל, שהרי בהוראת שעה הביאוהו, וכמשמעות דברי רש"י דאע"ג דהוו מזידין הוו מתכפרים. ומשמע שאין טעם לכפרתן כשוגגין. אולם באגרות משה [שם] נקט, שאף למסקנא, טעם ההוראת שעה הוא מפני שנחשבים שוגגים, מאחר שהרוב עשו ונעשה להם כאילו נאמרה הוראה להתיר, והתחייבו קרבן כשוגגין בהוראה. ואם כן, היינו רק כרב פפא. כי אילו גם הציבור פטורים כשמתו, לא תועיל הוראת שעה לחייבם בלא טעם, ודבריו מחודשים מאד. והרמב"ם [פ"ב ממעשה"ק הט"ו] כתב שקרבנות אלו מלואים היו ואינן נוהגין לדורות. ואמנם כך היא דעת רב אשי במנחות [מה.] אך רבי יוחנן [שם] חולק עליו ומשמע דסבירא ליה ששעירי ע"ז הן, וכיון שרבי יוחנן [בסוגיא דתמורה] אמר שהקריבו בהוראת שעה, נמצא שהוראת שעה לא היתה למילואים אלא לשעירי ע"ז. אולם בדעת רבי יהודה מבואר להיפך, שהרי במנחות מבואר שדעתו כרבי יוחנן, ואילו בסוגיין מבואר שהביאום כשעירי ע"ז. ועיין באור שמח [שם] שהכל מטעם מילואים, והיינו שהחטאות בקרבנות המלואים היו לכפר על העגל.
ומוכיחה הגמרא: הכי נמי מסתברא שהוראת שעה היתה. דאי לא תימא הכי יקשה הכתוב שם בקרבנות השבים מהגולה, שהקריבו גם "אלים תשעים וששה, וכבשים שבעים ושבעה", כנגד מי הקריבו כמנין זה, שלא מצינו מנין קרבנות דומה לו בשום מקום  11 .

 11.  רבינו חננאל ביאר שראיית הגמרא היא כפשוטה ממספר הכבשים, שלא מצאנו בכל התורה שיהא בקרבן על ע"ז יותר מפר ושעיר, וכן לא מצאנו איל וכבש הבא בתור חטאת. ואף שבפסוק משמע שהיו עולות, כוונתו, שלא מצינו שיבואו בתור עולת חובה הקודמת לחטאת בעבודה זרה. ובמשך חכמה [במדבר ט"ו כ"ד] תמה הרי הציבור מביאין קרבנות נדבה, ומה הוקשה לגמרא על מנין האילים? וביאר, שבכל התורה חטאת קודמת לעולה, חוץ מחטא עבודה זרה שמביאין עליו עולה ואחר כך חטאת, והוכחת הגמרא היא מהבאת כל העולות לפני שתים עשרה החטאות. ועוד כתב לבאר על דרך רבינו חננאל, שלא מצינו בכל התורה שבקרבן ציבור יהיו האילים מרובים מכבשים, עי"ש. אכן בתוס' [ד"ה אילים] נקטו שאין האילים והכבשים באים לכפר על עבודה זרה, ומשמע שהבינו כי הביאום לנדבה, ובכל זאת מוכח שהוראת שעה היתה ואולי ההוכחה ממנין הכבשים שאינו מכוון נגד ענין כל שהוא, ולכן אי אפשר לומר שהאילים היו שמונה כנגד כל שבט, ועיין בהגהות הגר"א לתמורה שם.
אלא בהכרח, הקריבו כמספר הזה משום שהוראת שעה היתה.
הכי נמי הטעם שהקריבו חטאת אף שחטאו במזיד, הוא משום שהוראת שעה היתה.
תנו רבנן, שגגו רוב הציבור ועברו על אחת מכל מצוות האמורות בתורה על פי הוראת בי"ד, אף על פי שמת אחד מן הציבור שחטאו, מכל מקום חייבין להביא פר.
אבל, אם מת אחד מדייני בית דין שהורה את הוראת הטעות, פטורין מלהביא פר.
והוינן בה: מאן תנא שמחלק בין מת אחד מן הציבור למת אחד מדייני בית הדין?
אמר רב חסדא אמר רבי זירא, אמר רבי ירמיה, אמר רב: ברייתא זו, רבי מאיר היא, דאמר בי"ד מביאים את הפר ולא ציבור.
הלכך, דין הוא שאם מת אחד מן הציבור חייבין, שהרי לא מת אחד מן המחויבים בקרבן, דהא קאים כוליה בי"ד והם המחוייבים בקרבן.
אבל מת אחד מבי"ד, שהם בעלי הקרבן, פטורים מלהביא פר, דהויא לה חטאת שמת אחד מן השותפין בה, ומשום הכי פטורין  12 .

 12.  במקדש דוד [סו"ס כ"ג] דייק מדברי רב, כי לרבי מאיר שבי"ד מביאין, נחשב פר העלם דבר רק כקרבן שותפין ולא כקרבן ציבור, כי בי"ד הם המביאים והמתכפרים, ולא הציבור. ותמה על האמור ביומא [נ א] שאין מאן דאמר הסובר שפר העלם דבר אינו קרבן ציבור. וכבר הבאנו [בדף ג א ובדף ד ב] שדעת החזו"א היא, שאפילו לרבי מאיר הציבור מתכפר בפר הבי"ד. וצריך את ידיעתם בחטא כדי לחייב הבאת פר. אולם מדברי הרא"ש כאן לא משמע כן, שביאר את קושית רב יוסף שהעדיף להעמיד את הברייתא כרבי שמעון, כי לפי רבי מאיר פשיטא שאם מת אחד מן הציבור בי"ד חייבין. ולכאורה אם גם הציבור מתכפרים בו, יש צד לומר שתחשב כמת אחד מבעליה. וצריך לומר כמבואר [בהערה 9] שהציבור מתכפר מקופיא בפר בי"ד, אך אינם כבעלים לכפרה שתעכב מיתתן את הקרבן. ועוד יש לומר, כי אף אם נחשבים מתכפרים גמורים, הרי מבואר לעיל [הערה 5] שבקרבן ציבור אין מיתת המתכפרים קובעת, אלא מיתת הבעלים, ומיושבת בזה הקושיא בשיעורי הגר"ש על קידושין [י"ד סק"ג], עי"ש. אכן אף אם ננקוט כהחזו"א, עדיין ניתן להקשות כך בדברי רבי שמעון, שלדבריו פר הבי"ד אינו בא לכפרת הציבור. וכדומה לזה נקט הקרן אורה בביאור קושית רב יוסף, שהעדיף להעמיד את הברייתא כרבי שמעון ולא כרבי מאיר, כי לרבי מאיר קרבן הבי"ד הוי קרבן ציבור, שהרי לשיטתו בי"ד נקראו קהל, [ועי"ש שביאר את הסוגיא ביומא לפי דרכו, ואילו לרבי שמעון בי"ד חייבין על עצמן משום דכתיב "מעיני", ומשמע דחשיב קרבן שותפין, ואילו ביומא משמע שהוא קרבן ציבור, וצ"ע. ב עוד משמע מדברי רב, כי פשיטא ליה שאי אפשר להעמיד את הברייתא כרבי יהודה, שהרי לדעתו ציבור מביאין, ולא איכפת לן במיתת בי"ד. וצריך לומר כי אף לדעת הכסף משנה [הובא בהערות למשנה ד':] שהציבור מביא לכפרת בי"ד, אין הבי"ד נעשין שותפין ובעלים על כפרתן, אלא שנכללים בציבור ומתכפרים עמם יחד, וכן משמע לעיל מדברי רב פפא, שאין מיתה בציבור, והיינו שמיתת בי"ד אינה מעכבת אלא כיחידים מהציבור. [ועיין תוס' ישנים יומא נ: שכתב כי לרבי יהודה פטורין, כי דעתו שחטאת שותפין מתה, ותמוה כי לרבי יהודה אין בי"ד בעלים על הקרבן, וצ"ע].
מתקיף לה רב יוסף: למה העמידו ברייתא זו כשיטת רבי מאיר דוקא?
ונוקמא כרבי שמעון, דאמר גם בית דין מביאין פר עם הציבור, והטעם שאם מת אחד מן הציבור חייבין, הוא משום דאין ציבור מתים, ולפיכך אף שהציבור מחויב בהבאת הפר, אין מיתת חלק מהם מעכב כחטאת שמתו בעליה, כיון שרוב הציבור שחטאו עדיין קיים. אבל באופן שמת אחד מדייני בית דין, פטורין  13  מלהביא פר, כדאמרינן, דחטאת שותפין היא. ואם מת אחד מן השותפין, שוב אין מביאין חטאתם, אף על פי ששאר השותפים קיימים, כי דין שותפין אינו כדין ציבור, אלא כיחידים.

 13.  יש לעיין אם נעמיד את הברייתא כרבי שמעון, על מי תתפרש תיבת "פטורין", אם רק כלפי בי"ד שהן שותפין בפר שלהם, אך הציבור חייבים בפר, או מאחר שנפטרו בי"ד משוים להם דין פר הציבור, כיון שחיוב הציבור תלוי בבי"ד, ולכן אלו ואלו פטורין. ולעיל [ג':] הבאנו שהמרכבת המשנה ביאר ספק הגמרא בצירוף שני בתי דין, רק לפי רבי שמעון שבי"ד מביאין בפני עצמן, ומשמע שם שהציבור היו חייבים, עיש"ה. ועוד ביארנו שם [בסוף העמוד] כי לרבי שמעון אין קרבן בי"ד בא מתרומת הלשכה כקרבן הציבור, ואין פטורן מעכב את כפרת הציבור מפני חלקם בקרבן, אלא רק מפני שחיוב הציבור תלוי בבי"ד, וכפי שכתבו תוס' שם, שאם עשו חצי ציבור וחזרו בי"ד, ואח"כ עשה היחיד, חייבין, כי מה שעשה אינו מחייב את הבי"ד, וממילא אין הציבור מתחייבין וצ"ע בזה.
אמר ליה אביי לרב יוסף: אי אפשר להעמיד ברייתא זו כרבי שמעון, שהרי שמעינן ליה לרבי שמעון דאמר לא רק חטאת הציבור שאי אפשר להקריבה אינה מתה, אלא אפילו חטאת השותפין שאי אפשר להקריבה [מטעם כל שהוא], אינה מתה.
כדתניא: פר ושעיר של יום הכיפורים, שמביא כהן לכפרתו ולכפרת אחיו הכהנים - והם חטאות - שאבדו, והפריש אחרים תחתיהם, והקריבום, ושוב נמצאו פר ושעיר הראשונים, ימותו כולן כדין חטאת שנתכפרו בעליה, דברי רבי יהודה.
רבי אליעזר ורבי שמעון אומרים, אין דינם במיתה, אך גם אי אפשר להקריבן, שהרי כבר התכפרו בעליהן, אלא לא יעשה בהם כלום, וירעו עד שיפול בהם מום, ואז אפשר לפדותן. [אבל קודם שנפל בהם מום אי אפשר לפדותן, כי אין בעלי חיים תמימים שהוקדשו למזבח נפדים].
והטעם שאין דינם במיתה כדין חטאת שנתכפרו בעליה: לפי שהכלל הוא, שאין חטאת הציבור מתה.
ובפר ושעיר של יום כפור אהרן והכהנים שותפין בו, ושותפין הרי הם כציבור. ומכאן נלמד שלדעת רבי שמעון אם מת אחד מהשותפים בחטאת אין היא מתה, כשם שחטאת הציבור אינה מתה. ולכן, גם כשמת אחד מהדיינים, השותפים בפר העלם דבר, יכולים שאר הדיינים להביאו לכפרתם.  14 

 14.  ביומא [נ.] מסקינן "לא תימא אין חטאת הציבור מתה, אלא אין חטאת השותפין מתה" ועיין שם בתוס' [ד"ה ונפקא] ותוס' ישנים [ד"ה לא] שנחלקו אם מסקנת הגמרא נסובה על דברי רבי שמעון. ולכאורה רק כלפי הפר יתכן להחשיבן כשותפין, ולא כלפי השעיר, שהוא קרבן ציבור לכולי עלמא, ובהכרח שהוספה היא ולא שינוי בגירסא. [ועיין רש"י כאן שרבי יהודה סובר חטאת ציבור מתה, ותמה מהרש"א מנליה, שמא חולק רק בחטאת שותפין. ובחק נתן כתב שראייתו משעיר שהוא קרבן ציבור, וכנ"ל]. ובמאירי שם כתב, שרק לרבי שמעון חטאת שותפין אינה מתה. ומשמע דסבירא ליה שיש חולקין, ומחלקים בין חטאת ציבור לחטאת שותפין אף כשלא מתו מתו בעליה. ולכאורה מקור דבריו הוא בסוגיין, שדעת רבי יהודה היא שאף אם נתכפרו בעליה באחרת, חטאת ציבור אינה מתה וחטאת שותפין מתה. ועיין משמר הלוי [זבחים ק"ס] שדן בזה בארוכה, עם מח"ס שמועת חיים [יומא פ"ה סימן י"ב]. והנה המאירי [שם] טרח למצא אופן שתהא חטאת השותפין. ודן בשותפין שהקדישו בהמה לחטאת פלוני ומת אחד מהם, אם מעכב את החטאת, והסיק שאין מעכב אלא מיתת המתכפר, והוכיח מכך הגר"ש רוזובסקי [שם] שהמקדיש הוא הבעלים על ההקרבה ולא המתכפר, וכמבואר בקצות החושן [ת"ו סק"ב], שהרי אילו כעת אין לו שייכות בקרבן, איך צידד שתעכב מיתתו בהקרבה, ובהכרח שגם במסקנתו כוונתו רק שאין מיתת בעל הקרבן להקרבה מעכבת, אלא מיתת המתכפר, והבעלים הוא המקדיש. ועיין בדברי המאירי בסוגיין, שהעמיד באופן שהתחייבו שותפין חטאת, והפרישוה ומת שותף כשעדיין הם שותפין בבהמה. וגם לרש"י הוקשה כיצד תתכן חטאת של שותפין, וביאר [בד"ה מת אחד] שנקראו בי"ד שותפין, שאינם ציבור. והיינו, שגדרו כעין קרבן ציבור, אלא שחלוק טעמו מחטאת ציבור, שהרי בציבור לא שייכת מיתה בימי הבהמה [כמבואר בהערה 3], ובשותפין שייך שימותו בזמן קצר, ולכן גם מיתת אחד מהן מעכבת, כי כל מתכפר מעכב.
וכיון שכן, אי אפשר להעמיד את הברייתא כרבי שמעון, שהרי לדבריו אי אפשר לומר שאם מת אחד מבי"ד פטורים.
אמר ליה רבי יוסף לאביי: וכי מדין פר ושעיר האמור בכהנים קא אמרת להוכיח ששותפין דינם כציבור!?
והרי שאני כהנים, שהם עצמם נחשבים כציבור, ולא כשותפין גרידא, לפי שהכהנים איקרו קהל.  15  דכתיב לגבי פר של יום הכיפורים, "על הכהנים, ועל כל עם הקהל, יכפר". ובפסוק הזה הוקשו הכהנים לקהל, לומר שהם בפני עצמם קרויים קהל. ולכן אמרו רבי אליעזר ורבי שמעון שפר ושעיר שלהם ירעו, שנחשבים כחטאות ציבור שאינן מתות.

 15.  רש"י גרס כגירסתנו, שכהנים נקראו קהל, ופירש דאיתקש לקהל, ולכן לא קשה לו שהרי נאמר "הכהנים" ו"עם הקהל" בנפרד [כמו שהקשה הרא"ש], שהרי הוקשו זה לזה. אך בתוס' הרא"ש ורבינו חננאל [כאן וביומא שם] גרסו "כהנים, עם לעצמן איקרו". והיינו, כיון שיש להם שם "עם" בפני עצמן, נחשבת חטאתם כחטאת ציבור שאינה מתה. ומשמע שלמדו כי אין הכהנים "קהל", ונכתבו בנפרד כי הם "עם" בפני עצמן. ועיין בהערות בעמוד ב', כיצד מתבארת המשך הסוגיא לכל גירסא.
וכיון שכך, אין לך ראיה מדברי רבי שמעון בפר ושעיר לגבי דעתו בחטאת שותפין גרידא, אם דינה כחטאת ציבור או לא. ושבה הקושיא שניתן להעמיד את הברייתא ש"מת אחד מבי"ד פטורים" אף כדעת רבי שמעון, ונבאר שטעם פטורן הוא משום שמת אחד מן הבי"ד, שהם השותפין בקרבן זה, ואם מת אחד מן השותפין בחטאת, פטורין השאר מלהקריבה.

דרשני המקוצר[עריכה]